הנקראות ביותר

הצצה מפחידה: כך אושר בישראל הסכם אספקת הגז המצרי

G חוזר אל ההחלטה לאשר את הסכם רכישת הגז המצרי, החלטה ששורפת וכנראה עוד תשרוף לכולנו בכיס ■ היה מי שהתריע, אבל קולו לא נשמע

קיץ 2012. חברת החשמל דורשת להעלות מיידית את תעריפי החשמל פעם נוספת, השלישית בתוך כשנה. הסיבה: זה כ-18 חודשים הגז המצרי זורם לסירוגין, ואין ברירה אלא לעשות שימוש בדלקים אחרים, ויקרים. הנזק המצטבר מוערך בכמה מיליארדים, ושום פתרון אחר אינו נראה באופק; הגז מהמאגר החדש תמר לא יגיע לפני 2013, ויבוא גז דורש היערכות ארוכה.

רשות החשמל, הגורם האחראי על תעריפי החשמל, מהססת. האם הציבור, שכבר ספג העלאה של 15% ב-2011, צריך לשלם את המחיר? האם ההעלאה תפגע בצמיחה במשק? חברת החשמל נחרצת: "מצבנו הפיננסי נואש", אומרים שם. "כל הוצאה נוספת שלא תמומן על-ידי הצרכן או המדינה עלולה להביא לסחרור ואפילו לקריסה. עם חובות של 60 מיליארד שקלים לא משחקים".

התרחיש הזה דמיוני אבל לא מנותק מהמציאות; זהו התרחיש הסביר והמקובל על רוב הגורמים במשק החשמל. אין ויכוח על הסיבות שהובילו למצב הזה - נפילת שלטונו של חוסני מובארק במצרים, התערערות הביטחון בסיני והחבלות החוזרות ונשנות בצינור הגז.

גם על עומק הבעיה - או ליתר דיוק היקף המחסור - יש הסכמה: מאז החלו המהומות במצרים, בינואר השנה, פוצץ צינור הגז שבע פעמים. במחצית הראשונה של השנה סופק רק שליש מכמות הגז ש-EMG מחויבת בו, ובין יולי לאוקטובר כמעט שלא הייתה הזרמה כלל. בשבוע שעבר חודשה האספקה בהיקף של כ-70% ואיש אינו מוכן להמר כמה זמן תימשך.

בדיון, שהתקיים בוועדת הכלכלה במהלך הקיץ, אמר יו"ר חברת החשמל יפתח רון-טל ש"יש איום לא רק על מחיר החשמל, אלא על עצם אספקת החשמל. צריך לקנות סולר במקום, אבל אנו יכולים לקנות סולר שיספיק רק לחודש וחצי. בנסיבות הנוכחיות (...) הגז המצרי הוא מערכת בלתי יציבה. כבר היינו צריכים לקנות סולר, אבל אין לנו כסף לקנות אותו כי זה לא רזרבות שנמצאות בכיסה של חברת החשמל".

ומה לגבי פיצויים בגין הנזק שנגרם, שאלה ח"כ מירי רגב. "את מכירה את החיים, מירי", השיב רון-טל. "שנינו נצא לגמלאות לפני שמישהו בבית משפט ייתן שקל לאיזשהו גוף בגין הפרה של ההסכם הזה".

איך קרה שהסכם אספקת הגז הטבעי, הסכם שנחשב לא רק להצלחה פנומנלית בגלל חשיבותו האסטרטגית והמחיר האטרקטיבי, אלא גם לחקוק בסלע, מתפורר בכזאת מהירות? ואיך ייתכן שחוץ מהטייקון יוסי מימן, שההסכם הניב לו אקזיט מרשים בסכום כולל של כ-350 מיליון דולרים, כל האחרים, ובראשם הצרכן הקטן, יידרשו לשלם את המחיר?

חזרנו למשא ומתן על ההסכם, לדיונים על אישורו ולכמה מהמעורבים בניסיון למצוא את התשובות. את המסקנות על הדרך שבה מתקבלות בישראל החלטות לגבי מיליארדים כל קורא וקורא ינסח בעצמו.

ההסכם הראשוני

מאי 2004. בפני דירקטוריון חברת החשמל מובא הסכם ראשוני לאספקת גז טבעי ממצרים. ההסכם הוא עם חברת EMG, שבעליה העיקריים הם מימן (25% באותה תקופה) וחוסיין סאלם, בנקאי הצללים של משפחת מובארק (60%). השותפה השלישית (10%) היא חברת הגז הלאומית המצרית. הדירקטוריון מאשר עקרונית את העסקה, בהיקף של 2.5 מיליארד דולרים (שצמח מאז ל-6 מיליארד), ברוב של תשעה מול חמישה מתנגדים ושני נמנעים.

במסגרת העסקה אמורה חברת החשמל להעמיד לחברה המצרית ערבות של 180 מיליון דולרים לצורך הקמת צינור להולכת הגז מאל-עריש לאשקלון. חברת חשמל לא מקבלת ערבות נגדית מ-EMG, אף שמספק הגז הישראלי שעמו היא עובדת - ים תטיס של יצחק תשובה ושל נובל אנרג'י - נדרשת ערבות כספית של 40 מיליון דולרים.

שנה חולפת, וב-30 ביוני 2005 חותם שר התשתיות הלאומיות בנימין בן-אליעזר בקהיר על הסכם מול שר הנפט המצרי. ההסכם כולל התחייבות מצרית ביחס לאספקת הגז לישראל, התחייבות שמגובה בהסכם משולש בין חברת החשמל, EMG ושתי חברות הגז הממשלתיות של מצרים.

ההתחייבות מתוארת על-ידי דוברי הממשלה כהישג בה"א הידיעה של ההסכם; "יש כאן מחויבות מפורשת של ממשלת מצרים לאספקה רציפה של גז שאי-אפשר להפסיק אותה. זה ההישג העיקרי", התלהבה אסתר אפרת-סמילג, מנהלת מחלקת אמנות באגף משפט במשרד החוץ, בדיון בכנסת, והגדירה את ההסכם כהישג גדול של הדיפלומטיה הישראלית.

כמה ימים לאחר החתימה מאשר דירקטוריון חברת החשמל הסכם סופי עם EMG. היו"ר הטרי של החברה, שלמה רוטמן, מתרגש גם הוא: "לעסקה שנחתמה יש חשיבות אסטרטגית מהמעלה הראשונה. מדובר במהפכה של ממש, שניתן להשוותה למהפכת הפחם, שתפס את מקומו של המזוט הכבד בשנות ה-80".

ועדיין ההתלהבות לא מקיפה את כל המעורבים. "תנאי ההסכם עם EMG היו לא סבירים בעליל", מספר גורם שהתנגד. "למשל התנאי שחברת חשמל תיתן ערבות בנקאית בלתי חוזרת, או שהחברה התחייבה ללוחות זמנים שלא היו בשליטתה".

אז למה הדירקטורים אישרו את ההסכם?

"זה הוצג בפניהם כ'טייק איט אור ליב איט' - לא היה שום מקום למשא ומתן. אלי לנדאו (יו"ר דירקטוריון החברה בתקופת הדיונים על ההסכם, ונשוב אליו בהמשך הכתבה) הציג את זה כחלון הזדמנויות".

מתנגד אחר שהיה להסכם, בשלבים מוקדמים יותר במשא ומתן, היה שר התשתיות דאז, יוסי פריצקי, שתמך ברכישה מבריטיש גז, שהחזיקה ברישיון מהרשות הפלסטינית להפקה ממאגר ימי מול רצועת עזה. התוצאה של ההתנגדות הזאת, גם אם מסיבות עקיפות, הייתה שפריצקי איבד את הג'וב שלו.

בעקבות התנגדותו הפעילו יוסי מימן וחברת מרחב שבבעלותו חוקר פרטי שיבדוק אם יש לפריצקי קשר כלשהו עם בריטיש גז, שהוא כל-כך נלהב לקדמה. קשר כזה לא התגלה, אך במהלך החקירה נחשפה תוכנית של פריצקי מ-2002 להדיח את חברו לסיעה, אז יו"ר ועדת הכלכלה ובתקופה האמורה שר הפנים, אברהם פורז. הגילוי דלף לתקשורת, אילץ את פריצקי להתפטר, והביא לפתיחת חקירת משטרה. בסיומה של החקירה החליט היועץ המשפטי לממשלה שלא להגיש כתבי אישום נגד איש מהמעורבים.

בראיונות שנתן לאחרונה על רקע פיצוצי הצינור הסביר פריצקי את ההתנגדות לעסקה. "התנהגות מקבלי ההחלטה הייתה לא הגיונית, בלשון המעטה, מבחינה עסקית, ועוררה סימני שאלה גם אצל מבקר המדינה וגם במשרד האוצר", אמר. הוא הוסיף שהיה ברור לו לחלוטין שאנשי EMG, ובראשם סאלם, נסמכים על שולחנו של מובארק, "וזה היה הנכס היחיד שלהם".

כשנשאל אם היה לו מידע על התנהלות לא כשרה, ענה פריצקי: "קיבלתי דברים מפה ושם; כשהצוות של חברת החשמל נוסע לנהל את המשא ומתן בקהיר במטוס הפרטי של יוסי מימן, לפחות צריך להרים גבה".

גורמים בחברת חשמל אמרו בעניין זה, שלא לייחוס, כי לא הייתה ברירה, שכן יש רק טיסה שבועית אחת לקהיר. לדבריהם, החברה שילמה על המטוס שהושכר מחברה של מימן מחיר מלא. הם ציינו כי גם משרד ראש הממשלה שכר מטוס ממימן.

מי שלקחה את הדברים צעד אחד קדימה היא עמותת אומ"ץ, שעתרה לאחרונה לבג"ץ בדרישה להורות למשטרה ולפרקליטות לפתוח בחקירת הפרשה. העמותה קבלה על כך שאף גורם לא חקר את הגורמים המעורבים ואת המניעים לאישור ההסכם. העתירה עדיין לא נדונה.

"אני לא יכול לומר שחברת חשמל לא עשתה כל מה שהיא יכולה כדי להשיג הסכם טוב", מסכם הגורם שדווקא התנגד בעבר לעסקה. "אבל גם ניצלו את המצוקה של החברה, ואת הצורך שלה בגז זול. יוסי מימן ידע יפה מאוד איך לעשות בזה שימוש לטובתו".

הצצה חטופה לשתדלנות שקדמה לאישור ההסכם מגיעה מתביעת פיצויים של לא פחות מ-109 מיליון שקלים שהגיש לפני כמה שבועות נמרוד נוביק, מי שכיהן כסגן נשיא בכיר בקבוצת מרחב של מימן ופוטר.

לפי נוביק, היוזמה נולדה מתישהו בין 1997 ל-1998, ערב השלמת פרויקט אחר, גם הוא בבעלותם של סאלם ושל מימן - בניית בית זיקוק באלכסנדריה. כבר אז, לפי התביעה, הוא החל לפעול להנחת התשתית שתאפשר קבלת החלטה ממשלתית מצרית ליצוא גז טבעי לישראל ולמינוי קבוצת מימן ושותפיה המצריים למבצעי המיזם.

נוביק מוסיף כי הוא פעל גם לגיוס לקוח עוגן ישראלי - חברת החשמל. בין היתר, לטענתו, הוא יזם וארגן את הפגישות בין חברת החשמל למצרים, ונטל בהן חלק פעיל, לרבות פגישות של מנכ"ל חברת החשמל ושל בכירי משרד התשתיות עם הדרגים המקצועיים הבכירים בקהיר.

לטענתו, בשל פריצת האינתיפאדה גברו ההתנגדויות הפוליטית והביטחונית הן בישראל והן במצרים להסכם, והעניין נתקע. במשך שלוש שנים, לפי נוביק, הוא התעקש לקדם את הנושא, עד שלבסוף הכריע ראש הממשלה דאז אריאל שרון, בשלהי 2003, בעד יבוא גז ממצרים. בעקבות זאת לטענתו, חודש המשא ומתן עם חברת החשמל.

חקירת משטרה שנייה

כשבועיים לאחר אישור העסקה עם EMG, באוגוסט 2005, פרסם "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" תחקיר פרי עטם של גידי וייץ ושל נורית פלתר שעסק באלי לנדאו. בכתבה מתוארים לחץ שהפעיל לנדאו על הדירקטוריון לאישור העסקה וכן קשרי הון-שלטון.

בין היתר מסופר בכתבה כי לנדאו הוזמן לארוחת ערב מפוארת ביאכטה של מימן, בעת שהמשא ומתן על הגז היה תקוע. לנדאו לא היה לבד: השתתפו באותה ארוחה גם שרון, אהוד אולמרט, דוב ויסגלס וראובן אדלר.

בכתבה גם נחשף כי שבתי שביט, ראש המוסד לשעבר וחבר של לנדאו, עבד בתפקיד בכיר אצל מימן. אגב, בכתב התביעה שהגיש נוביק, נטען כי שביט קיבל ממימן מענק של 11 מיליון דולרים על חלקו בסגירת העסקה.

כשלושה חודשים לאחר הפרסום נפתחה חקירת משטרה. לנדאו מסביר ואומר כי באמת ובתמים סבר שהעסקה טובה, ולכן גם לחץ לאשרה. גרסתו מתקבלת, ובינואר 2007 מודיע היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז על סגירת התיק בהיעדר אשמה.

בשיחה עם G השבוע אמר לנדאו ש"אני חשבתי שזה נכון (הכוונה לעסקה, ה' מ' וע' ב'), וכמוני חשבו ראש הממשלה וגם אחרים. הגז שאנחנו הבאנו אפשר חיסכון של מיליארד דולר בדלקים, דאגנו גם שיהיה גז כחול לבן (ים תטיס), והלכנו לפי מכרז כדת וכדין שבו זכו המצרים. ראש הממשלה וראש המוסד דיברו עם הנוגעים בדבר והזהירו אותם לבל ינהלו משא ומתן עם בריטיש גז. הם חשבו שהכסף שיגיע לפלסטינים ישמש לטרור. הם נפגשו גם עם שר התשתיות והזהירו אותו. מה שהוא עשה זה עניינו".

- ומה לגבי הטענות שהפעלת לחץ בלתי סביר על דירקטורים, לאשר את העסקה, תוך שאתה נגוע בניגוד עניינים?

"היה מי שחקר את זה וסגר את התיק בחוסר אשמה. אלה העובדות וכך ישארו. המדינה מטורפת - גם מי שסוגרים לו תיקים מחוסר אשמה, שואלים אותו שאלות".

אקזיט ראשון, הזרמה ראשונה

באמצע 2007, בעוד בשטח עדיין נבנים צינור הגז והתשתית הנדרשת, מימש יוסי מימן חלק מאחזקותיו ב-EMG. בעסקת בעלי עניין נמכרו כמחצית ממניותיו לחברת אמפל הציבורית (שהוא בעל השליטה גם בה) בכ-260 מיליון דולרים. אמפל בתורה ביצעה הנפקה פרטית לגורמים מוסדיים, בכ-60 מיליון דולרים. עוד חלק של מימן ב-EMG נמכר לגורמים מוסדיים, בכ-90 מיליון דולרים. כל זה עוד לפני שטיפה אחת של גז זרמה בצינור, ורק על בסיס ההסכמים שנחתמו.

במאי 2008 מתחיל הגז לזרום. לאחר תקופת הרצה בת חודשיים החלה התקופה החוזית המחייבת, ומיד התברר כי EMG אינה עומדת בהתחייבויותיה. "כמויות הגז שסופקו לחברת החשמל בחודשים הראשונים", כותב מנכ"ל חברת החשמל דאז, עמוס לסקר, לשר התשתיות ביולי 2009, "עמדו על פחות מ-25% מהכמות החוזית. לאחר חודשים מספר גדלו כמויות הגז שסיפקה EMG ל-40%-45% מהכמות החוזית".

לסקר מציין במכתבו כי לאור ההפרות החוזרות פנתה חברת החשמל יותר מפעם אחת ל-EMG ולחברות הגז המצריות, הערבות לאספקה. הוא ציין שהוא, יחד עם מנכ"ל משרד התשתיות דאז חזי קוגלר, נפגשו עם הגורמים המצריים, ואלה עדכנו על הסיבות לאי-אספקת כמויות הגז החוזיות. באותה הזדמנות טענו המצרים לראשונה, ציין לסקר, שלאור השינויים בשוק הדלק העולמי בכלל ובמחירי הפקת הגז במצרים בפרט, מתחייב ייקור משמעותי במחיר.

לסקר מנתח במכתבו כי הלחץ הפוליטי במצרים והרגישות לגבי יצוא הגז, במיוחד לישראל, יובילו לדרישה לתיקון המחיר. בהמשך לכך פרס לסקר כמה אפשרויות: לבטל את ההסכם, לדרוש אכיפה באמצעות בית משפט, או להגיע עם EMG להבנות שיבטיחו את אספקת הגז תוך שינויים בהסכם.

הוא לא מסתפק בכך, ומציין כי לאחר בחינת כל האופציות ושורה של התייעצויות החליטה חברת החשמל לנסות להגיע להבנות עם EMG.

גורם בדירקטוריון: "התחיל להגיע מידע שיש תסיסה במצרים נגד ההסכם, מה שהיה עלול לסכן אותו. הייתה בעיה מול החקלאים המצרים ומול האחים המוסלמים שהתקוממו על המחיר הנמוך. זה הגיע לכך שהם הציגו זאת באופן שהתעשיין הישראלי נהנה על גבו של החקלאי המצרי. הבנו שצריך לטפל בעניין הזה".

חזי קוגלר, אז מנכ"ל התשתיות: "חברת החשמל אמרה שהיא לא מוכנה לנהל משא ומתן עם EMG עד שלא יגיעו לכמות החוזית המינימלית. כשהגיעו לכמות, חברת החשמל התחילה לנהל משא ומתן. באותה תקופה היו על השולחן שתי ברירות - EMG , שלה היה כבר צינור קיים, או בריטיש גז, שהיו נדרשות לה שנתיים להפיק גז. מקור ישראלי לגז לטווח ארוך לא היה, כך שלמעשה EMG הייתה הספק היחיד לטווח ארוך. לו היינו יודעים באותה נקודה שכעבור זמן מה יתגלה קידוח תמר, אולי היינו הולכים לתל אביב במקום לקהיר, אבל זו חוכמה בדיעבד. באותה נקודה לא היינו יכולים לדעת".

המחיר עולה

הלחץ במצרים הועיל, ובמהלך 2009 החלו דיונים להעלאת המחיר המשולם ב-40%, שמשמעותם מבחינת חברת החשמל הייתה עוד 300 מיליון דולרים. מנהל הרכש בחברה, שמשון ברוקמן, התנגד נחרצות לעסקה, ואף הגיש חוות דעת שבה טען כי פתיחת ההסכם תהווה תקדים שייתן למצרים לגיטימציה לפתוח אותו בכל שנה מחדש.

במקביל הופעלו לחצים מצד ים תטיס; החברה, יש לציין, התחרתה בשעתו ב-EMG במכרז של חברת החשמל, והפסידה. לאחר מסע שכנועים ולחצים הוחלט לאפשר גם לתשובה ולשותפתו נובל אנרג'י לספק גז לחברת החשמל, ובתנאי שיתחייבו להשוות את הצעתם למחיר הנמוך מאוד של EMG.

ערב חתימת ההסכם המתוקן עם EMG הפעילה ים תטיס לחצים אדירים על הדירקטורים של חברת חשמל שלא לחתום, כולל מכתבים שנשלחו לבתיהם מעורך הדין דורי קלגסבלד.

מקורב לקבוצת תשובה: "ההבנה הייתה שקונים מ-EMG ומים תטיס באותו מחיר. בעקבות הדרישה להעלות את המחיר של EMG אמרנו, 'כפיתם עלינו את המחיר הזה, אז אם אתם מעלים להם תעלו גם לנו, או שלחלופין לא תאשרו את ההסכם איתם".

גורם אחר בקבוצת תשובה אומר ש"כבר בתחילת הדרך EMG הפרה את ההסכמים. מדינת ישראל וחברת החשמל היו צריכות לנקוט סנקציות קשות, להגיש תביעות. אבל מה הם עשו? פתחו את ההסכם והוסיפו עוד 40%".

על נסיבות פתיחת ההסכם העיד לאחרונה לא אחר מנשיאה המודח של מצרים חוסני מובארק. על-פי תמלילים מחקירתו, שפורסמו בעיתון המצרי ,Youm7 אמר מובארק: "אילצנו את ישראל להסכים להעלאת מחיר הגז פי שלושה ולעדכונו בכל שלוש שנים. הישראלים התקשו מאוד לקבל את התנאים".

מי שנחלץ הפעם למען ההסכם הוא שר התשתיות באותה תקופה, בנימין בן-אליעזר. בהוראתו נסעו מנכ"ל חברת החשמל עמוס לסקר ומנכ"ל משרד התשתיות חזי קוגלר לקהיר כדי לסגור את העניין. בינתיים, המתנגד הראשי ברוקמן שינה את דעתו. "הוא השתכנע", מספר גורם בדירקטוריון, "שההסכם המחודש טוב לחברת החשמל והפך להיות ממוביליו. ירד לו האסימון".

- במה ההסכם יותר טוב? המחיר הרי עלה.

"תמורת הכסף הנוסף החברה בנתה את ההסכם כך שיתאים יותר למשטר התפעולי שלה. נכון אמנם שהמחיר פר יחידת כמות עלה, אך לעומת זאת ה'טייק אור פיי' (הכמות המינימלית הנרכשת ללא קשר לצריכה בפועל) הופחת. התאמנו את זה לצרכים של חברת החשמל. בסופו של דבר, החברה שילמה יותר, אבל קיבלה יותר. היא קיבלה מרכיבים ששווים את הכסף. ניתנה לה למשל אפשרות להתנתק מהחברה ללא קנסות".

- אם כבר נפתח ההסכם מחדש, לא חשבתם לדרוש ערבויות מהחברות המצריות הממשלתיות?

"אני לא זוכר אם יש או אין, אבל מה ערבויות היו עוזרות לנו? אם המצב הפוליטי הוא כמו שעכשיו, אז זה לא היה מביא לנו גז".

- אבל זה לפחות היה מפצה קצת על הנזק שנגרם לחברה ולצרכנים. אילו היו ערבויות שאפשר לחלט אולי לא היה צורך להעלות את התעריפים.

"הנושא עלה ונדון, והתקבלה החלטה מושכלת. בעסקים אין מחץ. זה ביזנס. עסקים לא מנהלים בסאונד בייטס".

"אנחנו שאלנו את כל השאלות שהיה צריך לשאול", אומר דירקטור אחר. "מצד אחד ההסכם החדש העלה את המחיר, אך מצד שני הוא נותן דברים אחרים. בסופו של דבר אי-אפשר לאכוף הזרמת גז. וכן, אני מצפה מחברת החשמל לתבוע את EMG ואת בעלי המניות שלה. הם קיבלו זיכוי ממס הכנסה, קיבלו הטבות מיוחדות, ויש מקום לתבוע אותם".

בורחים מאחריות

לאחר שאושר ההסכם המחודש בדירקטוריון, ביקשה חברת החשמל לכרוך את המדינה בעניין, וטענה כי ההסכם הוא מסוג הדברים הדורשים אישור האסיפה הכללית של בעלי המניות, כלומר המדינה.

לרוע מזלה, בן-אליעזר, שתמך בהסכם עם המצרים, התחלף בעוזי לנדאו, שמצדו גלגל את חברת החשמל מכל המדרגות. גורם המקורב לנושא: "הייתה תחושה כללית שאף אחד לא רוצה לקחת אחריות. בישיבת הממשלה שבה זה היה אמור להיות מאושר חברת חשמל הציגה חוות דעת למה זה עניין שדורש אישור ממשלה. הם גם סיכמו עם המצרים שזה מותנה באישור הממשלה. זה היה נוח לחברה. אלא שהמדינה הביאה חוות דעת הפוכה, וטענה שזה בכלל לא משהו שדורש את אישורה, אז הם נתקעו. אחרי שהם אישרו את זה, מה יגידו? שעכשיו הם לא מאשרים? הם רצו 'לסדר' את המדינה, אך בסוף המדינה 'סידרה' אותם".

"הניסיון לכרוך את המדינה", מסביר גורם אחר שהיה מעורב בחתימת ההסכם המתוקן, "עלה מצד היועץ המשפטי של החברה. זה נועד לכך שמישהו בזירה ירגיש אחראי. בינינו, לפי חוק החברות הממשלתיות האחריות שלנו היא לעשות מה שטוב לחברה. הניסיון להכניס את הממשלה נועד ליצור איזו מחויבות ונקיטת פעולה מצדה במצב של 'ברוך'".

מימן צוחק כל הדרך לבנק

בתחילת ינואר השנה העתיד עדיין נראה ורוד. "EMG היא החברה היחידה המסוגלת לספק כמויות גז נוספות לישראל בשנים 2011-2013", הכריזה אמפל במצגת למשקיעים. התחזיות מהמצגת נראות היום, בדיעבד כמובן, דמיוניות: מכירות בהיקף 15 מיליארד דולרים. מעל 350 מיליון דולרים רווח נקי לשנה.

ואז הגיעו אירועי כיכר תחריר, והקלפים נטרפו. הצינור חובל שוב ושוב, וסוגיות השלטון העתידי במצרים ויחסו לישראל בלתי ניתנות לחיזוי. מה יהיה עם הגז? איש אינו מוכן להתחייב.

לפני כחודש החליטה חברת החשמל סוף-סוף לעשות משהו. דירקטוריון החברה הורה לה להיערך להגשת תביעה בהיקף של מיליארדי שקלים נגד החברות המצריות הממשלתיות שחתומות על ההסכם. העילה: אי-אספקת גז במשך כמאתיים ימים.

מימן מצדו הודיע, באמצעות חברת אמפל הציבורית, כי יגיש תביעות בוררות הן נגד חברות הגז המצריות והן נגד חברת החשמל, בהיקף של כ-8 מיליארד דולרים. בהודעה לבורסה הסבירה אמפל כי הושקעו סכומי כסף משמעותיים, המבוססים על חוזים לאספקת גז המגובים בחוזה שבין ישראל למצרים.

צד נוסף ודומם בעסקה, המשקיעים המוסדיים שהשקיעו ב-EMG סך של כ-90 מיליון דולרים, אינם מאיימים בינתיים לתבוע איש. האסימון כי את ההשקעה הזאת הם כנראה לא יממשו נפל שם רק לפני חודשים ספורים; חובותיה של EMG עומדים כרגע על 200 מיליון דולרים, ודיבידנד לא נראה כמו אופציה ריאלית.

מי שמן הסתם חוכך ידיים, גם אם בהסתייגות, הוא פריצקי. לצד תחושת ה'אמרתי לכם' הוא מתקומם על כך שמי שמשלם את המחיר הוא הצרכן הישראלי. "אני מתפלא", אמר לאחרונה, "על כך שעד היום לא הוגשה אף תביעה לא רק נגד EMG אלא גם נגד דירקטורים בחברת החשמל שאישרו את הסכם רכישת הגז. ...איך זה שהיום, כשברור שמי שמשלם את נזקי הפרשה הזו הוא הצרכן הישראלי, לא בא אף ארגון צרכנים ומבקש הסברים".

ואם חייבים אופטימיות, אז הנה מעט ממנה מצדו של עו"ד יהודה רווה, מומחה לתשתיות ושותף בקרן תשתיות לישראל, המושקעת ב-EMG. "כשאתה חותם על חוזה ל-15 שנה, אתה לא יכול להיכנס לפאניקה כשיש לך שנה רעה. אתה צריך לראות לטווח ארוך. אני מסתכל על זה בחישוב של האינטרסים של הצד השני; המצרים מרוויחים מאספקת הגז לישראל בין מיליארד למיליארד וחצי דולרים לשנה. בהשוואה: כל הסיוע האמריקאי השנתי למצרים מסתכם ב-2 מיליארד דולר. כך שיש למצרים אינטרס גדול מאוד שהגז ימשיך לזרום. ישראל התירה למצרים להגדיל את הכוחות בסיני, מה שיאפשר להגביר את השליטה בסיני ולשפר את המצב. אני מאמין שבטווח הארוך יותר האספקה תחודש ותתמשך".

- הייתם אמורים לקבל דיבידנד, שלא קיבלתם.

"נכון, זה בטווח הקצר. למרות זאת, אף אחד לא רץ למכור את האחזקה שלו".

- אף אחד גם לא יקנה. זה לא שווה כלום.

"זה לא נכון שזה לא שווה כלום. שינסו לקנות את האחזקות האלה בעשרת אלפים דולר, ב-100 אלף, במיליון דולר. אף אחד לא ימכור".

- אתה לא מצטער על ההשקעה?

"כשאתה משקיע במשהו, אתה משתדל להשקיע במשהו סולידי; ואם בדרך יש תקלה, אתה מיד מצטער? יש לנו עוד תקופה ארוכה ליהנות מזה, אז מה עליי לעשות? להצטער על השנה האחרונה או לשמוח על 15 השנה קדימה? למה לי להסתכל על חצי הכוס הריקה? אני מעדיף להסתכל על חצי הכוס המלאה".

תגובות

יוסי מימן קיבל שורה של שאלות ונושאים לתגובתו, אולם הסתפק בתגובה הבאה: "מהשאלות שהועברו עולה נימה קנטנרנית ומגמתית. צר לנו על כך ש'גלובס' בוחר להמשיך בסיקור מגמתי שכזה. אין בכוונתנו להגיב לטענות אלה, שכן כבר הגבנו עליהן בעבר בפורומים שונים ואין בכוונתנו לשתף פעולה או לתת לגיטימציה לכתבה זאת".

מחברת החשמל נמסרה התגובה הבאה: "בקיץ 2005 נחתם ההסכם עם חברת EMG לאספקת גז ל-15 שנה ואופציה של חברת החשמל להאריך בעוד חמש שנים, לאחר קשיים רבים ולא לפני שנחתם מזכר הבנות בין הממשלות, המשמש מטרייה מדינית והתחייבות ממשלתית מצרית לאספקת הגז לישראל בכלל ולחברת החשמל בפרט. יודגש כי לאור דרישה לא מתפשרת של חברת החשמל, נחתם 'הסכם משולש' שבו ערבות שתי חברות הנפט והגז הממשלתיות במצרים (EGPC, EGAS), הן לחברת החשמל והן ל-EMG. "ההסכם אושר על-ידי ממשלת ישראל, הבעלים של חברת החשמל, באמצעות נציגיהם באסיפה הכללית של בעלי המניות של חברת החשמל, וכן בהחלטת ממשלה.

"ביולי 2008 החלה הזרמת הגז החוזית המצרית, בהיקף נמוך משמעותית מההתחייבות החוזית, עובדה שאילצה את חברת החשמל לפנות מיד לחברת EMG ולחברות הנפט והגז הממשלתיות במסגרת 'ההסכם המשולש'. הסתבר שהיקף הפיתוח במצרים מפגר אחרי הביקושים וההתחייבויות, ולכן חברת חשמל, כמו גם יבואנים אחרים של גז מצרי, סבלו מהיקף אספקה חלקי.

"בסוף 2008 דרשו חברות הגז הלאומיות המצריות לשנות את ההסכם ולהעלות את המחיר. לאחר התייעצות עם מומחים בינלאומיים, ולאחר ששקלה החברה את האופציות שעומדות לרשותה, הגיעו הנהלת החברה ומועצת המנהלים שלה להחלטה שבנסיבות העניין יש להיכנס להליך של תיקון ההסכם ולא לבטלו. חברת החשמל עדכנה את כל הגורמים הממשלתיים הרלבנטיים בטרם אישרה את תיקון ההסכם וזכתה לתמיכתם המלאה. לנגד עיניה של חברת החשמל עמד המחסור הצפוי והמוחלט בגז, כאשר שדה מרי B יידלדל ובטרם יעמדו לרשות המשק מקורות גז אחרים.

"במסגרת תיקון ההסכם התייקר המחיר (לרמה של כמחצית מהמחיר האירופי), הוגדלו הביטחונות, הוגדלו הקנסות בגין אי-אספקה, הוגדלה הגמישות באספקת הגז, הוקטנה כמות הגז שחברת החשמל מחויבת לקנות Take or Pay, והוקנתה לחברת החשמל נקודת יציאה (שמאפשרת לחברה להסיט את כל הרכש לטובת תגליות הגז הישראליות אם הדבר יהיה כדאי).

"בינואר 2011 עמדה אספקת הגז מ-EMG על היקפים גבוהים מהחוזה, כחלק מ'החזר גז שלא סופק', וברוח הוראות התיקון להסכם.

"מאז המהומות במצרים, שינויי המשטר והפיצוצים במערכת הולכת הגז בסיני, פסקה למעשה אספקת הגז המצרי, ולחברת החשמל לא נותרה ברירה אלא לספק חשמל באמצעות דלקים חלופיים ולפנות לערכאות במסגרת ההסכמים שהופרו.

"לסיכום, יש להדגיש את מחיר הגז הנמוך שהשיגה חברת החשמל בזכות התחרות שייצרה EMG, שממנו נהנו הן צרכניה והן צרכני גז ישראלים אחרים, שקנו גז במחיר שנקבע על סמך הרף של חברת החשמל. בשנת 2010 לבדה צרכה החברה 4.8 מיליארדי מטרים מעוקבים של גז, מתוכם 2.1 מ-EMG. עלות הגז ביחס לנפט גולמי מבטאת חיסכון שנתי למשק של 6 מיליארד שקלים, לא כולל התועלות הסביבתיות".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות