"חומוס זה תחום מאוד אמוציונלי - כל אחד משוכנע ששלו הכי טוב"

מאחורי כל מוצר תעשייתי עומד אדם שמחרף את נפשו, ובעיקר את לשונו, כדי שתרגישו שאתם מכניסים לפה את הדבר האמיתי ■ חומוסולוג, מאסטר בייקר וטכנולוג קפה אפשרו לכתבת MT לטעום על קצה המזלג מהעבודה היומיומית שלהם ■ כתבה שתגרום לכם לשכרון חושים

בפעם הבאה שאתם מפשירים פרוסת לחם שהוצאתם מהשקית שבמקפיא, מורחים עליה חומוס מהקופסה שבמקרר ונוגסים בה ליד כוס של נס קפה, דעו לכם שבכל אלה הושקעה נשמה. יכול מאוד להיות שהושקע שם ניסיון לתת לכם את ההרגשה שאתם בעצם נוגסים בלחם השאור שקניתם הבוקר בבולנז'רי שבפינת הרחוב, מנגבים חומוס שגרגריו בושלו לפני חצי שעה ביפו ושותים קפה שחור ארומטי שפוליו הטריים נטחנו לפני דקה בגליל. "תראי", אמרו לי אלה שמחרפים נפשם בלאתר עבורכם את אותם הטעמים, "זה עניין של ניואנסים". אחד מהם דיבר על אמוציות ורומנטיקה, השני אמר שזה מדע, השלישי קרא לזה אומנות. שלושתם ודאי יסכימו כי זה שילוב של שלושתם.

חומוס טועמים באהבה

איציק דהן בוצע מהפיתה שבסלסלה וטובל בצלחת המסבחה החמימה שבינינו. הוא מקפיד, כפי שהסביר לי בדרך, להתחיל את הסיבוב מהאמצע, היכן שנמצאים "כל הדברים הטובים" - הגרגירים, התבלינים והשמן, ורק אז לעטוף הכל במחי יד במחית. אני טועמת על קצה המזלג, מנסה לאגף את השמן ובעיקר לעמוד בפני הפיתות הטריות. "באתי לכאן בשביל החומוס", אני מסבירה לו בדעתנות, "אני לא צריכה שהפיתות יגנבו את ההצגה ויטשטשו את הטעמים".

איציק דהן / צלם: איל יצהר
 איציק דהן / צלם: איל יצהר

קשה להגיד שאיציק התרשם במיוחד מהניסיון שלי להישמע כמו מומחית. נו, מצאתי לי בפני מי להתרברב. פגשתי בחיי הרבה שהתיימרו להיות מומחים בחומוסיות ארצנו, אבל אף אחד מהם לא הפך את זה למקצוע של ממש, לפחות לא כזה שגם מכניס כסף.

איציק דהן (60) הוא חומוסולוג. את ה"טייטל" הזה הוא קיבל באופן רשמי רק בשנים האחרונות, אבל מה שהקנה לו אותו, הוא ניסיון של יותר משלושים שנה עם עולם גרגירי החימצה והטחינה.

במסגרת תפקידו במפעל סלטי צבר הוא מבקר בחומוסיות, מתוודע למנות האהובות יותר או המוכרות פחות, עומד על טיבן של הוותיקות שכבר קנו להן קהל מעריצים משלהן, ובסופו של יום חוזר לקריית גת, להביא את הבשורה למפעל.

"בחומוס יש ניואנסים", הוא מסביר לי כשאנחנו עושים את דרכנו לרמלה. "הטעם והמרקם משתנים בין מנה למנה והם מושפעים מהרבה מאוד גורמים, כמו התבלינים, הלימון וכמובן הטחינה. לטחינה, או ליתר דיוק, לסוג השומשום שממנו היא עשויה, יש השפעה עצומה על הטעם הסופי של מנת החומוס. בכלל, אני חולה על טחינה גולמית. שומשום מאתיופיה למשל, הוא שומשום מעולה".

אז אתה מגיע לחומוסיה אוכל מנה, רץ למפעל ומספר לחבר'ה?

"רק טועם. אני הרי לא יכול לאכול מנה שלמה בכל מקום. את יודעת כמה אני אוכל כל יום ורק מטעימות?".

אני מביטה באיציק והאמת היא שאני די מתרשמת. אין לו אפילו זכר לכרס. אפילו רזה. וברור לי שהוא אוכל כמו שצריך. עם כמה שהוא איש של גרגרים - גרגרן הוא לא.

כמה חומוסיות כבר יש בארץ? לא מיצית את כולן?

"להערכתי יש קרוב ל-5,000 ובודאי שעדיין לא ראיתי הכל. גם בחומוסיות המסורתיות יש מדי פעם שינוי, לכן אני חוזר למקומות שאני כבר מכיר ובודק אם השתנה משהו. אולי הם החליפו את סוג הטחינה או תיבלו ביותר כמון. כל הרעיון הוא ליצור אחר כך חדשנות אצלנו".

כשהחדשנות היא בעצם להגיע למשהו מסורתי, מוכר ואהוב.

"נכון. אני מקבל את ההשראה מהמקומות הקטנים וזה כל היופי".

גם בחברות אחרות קיים תפקיד כשלך?

"את העבודה עושה במרבית המקרים טכנולוג המזון. במקרה שלנו, העבודה היא משותפת. יש לנו ישיבות פיתוח שבהן חושבים יחד על המוצרים החדשים. הטכנולוג מתעסק בכל הנושאים בהם אני לא מומחה, כמו רמת ה-PH הדרושה לחומוס בקופסה. אני מצדי, טועם ואז מביא מנה ואומר מה לדעתי יש בפנים. לפעמים זה יכול להיות בסך הכל ניואנס קטן של מתיקות".

מתיקות?

"בוודאי. יכול להיות למשל שזה בגלל ששמו פחות לימון בחומוס, אולי איזה שום אפוי... לא יודע. זה תלוי".

אתה מזדהה כשאתה מגיע?

"לפעמים. בהרבה מקומות, מן הסתם, כבר מכירים אותי. יש מקומות שהצענו להם ואף עשינו איתם שיתופי פעולה, כמו למשל במקרה של אבו מרוואן ביפו. אנחנו מכינים את החומוס לשיטתו, והשם שלו מופיע על האריזה. אבל היו גם מקומות שהצענו להם ונתקלנו בסירוב. 'בשביל מה אנחנו צריכים את זה?' אמרו לי באחד המקומות הכי מוכרים. 'מה, בשביל עוד כמה אנשים שיעמדו בתור?'. אבל אני ממשיך ולומד גם מהם ומיישם את זה במפעל. אני כל הזמן לומד, אבל גם מלמד. לא אחת קורה שאנשים ששוקלים לפתוח מקום, מתקשרים אלי ומתייעצים איתי".

ומה לגבי חומוסייה משלך?

"לא כרגע. אבל מי יודע אולי עוד כמה שנים עם הילדים".

איך שנכנסנו למסעדת חליל ברמלה, הבנתי עד כמה איציק מוכר. חליל עצמו נפטר לאחרונה, ובנו קיבל את פנינו. הוא חיבק את איציק חיבוק אמיתי חם ואוהב, ואיציק לחש לאוזנו כמה מילים מנחמות בערבית. לצד מנת המסבחה והחומוס שקיבלנו, הונחה כמיטב המסורת קערית רוטב "תטבילה" - מין מיץ לימון פיקנטי, מתובל וחריף, שגם הוא זוכה למגוון גרסאות. השעה עוד לא הייתה שתיים עשרה בצהריים, כשיושבי השולחנות שסביבנו כבר היו בעיצומה של ארוחת בשרים, שלצידה גם חומוס. איציק ואני אפילו לא סיימנו את המנות שלפנינו (רק טעמנו) ויצאנו לדרך. אחרי הכל אנחנו רק בראשיתו של המסע, ולפני איציק עומד עוד יום עבודה שלם. כשנכנסו לרכב, שאל אותי איציק לדעתי. "אני חושבת שמדובר היה בחומוס טוב, מתקתק במעט מהסטנדרט המוכר", אמרתי לאט, מביטה בחומוסולוג המומחה בחשש, "ולגבי המרקם, יש מגורגרים ממנו".

"יפה!", שיבח אותי, "ותוכלי לתת לי דוגמה בארץ לחומוס שהוא חמצמץ יותר ומתקתק פחות?". נשבעת שלא לקח לי יותר מעשר שניות לחשוב על התשובה: "לאבו חסן. בחומוס של אבו חסן יש משהו מעט יותר לימוני", השבתי בביטחון בניחוח כמון. איציק חייך חיוך רגוע. נו, מה? הוא באמת חשב שיסדרו לו מישהי שלא מבינה כלום בתחום?

תגליות בחומוסטאן

כשהגענו ליפו ראינו את אבו מרוואן מנופף בידו בחיוך ענק מפתח המסעדה שלו ברחוב יפת, עוד כשהיינו מצידו השני של הכביש. גם הוא, כמו בנו של חליל, לא הותיר מקום לספק שלא רק שאיציק הוא אורח קבוע אצלו, אלא שהוא גם מאוד מחבב אותו. גם אצלו יש בתפריט הרבה יותר מחומוס. רק לאחרונה הוא הרחיב את החומוסייה הקטנה למסעדת בשרים לכל דבר. אבל אנחנו באנו רק בשביל לטעום מהחומוס. והסלט. והצ'יפס. והפלאפל. והחמוצים. והלימונדה.

"חומוס זה תחום מאוד אמוציונלי", לחש לי איציק כשאבו מרוואן הלך אל המטבח, "כל אחד פה משוכנע שהוא מכיר ועושה את החומוס הכי טוב שיש". "אל תדאג", לחשתי חזרה, "זה בסדר. שום מילה על אבו חסן".

החומוס של אבו מרוואן הוא בעל מרקם קרמי ולא מגורגר במיוחד, וניכרות בו נגיעות משמעותיות של כמון. אני לא בטוחה שבדיוק כך היה מעיד הנחתום על עיסתו, אבל ככה אני מצאתי לנכון לתאר את העיסה בפני החומוסולוג המומחה, שאישר את האבחנה. ייתכן שהייתה זו גאווה שמילאה אותי, אבל בשלב הזה התחלתי לחוש כבדות. היינו בקושי באמצע יום העבודה, אבל כבר חשתי שאני חייבת לנוח. קצת. להניח את הראש.

אליבא דאיציק, אבו יוסוף מיפו הוא סוג של כוכב נולד. תגלית. בקיץ האחרון החליטו בצבר לעשות כבוד לאלה שמכינים את החומוס שלהם בבית, ארגנו צוות של חמישה אנשים כשבראשם חומוסולוג המפעל איציק, ובמשך חצי שנה הסתובבו בבתים וניסו לאתר את הדבר הגדול הבא.

"אני די מקושר במגזר הערבי. שמעתי שמדברים ביפו על זה שהוא מכין מסבחה טובה במיוחד לחבר'ה שלו ולמשפחה. פנינו אליו, הגענו, טעמנו והבנו שיש פה פוטנציאל".

אנחנו עומדים בפתח הבית של אבו יוסוף בשמש היוקדת, דופקים בדלת ואין עונה. מקץ כחמש דקות נפתחה הדלת והוזמנו כלאחר כבוד לסלון הדירה. אבו יוסוף, אשתו ואחיה שלפו קופסאות וסירים והרכיבו מול עינינו את המסבחה המהוללת. עשרים דקות נוספות אחר כך ערך אבו יוסוף שולחן ועליו חוץ ממנת מסבחה מהבילה, מעוטרת בגרגירי ענק, גם צלחת ירקות טריים חתוכים וקולה. כאילו לא טעמתי רק שעה קלה קודם לכן שתי מנות חומוס אחרות, טעמתי מהמנה שהניח מולי אבו יוסוף עד שלא נותרה בה עוד טעימה אחת קטנה.

אבו יוסוף די מבסוט מההצלחה לה זכתה המסבחה שלו בחודש האחרון. כעת הוא שוקל לעשות הסבה מקצועית ולהחליף את חנות הטבק והנרגילות שלו בחומוסייה. הוא עוד לא סגור על המקום, אבל גרגירי נכונות גדולים וחמים כבר יש לו.

בדרך חזרה מיפו בעיקר שתקנו. אם איציק היה שואל, אני מניחה שהייתי אומרת לו שהמסבחה של אבו יוסוף טעימה לי מאוד. הגרגירים היו רכים, החומוס עצמו היה מגורגר במידה, וצלוחית התטבילה הייתה עשירה בעיקר בשום.

אבל שנינו לא פצינו פה ואני חשבתי לעצמי שקצת מוזר שאחרי כל החומוס הטרי-טרי הזה, איציק עדיין טוען שהוא אוכל בבית חומוס מקופסה. זאת אומרת, טועם. הוא מודה שאין דין חומוס טרי כחומוס בקופסה, אבל כל אחד צריך חומוס במקרר ומה לעשות שמשיקולי בריאות וטריות זה, לא יכול להיות חומוס טרי נטול חומרי שימור. בכלל, מצבר נמסר לי שאחוז החדירה של החומוס המוכן בישראל, זה שנמכר בשווקים בקופסאות, עומד על 90 אחוז. שזה הרבה, לא?

על הלחם לבדו

כשרואים את מאיר בן לולו, קצת קשה להאמין שהבנאדם חי על פחמימות. בן לולו (45), גבר צנום ונמרץ, שרק המילה "לחם" מעבירה בו ריגוש וגורמת לעיניים שלו להבריק כמו שמן זית על פוקאצ'ה, הוא "מאסטר בייקר". הוא מנהל במאפיית אנג'ל מחלקה ייחודית האמונה כל כולה על פיתוח וייצור מוצרים המוגדרים כמוצרי בוטיק, כלומר לחמניות ולחמים בסגנונות שונים, המיועדים לבתי מלון, בתי קפה ומסעדות.

מאיר בן לולו / צלם: איל יצהר
 מאיר בן לולו / צלם: איל יצהר

הרומן של מאיר עם הלחמים החל לפני כעשרים שנה במאפייה קטנה שפתח במושב אורה על יד ירושלים. "זו לא הייתה האפייה עצמה שמשכה אותי, כמו העובדה שמאז ומתמיד אהבתי ליצור, לעשות משהו עם הידיים ולפסל", הוא אומר וכדי להדגיש כי מדובר במלאכת אומן, הוא לש בידיו בצק דמיוני. את המקצוע הוא למד תוך כדי תנועה. הצטרף לסדנאות, נסע לתערוכות בחו"ל, כאשר בשלב מסוים חבר אליו למאפייה מאסטר בייקר מדרום-אפריקה. השניים שאבו זה מזה רעיונות אותם מיישם מאיר עד היום.

עשר שנים פעלה המאפייה הקטנה של מאיר, עד שבמאפיית אנג'ל התקבלה החלטה אסטרטגית, ללכת על קו יותר אישי וביתי ולאפות גם לחמים בסגנון בוטיק. הם פנו אליו בהצעה להצטרף אליהם ולנהל את המחלקה החדשה. מאיר אפילו לא התלבט.

הפגישה שלנו התקיימה במאפיית הבוטיק "לחמים" בתל אביב, גם כדי להיכנס לאווירה, גם בגלל שמאיר הודה שיש להם לחמים לא רעים בכלל, אבל תכל'ס בגלל שסירבתי להזמנה לעזוב את תל אביב ולהתלוות אליו ליום עבודה במפעל בלוד או בירושלים. הזמנה שעוד תמומש. אין ספק שמאיר מת על לחם. אבל האהבה הזו נסמכת על חושים אחרים, בעיקר חוש המישוש.

איך נראה יום עבודה טיפוסי שלך?

"מתחיל בשש בבוקר. אני פותח את היום במאפייה, בודק את המחמצות ובהתאם מעריך את המשך העבודה. מהמאפייה אני יוצא לפגישות עם השפים של בתי המלון ויחד אנחנו מאפיינים ומתכננים את הלחמים הבאים. אחת לכמה זמן אני משתתף בישיבות פיתוח המוצרים".

מחמצת (שאור), יש להסביר, היא תערובת של קמח, מים ותרבית שמרים שלאחר תסיסתה מוסיפים ממנה לבצק לצורך אפיית הלחם, ובמקביל ממשיכים "להאכיל" אותה כדי "להשאירה בחיים" כך שתוכל להשתמר תקופה ארוכה ולשמש "סטארטר" לתהליך אפיית לחם לאורך שנים. במרבית המקרים מאפיינת המחמצת אפייה מסורתית, "בוטיקית", כזו שלא עושה שימוש בשמרים תעשייתיים.

אמרת שאתה עובד עם מחמצת. זה בדרך כלל לא מאפיין ייצור תעשייתי, לא?

"נכון. חלק ניכר מהלחמים של המחלקה שלנו עשויים דווקא ממחמצת. יש לזה כמובן יתרונות, אבל גם מגבלות. מבחינת השקעת הייצור זה משפיע למשל על משך זמן האפייה, שהוא ארוך יותר בלחם מחמצת. מבחינת הצרכן, ההשפעה היא על הזמן שבו הלחם נשאר טרי.

"ללחם תעשייתי, שנאפה עם שמרים תעשייתיים, תישאר אותה תחושת טריות במשך ימים. לעומתו לחם ממחמצת יהיה בעל טעמים מאוד אופייניים, אבל בדרך כלל הם יאבדו ביום המחרת, אלא אם כן הוא הוקפא מיד בהיותו טרי. אצלנו במחלקה, בגלל שמדובר במאפיית בוטיק בתוך מאפייה תעשייתית, אנחנו אופים גם בשיטה המסורתית שכוללת אפילו אפייה בתנור אבן.האפייה משפיעה על הלחם, על המרקם שלו, על הצורה, על הרטיבות, על הבועות".

זה אומר שתמיד תדע להבחין מטעימת לחם באיזה תהליך הוא נאפה?

"איזו שאלה? ללחם שאור יש טעם ומרקם מאוד אופייניים". אל השולחן שלנו מגיעה סלסלת לחמים ומאיר מגיש לי פרוסה. "אל תטעמי", הוא מבקש בתקיפות, "רק תרגישי". צודק. קשה שלא לחוש בלחות של החלק הרך, ובקראסט הקשה שעוטף אותו. "עכשיו", הוא אומר, "רק תריחי. איזה ריח אה? ריח של לחם, בדיוק". כשהוא לא שם לב, בצעתי חתיכה וטעמתי. הטעם היה מעט חמצמץ. אני חושבת.

ומעבר לכך? תוכל לזהות את המתכון של כל לחם שאכלת?

"כן. אולי לא ברמת ה'כמה מלח וכמה סוכר', אבל באופן כללי אני מזהה את התהליך. אני יודע לחפש את האווריריות, את המרקם. לפי זה". מצחיק, אבל הבנאדם אשכרה מתרגש רק מלדבר על זה.

"אני יכול להגיד על פי התחושה והטעם, כמה זמן הלחם נאפה, אני יכול להגיד כמה דברים על המחמצת, אם היא צעירה או מבוגרת יותר. גם סוג המיקסר משפיע. בכלל, לחם צריך להרגיש ביד (מאיר לוקח פוקאצ'ה ביד), להסתכל על הנפח (מגיש לי אותה ובוצע חתיכה), וגם לטעום (לא נותן לי לטעום. מחזיר לסלסלה). נתקלתי פעם בלחם חצילים שאכלתי איפשהו. נורא התלהבתי והחלטתי להכין אותו בעצמי. לקח לי 15 ניסיונות עד שהצלחתי לאתר את המתכון. הסוד היה במה שעושים עם החצילים. משם הגיעה הלחות".

וההשראה מאיפה?

"גם מלחמים שאני רואה, אבל בעיקר מתחומים אחרים. אני יכול לראות עוגה ולמחרת אנסה לעשות את אותו הדבר, רק בלחם. אבל השראה אמיתית היא משהו שאתה קם איתו בבוקר. לחם הוא הכל. לחם הוא תרבות ומסורת. בארץ מרגישים את זה פחות. אין בכל רחוב מאפייה, אבל באיטליה ובצרפת, בכל מקום יש כמה".

איזה לחם אתה הכי אוהב?

"מחמצת. קמח מלא. פשוט".

איפה היה הלחם הכי טעים שאכלת?

"בצרפת. וזה היה לחם שיפון. משהו בצורה שלו, בתחושה, עשה אותו טוב במיוחד".

אתה אוכל לחם בלי כלום?

"בטח. אני יכול לחיות יום שלם רק על לחם. ממילא אני כל היום טועם. אני מסוגל לאכול כיכר של קילו לחם שיפון בלי שום בעיה".

זה לא נמאס?

"וואלה, לא".

נס גדול היה פה

ציון כהן (46), הטכנולוג הראשי של תחום הקפה הקלוי בשטראוס, רואה בקפה שילוב נפלא בין אומנות ומדע. הוא מחזיק בתואר שני בקפה (תואר של הפקולטה לחקלאות בשיתוף עם שטראוס) ולמרות שהוא כבר 22 שנים בתחום, הוא עדיין ער לחידושים. בלי למצמץ הוא מצהיר שמדי יום הוא טועם כ-150-200 כוסות קפה.

ציון כהן / צלם: איל יצהר
 ציון כהן / צלם: איל יצהר

"האומנות שבקפה", כך מספר כהן, "היא בבניית הטעמים והתערובות. המדע הוא ביכולת לייצר זאת להמונים ועדיין לשמור על הארומות והטעם. כי קפה הוא תחום שקשור למסורת. קיימים דפוסי טעם בכל מדינה ואפילו בתוכה". כחלק מעבודת הפיתוח של מוצרים חדשים והתאמתם לאוכלוסיות השונות כהן יוצא לשטח ומבקר בבתי הקלייה הקטנים בארץ ובעולם. כך למשל, כדי להתאים את הקפה לאוכלוסייה הערבית הוא הגיע אל בתי הקלייה באום אל פאחם ובשפרעם.

פעם היה מאוד מקובל שלכל כפר בארץ כמו במקומות אחרים בעולם, יש בית קלייה משלו. עם זאת, מספרם של בתי הקלייה הקטנים, המקומיים והמסורתיים פוחת עם השנים, כאשר הגדולים יותר רוכשים אותם. "אנחנו כל הזמן ממשיכים ולומדים מהמקומות הקטנים ויש לנו בהחלט מה ללמוד. היום, אני כבר מספיק מומחה ובעל ניסיון לדעת לזהות ולאפיין על פי הארומות והטעמים את המקורות של פולי הקפה ומהיכן בדיוק התערובת הגיעה, איזה זנים היו שם".

טעימת קפה היא טקס, כמו יין, לא?

"יש מתודולוגיה מאוד מקצועית, מפורטת ומוגדרת לטעימת קפה. היא קובעת את החדר, את התאורה, את הטמפרטורה ועוד. יש שיטה שנקראת Cupping, בה לוקחים דגימה מהפולים ומדמים קלייה בכמות גדולה יותר וטועמים. לא רק הטעימה, גם המראה של הפולים מעיד הרבה על טיבו של הקפה".

גם קפה שחור טועמים על פי הטקס?

"גם לקפה שחור יש בדיקה משלו. מהטעימה אני יכול לאפיין את הקלייה. טריות למשל, היא פרמטר מאוד חשוב. אני יודע כבר לאפיין על פי הטעימה את רמת הטריות".

נולדים עם חוש הטעם הזה, או שזה נרכש?

"זה עניין של ניואנסים והיכולת לזהות אותם. זה עניין פיזיולוגי. יש אנשים שהם סופר-טייסטרים, שנולדו עם יותר קולטני טעם בלשון. 22%-25% מהאוכלוסייה הם בעלי יכולות העל האלו. היכולות האלה, מסתבר, קשורות בין היתר במוצא. באסיה למשל ניתן למצוא יותר רגישים לחוש הטעם. אגב, נשים נוטות להיות יותר רגישות מגברים לטעם. בתעשייה המסורתית היו יותר גברים. היום, יותר נשים נכנסו לתחום, הודות לתכונה הזו".

כמה כמוך יש במפעל?

"אנחנו צוות של 15 איש. בתוך הצוות יש התמחויות שונות. אנחנו אחראים לפיתוח שלנו בארץ ובעולם".

חיים ומוות ביד הלשון?

"ועוד איך. החברה האנגלית קוסטה קפה ביטחה לפני כשנתיים את הלשון של הטועם הראשי שלה בעשרה מיליון פאונד". עד כמה שידוע לו, ציון לא מבוטח באופן דומה.

אתה יוצא לטעום גם בבתי הקלייה הקטנים, הבוטיקים?

"כמה בתי קלייה קטנים כבר יש בארץ? היום יש כ-20-30 בתי קלייה במגזר היהודי וכאמור הרבה יותר מזה במגזר הערבי. הנוהג היה שלכל כפר יש את בית הקלייה שלו, ואני מבקר גם בהם".

אתה יכול להבחין בסגנון בין כפר לכפר?

"בעיקרון כן. הקפה במשולש למשל, שונה מהקפה בגליל או במזרח ירושלים".

איזה קפה אתה שותה, אם אתה בכלל נהנה מקפה ביום יום?

"זה נכון שיש לי בעיה ליהנות מסתם כוס קפה בבית קפה, כי אני נוטה לנתח אותו. אבל אני בהחלט שותה. זה תלוי בשלב ביום. בדרך כלל אני מתחיל את היום עם נס קפה".

סליחה?

"כן. כשאני מגיע לעבודה אני שותה קפה טורקי. זה מכייל את החיך. אחר כך בא האספרסו".

איזה זן של קפה אתה מעדיף?

"אני אוהב קפה שמקורו באתיופיה. הוא הפראי בזנים שיש בעולם. הוא עדיין שמר על הארומות שלו ולא עבר השבחה. הוא יותר ארומטי. אני אשתה אותו בדרך כלל בקפה שחור".

ממתיק?

"בדרך כלל לא. אני לא אוהב למסך את הטעם של הקפה".