צומת סופרים

אני מקפיד עליה כמו על ספר"

עבור יגאל סרנה, מוותיקי העיתונאים ב"ידיעות אחרונות", שהוציא באחרונה את ספרו השמיני במספר, "סוכן מפוקפק", קיים קשר הדוק בין כתיבה עיתונאית לבין כתיבה ספרותית. זו מזינה את זו, זו מניעה את זו. סרנה: "גבריאל גרסיה מרקס אמר שהעיתונות והספרות הן בנות דודות. קרובות משפחה. מבחינתי הן מחוברות לגמרי, בעיקר שרוב הכתיבה שלי דוקומנטרית. גם כשכתבתי רומנים, הם התבססו על פרשות אמיתיות".

אתה מגדיר עצמך כסופר ורק אז כעיתונאי, או להפך?

"אני עיתונאי וסופר. כתבתי שמונה ספרים, אבל ההגדרה שלי היא עיתונאי. אצלי המאגר והמצבור העיקרי של הכתיבה הוא עיתונאי, לא רפורטרי. תלוי איזו עיתונות אתה עושה. העיתונות שלי היא עיתונות ספרותית. אני מקפיד עליה כמו על ספר".

העבודה העיתונאית מסייעת לכתיבה ספרותית?

"בהחלט כן. יש עניין העמידה בלוחות זמנים - דד-ליין שאני מציב לעצמי. היכולת לכתוב יחסית במהירות בזמן שאני מקציב לעצמי, והרצון לעניין, ללכוד את לבו של הקורא. העבודה העיתונאית לימדה אותי איך לבצע תחקיר. בעיניי, תחקיר הוא גם הלב הנשכח של הספרות. לכן מופיעים כיום הרבה ספרים מופרכים".

עבודתך כעיתונאי שיפרה את ההבנה שלך את הטבע האנושי?

"לחלוטין. ההבנה של הטבע האנושי התחדדה בצורה שלא הייתי מגיע אליה בלי עיתונות. אני אוהב לקרוא גם סופרים שלא נולדו סופרים, כמו ג'וזף קונרד, שהיה מלח וכתב את "מלחים". לא מעניינים אותי כאלה שכתבו ספרים מגיל 12".

איך נראה סדר היום שלך מבחינת כתיבה?

"סדר היום שלי מוקדש לעיתונות, ומזה אני חי. הכתיבה הספרותית עצמה מתבצעת בצורה מתומצתת אחת לשנה. פעם בשנה אני לוקח חודש חופש ונוסע לאנגליה, לאוקספורד, וכותב עשרות אלפי מילים בחודש. כתיבת ספר יכולה להימשך שלוש שנים. אני מספיק חלק מהספר באותו חודש, וממשיך שנה אחר כך".

ההוצאות לאור רואות יתרון בהוצאת ספר של עיתונאי?

"אם קורה נס ועיתונאי כותב ספר והוא הופך לרב-מכר אדיר, אז הוא מרוויח. אבל בסופו של דבר זה תחביב יקר. גם אם השם של העיתונאי מפורסם, זה לא עושה חסד מסחרי עם הספר. אולי עם מי שמתעניינים בסלבריטיז. אני מעריך שהפרסום הטלוויזיוני של יאיר לפיד עוזר לו למכור ספרים. מניסיוני, עיתונאי לא מוכר יותר ספרים מאדם אחר".

אם היית יכול מבחינה כלכלית, היית מוותר על הכתיבה בעיתון לטובת כתיבת ספרים בלבד?

"לא. אני אוהב את השילוב. העיתונות שומרת אותי בעניינים, גורמת לי להתרוצץ בארץ, ממלאת אותי בחומרים. אחרת הייתי יכול להתרוקן. יש סופרים שעשרות שנים יושבים וכותבים ספרים. השד יודע מאיפה הם יונקים חומרים בלי להסתובב בשטח".

יגאל סרנה

עיתון: "ידיעות אחרונות"

אישי: בן 59, אב לשניים

ספר: "סוכן מפוקפק", הוצאת מסמרים

עוד משהו: הוצאת ספרים פנתה אליו בהצעה שיכתוב ספר על ה"אופנובנק". הוא סירב

"יש לי משמעת עיתונאית.

אין 'השראה', צריך לעבוד"

אחרי 25 שנה בהן שימשה ככתבת מגזין במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", אזרה ענת טל-שיר את האומץ הדרוש - בעידודו של הסופר מאיר שלו - והחלה לכתוב רומן. השנה, בתום שלוש שנות כתיבה, יצא ספרה "אם אשכחך", ממנו נמכרו עד כה כ-20 אלף עותקים. שלוש שנים לקח לה לכתוב, שמונה שעות לפחות כל יום.

לכתבי מגזין יש יתרון כשהם מתיישבים לכתוב ספר?

"לכתבי מגזין יש הפוטנציאל, הכלים, הדנ"א, המשמעת, תקתוק השעון הזה שאין לרוב בני האדם - היכולת לעבוד תחת לחץ, לספק את הסחורה, להתעלם מהפרעות ולהמשיך לכתוב. לנו אין שהות לעכל ולהבין, להרגיש. אנחנו נעים, זעים, מוסרים.

"יש לי משמעת עיתונאית. אין דבר כזה 'השראה' או 'פרץ יצירה'. צריך לעבוד. זו עבודה כמו כל עבודה. זו לא מתת אל או כישרון שיש למתי מעט. צריך רק לשבת ולעשות את זה".

הכתיבה בעיתון היא כתיבה דוקומנטרית. בספר את מרגישה יותר חופשייה לבטא את עצמך?

"בטח. קודם כל בגלל הרקע העיתונאי שלי, שלא מאפשר לי לרחף בספרות בדיוניות לחלוטין. אני זקוקה לתשתית מאוד חזקה של עובדות, של היתכנות. אני צריכה לדעת שהדברים האלה קרו. ב'אם אשכחך' יש גבר ערבי ואישה יהודייה, ומלחמת 48' חוצה את האהבה שלהם לשניים. לכן ישבתי חודשים בספריית יד בן צבי בירושלים, קראתי איך התנהלו החיים ב-1947, כשהם הכירו. מה קרה כשהעיר נחצתה. איזו רקמת חיים הייתה בין ערבים ויהודים. רק כשאני מרגישה בטוחה מבחינה עובדתית, אני מרגישה שיש לי קרקע יציבה, וממנה אני יכולה להמריא".

את כבר מרגישה בנוח לקרוא לעצמך סופרת?

"בהתחלה הייתי נכנסת לחנות ואומרת 'אני המחברת של 'אם אשכחך''. עם הזמן זה נראה לי טבעי שקוראים לי הסופרת ושאני אומרת על עצמי. נוח לי בתוך המשבצת. זה פשוט קורה, אין לזה המלכה או הכתרה או קבלה של דיפלומה. אני מרגישה גם שקשה לי לוותר על העיתונאית שבי. זה לא רק משלח ידי. זה שליחותי. הייעוד שלי. אני לא יכולה להיות רק סופרת.

"כרגע העבודה שלי היא לכתוב ספרים, אבל יש לי דגדוגים. אבל בגלל חדוות הספרות, הכתיבה הספרותית, הרצון הזה שוכך - גובר עליו הרצון לספר סיפור".

ענת טל-שיר

עיתון: "ידיעות אחרונות"

אישי: בת 54, נשואה ואם לשלושה

ספר: "אם אשכחך", הוצאת זמורה ביתן

עוד משהו: כלת פרס סוקולוב לעיתונות

"אני מתרגשת מכך

שאני יכולה להגיד שאני סופרת"

"ספר זה דבר שנורא-נורא צריך לרצות לכתוב", אומרת נעה ידלין, עורכת ב"מעריב", שהוציאה לא מכבר רומן ביכורים בשם "חיי מדף". "פשוט צריך לעשות את זה בזמן שנועד לדברים אחרים, כמו מנוחה, שינה, צפייה בטלוויזיה - שהם דברים די מהנים. החלק של היום שנועד כדי לפוש בו, זה הזמן שבלית ברירה צריך לכתוב בו את הספר. לכן כל כך הרבה אנשים רוצים לכתוב ספר באופן תיאורטי, אבל לא עושים את זה בפועל. במובן הזה דווקא בעיתונות יש יתרון, כי אתה לא כל יום עובד מהבוקר עד הערב, ואפשר למצוא חתיכות יום שפויות לעבוד בהן".

יש מחשבות על פרנסה מזה, או שמה שמניע זה צורך פנימי?

"אני אהיה מאוד מאושרת אם הספרים שלי יצליחו במידה כזו שאני אוכל להתפרנס מזה. קודם כל כי זה אומר שהם נורא יצליחו, שזה משהו מאוד חריג בישראל. אבל גם אם לא, זה לא משנה. לכתוב זה הדבר שאני הכי נהנית לעשות. במשך שנים כתבתי כתיבה עיתונאית מסוגים שונים. ככל שהזמן חלף שמתי לב שאני יותר ויותר נמשכת למחוזות הדמיון. הייתי מציעה לעורכים שלי כל מיני רעיונות פיקטיביים, למשל, ראיון פיקטיבי עם הומר סימפסון. הרגשתי שלא בא לי להכפיף את עצמי למה שקורה, אלא לדמיון ולעצמי; שהמציאות נתקעת לי כמו קוץ בתחת - שזה קצת בעיה לעיתונאית".

עיתונאי שהוציא ספר יכול למנף את החוזה שלו?

"זה תלוי - במי היית לפני שכתבת את הספר, ואיזה ספר כתבת ואיך הוא התקבל - אם כתבת ספר שזכה לסוג של יוקרה, להצלחה מסחרית, או לשניהם יחד, זה ממנף אותך בדיוק כמו אם תתחיל להגיש תוכנית טלוויזיה בתשע בערב בערוץ 2. סביר להניח שזה ישפיע על חוזה ההעסקה שלך ועל הרצון להשאיר אותך".

ההוצאות לאור רואות יתרון בספר של עיתונאי?

"לא מזיק להגיע להוצאה עם שם שהוא לא לגמרי אנונימי, אבל עבור ההוצאות הרציניות זה שיקול די משני. הן לא יוציאו ספר שלא עומד בפני עצמו".

עד כמה הכבוד משחק פה תפקיד?

"בוא נגיד שיש דרכים יותר קלות להשיג כבוד. הייתי מעדיפה להחליף את הקרדיט הזה ב'כותבת'. כמו writer, באנגלית. אני הוספתי לעצמי את הטייטל, כי נראה לי שהרווחתי אותו. אבל לקח לי המון זמן, גם אחרי שהוצאתי שני ספרים, להיות מסוגלת להגיד שאני סופרת. ואני מודה שאני מתרגשת שאני יכולה להוסיף את זה, כי זה מרגש אותי שהוצאתי ספרים. זה כן 'משהו'. זו חוויה משמעותית".

נעה ידלין

עיתון: "מעריב"

אישי: בת 35, נשואה ואם לבת

ספר: "חיי מדף", הוצאת זמורה ביתן

עוד משהו: סיימה לכתוב את ספרה השני

"בטלוויזיה יש אנשים

שגם אם יוציאו ספר עם עלילה דלוחה

הם ימכרו אלפים"

גד שמרון, עד לא מכבר עיתונאי ב"מעריב", כתב והוציא כבר שבעה ספרים, כאשר השניים האחרונים, "אהובת הטמפלר מעמק רפאים" ו"מסע הצלב האחרון של רינו", ראו אור השנה.

איפה בא לידי ביטוי היתרון של עיתונאי?

"כתיבה היא בעיקר משמעת. אם יש לך הרעיון והקו הכללי של מה שאתה רוצה לכתוב, לא משנה אם אתה עיתונאי או רופא שיניים, או מדען אטום. צריך לשבת ולכתוב כל יום 300-400 מילה. מטבע הדברים יותר קל לעיתונאי לכתוב. להרבה אנשים יש פחד בסיסי: 'מה אני אכתוב? בשיעורי ספרות בתיכון המורה צעקה עליי'. או שקוראים ספר מעולה ואומרים: 'וואו, בחיים לא אכתוב ספר כזה'.

"כעיתונאי המציאות נותנת לך הרבה סיפורים, רק צריך לאסוף אותם. את המידע על ספרי האחרון אספתי עוד בתקופה שבה עבדתי במוסד, אז כל ההערות שלי - חוברת מלאה - הן באנגלית ובגרמנית".

"יש יתרון גם מול הוצאות הספרים. לעיתונאי יתייחסו בהרבה יותר כבוד מאשר לסתם אדם מן היישוב, גם אם יכול להיות שהוא מין פרנץ קפקא אלמוני. לאזרח מן השורה יהיה מאוד קשה להוציא ספר ראשון, כי ההוצאות מוצפות בספרים".

אפשר להניח שישנה תחרות בין עיתונאים גם על ההוצאות וגם על המדף?

"זה נורא תלוי במעמד שלך. אנשי טלוויזיה בתת-ההכרה יודעים שאם הם יכתבו ספר, גם אם הוא לא יהיה ספר טוב, הוא יימכר טוב. הטלוויזיה היא מדיום של סטארים. יש כמה דמויות בטלוויזיה בישראל, שאני מכיר, שגם אם יוציאו ספר שלא כתוב בו כלום, עם עלילה דלוחה, הם ימכרו אלפים. כי אנשים מתרשמים משמות. אצל עיתונאים מהעיתונות הכתובה המחשבה היא לאו דווקא מסחרית. יש הרגשה של 'רגע, אני יכול יותר מאשר עוד כתבה ועוד דיווח'.

"אני מכיר הרבה עיתונאים שקוראים לעצמם סופרים, אבל לא מכיר סופרים שקוראים לעצמם עיתונאים. אישית, עד שהוצאתי את הספר השלישי לא קראתי לעצמי סופר. יש תחושת כבוד לאותו דבר עטוף קרטון שנקרא ספר. בעיני הציבור יותר מכובד שיקראו לך סופר מאשר עיתונאי".

גד שמרון

עיתונאי עצמאי, לשעבר ב"מעריב"

אישי: בן 61, נשוי ואב לשניים

ספר: "מסע הצלב האחרון של רינו", "אהובת הטמפלר מעמק רפאים", הוצאת ידיעות ספרים

עוד משהו: שירת כעשור במוסד

"אתה כותב מה שאתה רוצה.

זה מאה אחוז שלך"

יואב קרן, עורך בדסק החדשות של "ידיעות אחרונות", שספרו "נערת השער" ראה השנה אור, מספר שהמניע העיקרי להישאר ער שעות ארוכות לאחר ירידת העיתון לדפוס הוא הרצון להותיר חותם. "בתור עורך אני נמצא כל הזמן מאחורי הקלעים, כך שדגדג לי הרצון להיות בפרונט, ואין כמו ספר כדי להיות בפרונט. מישהו פעם אמר שלכל עיתונאי יש שאיפה להיות סופר. כי בתור עיתונאי, יש רצון לעשות משהו מעבר לכך. ספר זה משהו שמחזיק מעמד יותר, נמצא בספריות בבית, נצרב לאדם בזיכרון.

"חלק מהעניין זה שאתה עושה מה שאתה רוצה. מאה אחוז שלך, אף אחד לא מתערב. זה משהו שלא קיים בעולם העיתונות, שבו או שומרים לך מה לכתוב, או שצריך להתעסק בנושאים שעל סדר היום. גם בשלב העריכה, ברור לכולם שזה עדיין הספר שלך, היצירה שלך".

איך התמודדת עם מעבר חד - מעורך שמטפל בטקסטים של כתבים לכותב שממנים לו עורך?

"העורך שהיה לי הוא גם עיתונאי - שי פוגלמן ("הארץ"). בהתחלה פחדתי שייקחו את הבייבי שלי ויהפכו אותו למשהו אחר, אבל ההרמוניה בין שי לביני הייתה כמעט מושלמת".

כעת, כשבמערכת העיתון גילו את יכולות הכתיבה שלך, עושים בך שימוש ככותב?

"כן. פתאום ראיתי שפונים אליי יותר - למשל, לכתוב טור בחדשות. מעריכים אותי גם ככותב ולא רק כעורך שלוקח חומרים של אחרים ולש אותם. זה מוסיף נקודות. בעיתונות הכל נמדד במילים. אנשים ששאלו כמה מילים, 80 אלף מילה, זה נשמע להם מופרע".

בשלב יחסי הציבור, עזר לך שאתה עיתונאי?

"פחות ממה שציפיתי. אם אתה משווה אותי לסופר מתחיל אחר שלא בא מהתחום, אני מכיר יותר אנשים בעלי השפעה ואני מניח שזה עזר פה ושם. הספר יצא לפני שבוע הספר, יש מבול של ספרים, וצריך לעמוד בתור עם הרבה סופרים על כתבה במדור הספרים. עשו כתבה נחמדה ב'24 שעות', לא כי אני עובד בעיתון, אלא כי היה סיפור מאחורי הספר.

"היחצנית של ההוצאה עשתה עבודה יפה והצליחה להכניס כמה אייטמים. השתמשתי בפייסבוק כדי לקדם את הספר, וגם בהיכרות שלי עם אנשים בעולם התקשורת. לא קיבלתי שער ב'7 ימים' וכתבה ב'אולפן שישי', שזה שאיפה של כל מי שמוציא משהו. ראיתי עיתון מסוים שפרסם פרק שלם מספר של עיתונאי שכותב בו. הלוואי עליי".

יואב קרן

עיתון: "ידיעות אחרונות"

אישי: בן 39, רווק

ספר: "נערת השער", הוצאת ידיעות ספרים

עוד משהו: כותב כעת את ספרו השני

"קשה להנביע מחדש את מעיין הכתיבה

אחרי שכיליתי את הכוחות על העיתון"

אמילי עמרוסי, לשעבר דוברת מועצת יש"ע וכיום כתבת ב"ישראל היום", הוציאה בעבר ספר פרוזה אחד, "תריס", שהפך לרב מכר, ובאחרונה הוציאה ספר ילדים בשם "נרי מסתפרי". עמרוסי: "כיום אני מנסה לעבוד על ספר הפרוזה השני שלי - אני חתומה על חוזה עם זמורה ביתן - וזה לא כל כך רץ לי.

"הבעיה הגדולה היא לא משאב הזמן, אלא האנרגיה והפניות הנפשית לכתיבה. כשאתה כותב חמש עד עשר שעות ביום לעיתון - קשה לך להתיישב שוב על המחשב ולחצוב מפינות הנפש האפלוליות חומרים לספר. גם אם יש לי קצת זמן, אני מתקשה מאוד להנביע מחדש את מעיין הכתיבה אחרי שכיליתי את הכוחות על העיתון. זה עניין עצוב, כמובן, והופך את כתיבת הספר לסוג של תחביב שאפשר להתפנות אליו רק בתקופה שלא עובדים.

"הייתה לי פנטזיה להתקדם משמעותית בכתיבת הרומן החדש שלי בחופשת הלידה של בתי השלישית. מחשבה מופרכת, כמובן, את הקובץ של הספר בכלל לא פתחתי. עכשיו, משחזרתי לעבודה, הקובץ עדיין סגור. אני מעזה להרהר בקול שאם הספר הזה רוצה להיכתב מתישהו - אצטרך לבחור: הוא או העבודה בעיתון.

יש מחשבות על פרנסה מזה?

"ברור שלא. בגלל זה אנחנו עובדים גם בעיתונות, במצב שגם אם נתתי את הנשמה לכתבה שתשמש מחר כתחתית למגירת המלפפונים של מישהו - יהיה מי שישלם לי על העבודה שהשקעתי. לא ראיתי פרנסה מכתיבת 'תריס', אבל ראיתי ברכה במובנים אחרים. להצלחה של ספר יש תוצרי לוואי נפשיים, חברתיים, מעמדיים ולפעמים גם כלכליים - הרצאות, תרגומים ועיבודים לקולנוע, ואפשר בהחלט לשפר עמדות בעולם העיתונות בהיותך סופר מצליח".

עיתונאי שהוציא ספר יכול למנף חוזה העסקה? העורכים או המו"לים רואים בזה מין איכות שהם רוצים לשמר?

"כן. חד-משמעית. סופר צובר קהל ושם, ועיתונות מחפשת אנשים שכבר עשו לעצמם שם בחוץ. הצלחה של ספר היא מדד אמין לכך שמדובר באדם שהכתיבה היא טבע שני עבורו ויעשה את זה נהדר".

איך התגבשה ההחלטה לכתוב ספר?

"אצלי ההחלטה לכתוב ספר לא מגיעה מתוך ייאוש מעולם העיתונות. לעיתונות יש את התפקיד שלה, ולספרות יש תפקיד אחר. אני כותבת כי אין לי ברירה אחרת. כי המילים משתלטות עליי ורוצות לצאת. כי הסיפור בוחר בי ולא אני בוחרת בו".

בקרב עיתונאים שהוציאו ספר, קיימת נטייה לשינוי הגדרה, מעיתונאי ל"סופר ועיתונאי", ולא להפך.

"הוצאתי ספר אחד לאור, וכבר כתבו תחת השם שלי בטלוויזיה, 'סופרת ועיתונאית'. נו באמת. מי שראוי לכינוי 'סופר' הוא מי שהוציא לאור שלושה ספרים לפחות. אחר כך נערוך דיון על סדר התארים".

אמילי עמרוסי

עיתון: "ישראל היום"

אישי: בת 32, נשואה ואם לשלושה

ספר: "נרי מסתפרי", הוצאת ידיעות ספרים

עוד משהו: הייתה דוברת מועצת יש"ע

"את האנרגיה מהשטח

הרגשתי צורך לשחרר בספר"

"מערכת עיתון צריכה להיות גאה שאחד העיתונאים שלה כותב רומן. ועוד רומן טוב", אומר איתי אשר, ראש דסק ב"מעריב", שהוציא בינואר השנה את ספרו הראשון, "ילדי הכאוס".

כתיבת ספר עשויה למנף חוזה העסקה של עיתונאי? אתה מינפת?

"לא. זה לא מינף. אולי בעתיד".

העובדה שאתה בתפקיד בכיר בעיתון עזרה לך? קיבלת פרק ראשון ב"סופשבוע".

"לא פרק ראשון, שלושה פרקים. היו ביקורות מעולות בכל כלי התקשורת. חוץ מאשר במדור הספרים שלנו, כמובן".

כיצד משפיעה העבודה העיתונאית על הכתיבה הספרותית?

"הרבה מהסיפורים בספר מבוססים על העבודה שלי ככתב שטח לאורך השנים. ככתב אתה מורגל לכתוב סיפורים של 250-300 מילה ואתה נחשף לאירועים הכי דרמטיים שקורים באותו רגע, ובסופו של דבר אתה מצמצם את זה לאיזו ידיעה קטנה, ואתה מרגיש שאצורה בך הרבה מאוד אנרגיה. את האנרגיה הזו הרגשתי צורך לשחרר איכשהו בספר. חוויות שהרגשתי צורך לפרוק. בקרב עיתונאים שכותבים ספרים כמעט ואין רפורטרים. לאף אחד מהם לא יצא לדרוך על חלקי גופות בפיגועים. זה מה שהופך את הספר לבעל קול ייחודי".

איך משלבים מבחינת זמן כתיבה לעיתון וכתיבה של ספר?

"התחלתי בכתיבה במקביל למאבקה של אשתי במחלת סרטן נדירה. הכתיבה שימשה לי מפלט. בגלל מחלתה של אשתי ז"ל יצאתי מהלופ הזה של הכתיבה, של לחוות עוד חוויה ועוד חוויה. פתאום היה לי זמן לעכל את הדברים, לחשוב על האירועים שעברתי. למשל, בתקופת האינתיפאדה השנייה סיקרתי 30 פיגועים. לפעמים הייתי מגיע למשפחה שקיבלה את הבשורה לפני עשר דקות. אתה חווה את החיים, אתה רואה אותם בג'יפה של הג'יפה. המציאות היא פסיכית מדי לעיכול. זה לא אנושי להיכנס למקום שיש בו כל כך הרבה עצב. צריך ממש לאהוב את העבודה העיתונאית בשביל לעשות את זה.

"כתבתי ספר כי הייתי צריך. פסקה ועוד פסקה, עוד עמוד ועוד אלף מילה ועוד אלף מילה ועוד משפט. בשיניים כתבתי. הייתה לי תקופה קשה בחיים, אבל לא ויתרתי. שנים לקח לי לכתוב את הספר הזה. כתבתי לעצמי. הייתה לי הרגשה שזה משהו טוב".

על מה הספר הבא?

"על בן אדם שאשתו מתה מסרטן והוא נשאר עם שני ילדים, והוא יוצא למסע נקמה באנטנות הסלולריות. הגיבור שלי מתחרפן. רואה את האנטנות כמו חלליות של חייזרים. זה מה שמעניין אותי עכשיו".

איתי אשר

עיתון: "מעריב"

אישי: בן 39, אלמן ואב לשניים

ספר: "ילדי הכאוס", הוצאת זמורה ביתן

עוד משהו: בימים אלה עובד עם התסריטאי והבמאי ערן ריקליס על עיבוד ספרו לסרט קולנוע וכותב ספר שני

"אי אפשר להתפרנס מכתיבת ספרים

עם מבצעי 'קנה אחד קבל ג'יפ'"

"יצא שעשיתי דרך הפוכה מהמקובל", אומר גון בן ארי, כתב במוסף התרבות "7 לילות" של "ידיעות אחרונות", שהוציא לפני חודשים אחדים את ספרו "ילדי הסקויה". בן ארי: "אחרי שפורסם ספרי הראשון, רביב גולן ראיין אותי ל'7 לילות', ובעקבות הראיון ושיחות על מוזיקה שהוא גרר, עשה עמי חסד והביא אותי לעיתון. מאז אני יכול להרשות לעצמי את הזכות הבסיסית שכל אדם אמור לדרוש לעצמו, ושעד גיל 20 נמנעה ממני: הזכות לא לכתוב פרסומות למעדני חלב".

איך משלבים מבחינת זמן בין כתיבת ספר לעיתונות?

"זה בהחלט קשה. לא רק משום שהלו"ז זולג לשני הקצוות הלא רצויים של הלילה, אלא גם משום שהכתיבה העיתונאית והכתיבה הספרותית, לפחות אצלי, הן פעולות שונות לחלוטין, כמעט מנוגדות בטבען, המתרחשות בטעות באותו האיבר. כמו אכילה ודיבור. המעבר מבוקר של כתיבה ספרותית להמשך יום של כתיבה עיתונאית מצריך טקס אלים - מקלחת או רכבת הרים - והמעבר מבוקר של כתיבה עיתונאית להמשך יום של כתיבת פרוזה הוא, עבורי, בלתי אפשרי. האחד קשה כמו לנסות פתאום לדבר בזמן האוכל, השני בלתי אפשרי כמו לנסות פתאום לאכול שווארמה כשאתה בדיוק שר אופרה".

יש מחשבות על פרנסה מזה, או שמה שמניע זהו צורך פנימי?

"אם אני לא כותב יום או יומיים קורה לי דבר נורא: אני מתחיל לקחת את העולם ברצינות. לצערי, אני יודע שכרגע אי אפשר להתפרנס מזה עם מבצעי ה'קנה אחד קבל ג'יפ', ולכן הייתי חייב להזנות את עצמי ולעשות משהו בשביל הכסף: הקמתי להקת אינדי".

בקרב עיתונאים שהוציאו ספר קיימת נטייה לשינוי הגדרה, מעיתונאי ל"סופר ועיתונאי", ולא להפך. עד כמה הכבוד משחק פה תפקיד?

"עיתונאות - כמו דיג, אפיית פיצה וניקיון - היא עבודה הרבה יותר מכובדת מסופר. כששואלים אותי מה אני עושה אני תמיד אומר 'עיתונאי'. אם אתה חושב שיש משהו מכובד בספרות, אל תכתוב".

האם ההוצאות לאור רואות יתרון בספר של עיתונאי?

"אני יכול רק לקוות שלא".

גון בן ארי

עיתון: "ידיעות אחרונות"

אישי: בן 25, רווק

ספר: "ילדי הסקויה", הוצאת זמורה ביתן

עוד משהו: החל את דרכו כפרסומאי

"להתפרנס מכתיבת ספרים זה יותר קשה

אפילו מאשר להתפרנס מעיתונות"

"תמיד רציתי לכתוב, לספר סיפורים, ויכול להיות שהכתיבה העיתונאית דווקא עיכבה אותי, כי היא סיפקה את הצורך הזה באופן חלקי", מספרת מבקרת הקולנוע יעל שוב, שהוציאה השנה את ספר הילדים "נסיכת הגלידה".

האם ההחלטה לכתוב ספר מתגבשת בשלב בקריירה שבו מרגישים שלכתוב על דברים של אחרים מרגש פחות?

"אני אוהבת לכתוב ביקורות קולנוע. זה משהו שרציתי לעשות מגיל צעיר ולמדתי קולנוע כדי שאוכל לעשות זאת ברצינות. עם זאת, יש אתגר בבחינה העצמית - האם אני יכולה לכתוב טקסט סיפורי שעומד בפני עצמו? אני כבר לא זוכרת עד כמה התרגשתי כשראיתי את הביקורת הראשונה שלי מודפסת בעיתון, אבל לראות את 'נסיכת הגלידה' עם הכריכה והציורים היה מרגש מאוד.

"כשהתראיינתי לטלוויזיה ושאלו אותי להגדרתי, בהתחלה אמרתי 'מבקרת קולנוע וסופרת', כי אני מבקרת קולנוע הרבה יותר שנים מאשר סופרת, ואחר כך שיניתי ל'סופרת ומבקרת קולנוע' כי בעצם הוזמנתי לראיון על הספר. בסופו של דבר, ראיתי שהם כתבו 'סופרת' וזהו. כך או כך, מבחינת הכבוד אני מסודרת".

בענף ספרות הילדים המשגשג יש אפשרות שתהיי מסודרת גם כלכלית?

"אשמח מאוד להתפרנס מכתיבת ספרים, אבל זה יותר קשה אפילו מאשר להתפרנס מעיתונות".

יעל שוב

עיתון: "טיים אאוט"

אישי: בת 49, רווקה

ספר: "נסיכת הגלידה", כתר

עוד משהו: יועצת אמנותית בקרן הקולנוע הישראלי

"כל מי שידו בכתיבה צריך

להתפתח לז'אנרים אחרים"

"מגיל 14 אני כותבת ספרים", מספרת ליאת רוטנר, עורכת ב"מקור ראשון", שהוציא באחרונה את ספרה השמיני "תחת כנפך". עבדתי בלא מעט מערכות עיתונים, אבל אף פעם - עד לאחרונה - לא בתור פרנסה. כתיבה עיתונאית ופרוזאית הן שני סוגי כתיבה שונים. בשניהם הקורא רוצה להבין נושא בצורה מעניינת. אצלי זה תמיד בא ביחד. לדעתי, כל מי שידו בכתיבה צריך להתנסות בכל מיני צורות כתיבה, להתפתח לז'אנרים אחרים.

"כיום אני עורכת ב'מקור ראשון', ובין השאר אמונה על עריכת מגזין הילדים 'אותיות לילדים'. כל כך מהר התרגלתי לערוך טקסטים בעיתון. כל החיים שלי אני קשוחה עם עצמי ועורכת את עצמי. החוויה המלמדת והמעניינת שחוויתי התרחשה בשנה האחרונה שערכתי בעיתון. כעורכת זה משפשף, ולכן התעוזה של העריכה יותר גדולה".

מה מכובד יותר בעינייך - להיות עיתונאית או סופרת?

"אני לא מבינה במשחקי כבוד. להיות עיתונאי זה לא פחות כבוד. אני כותבת מה שטוב לי ומה שמעניין לי וחכם לי, ושיעשיר אותי ואת הקוראים שלי".