ערוץ 10: רה"מ ניצח, כולנו הפסדנו

הכול היה יכול להיפתר אילולא שני תחקירים: האחד על שלדון אדלסון והשני על "ביביטורס"

לפני כשנתיים יזמתי, יחד עם ח"כ כרמל שאמה-הכהן, הצעת חוק שנועדה להעביר את ערוץ 10 ממעמד של זכיין לבעל רישיון. הממשלה נטלה את הצעת החוק הפרטית והבליעה את הצעתנו לתוך הצעה שלה, שהוביל שר התקשורת משה כחלון.

שררה אז הסכמה כי חיוני ששידורי ערוץ 10 יימשכו, גם אם הדבר כרוך במאמץ חקיקתי. הטענה הייתה כי לערוץ אין אופק, אין עתיד, ועל כן נמנעים בעלי הערוץ והמשקיעים בו מלתמוך בו. הזיכיונות טבעם להסתיים, ואילו רישיון הוא לתקופות כמעט בלתי מוגבלות. היום נראה כי לא רק אין עתיד לערוץ 10 - אפילו ההווה שלו נגמר.

מה קרה לפני שנתיים, ומה חסר עתה? חסרה הבנה בסיסית כי שוק התקשורת בישראל הוא שוק מוגבל, אשר אינו יכול להכיל יותר משתי חברות - ואולי אפילו פחות. עובדה זו מתבררת והולכת, במיוחד במציאות הכלכלית החדשה, שבה שוק הפרסום מתכווץ, וממילא גם הכנסותיו של ערוץ 10. פועל פה העיקרון הקלאסי, לפיו בימים של מצוקה החלש נחלש, והחזק - אף אם נחלש מעט - עדיין נשאר חזק.

שאלה זו הייתה רלוונטית גם לפני מהלכי ההצלה למען ערוץ 10. מלכתחילה היה לשרי התקשורת, למועצות הרשות השנייה לדורותיהם ולמנכ"לים תיאבון גדול מדי. קשה היה לעמוד בפיתוי, להוסיף עוד שחקנים למגרש התקשורת. איש לא אמר להם כי יש כבר יותר מדי שחקנים וכי אי-אפשר לשחק עוד.

מרגע לידתו החוקית - אבל הבלתי אפשרית - סבל הערוץ, כולל חברת החדשות, מבעיות יסוד. בין היתר הוא העז לשדר, ראשון, שבוע שידורים מלא, וכל זאת מבלי שניסה את כוחו כחברת הפקה או כזכיין חלקי. לביטחונם העצמי של מנהליו לא היה כל יסוד, ולכן ערוץ 2 הוותיק, שרכש הרגלי צפייה מבוססים, יכול היה בקלות לדכא את האח הצעיר ולדחוק אותו לפינה.

שידורים אמיצים

אולם כל האמור - ובכל הכבוד - יכול היה להיפתר, אילולא ערוץ 10 ניסה לתפקד כמערכת שידור עצמאית ומלאת כוח. שידוריו בכלל, ושידורי החדשות בפרט, היו אמיצים ונכוחים.

בקיץ האחרון הוא עסק בהרחבה במחאה החברתית. הטלוויזיה נשאה את המחאה החברתית על כתפיה ועודדה אותה. אפילו בעידן הרשתות החברתיות, מחאה חברתית זקוקה לתמיכה תקשורתית עמוקה.

לכך הצטרפו שני תחקירים עיתונאיים, האחד על איש העסקים שלדון אדלסון, והאחר על נסיעותיו של ראש הממשלה בנימין נתניהו לחו"ל, להלן "ביביטורס". שני תחקירים אלה סימנו את נפילתו של ערוץ 10, ויתרה מכך - את אובדן הרצון הטוב של המערכת השלטונית, ובראשה ראש הממשלה, לסייע לו.

פרשת אדלסון הסתיימה בהתנצלות גורפת וחסרת תקדים של חברת חדשות 10 ובהתפטרות בכיריה, ואילו התחקיר על נסיעותיו של ראש הממשלה תלוי ועומד בבית המשפט, אבל די היה בשניהם כדי להפיל אותה.

השבוע בכנסת ראינו את "שורת המקהלה" של הקואליציה מתייצבת, ארבעה מהם אינם צופי טלוויזיה כלל. מאחור עמד יו"ר הקואליציה זאב אלקין ועקב בערנות אחר ההצבעה. במעמדים כאלה הקואליציה אינה מפסידה.

אני חרד קודם כל נוכח התפנית של ראש הממשלה ואנשיו מתמיכה גורפת בערוץ להסתייגות ממנו. יש בכך אמירה מטרידה מאוד על דרכי קבלת ההחלטות בלשכת ראש הממשלה.

אני מוטרד ממה שתסיק מכך התקשורת הישראלית, הכתובה והאלקטרונית. היא לא תוכל לשמר את עצמאותה כשיסודותיה הכלכליים מעורערים, והיא נזקקת לעזרת הממשלה והאוצר.

אני חושש מהשיח הציבורי המתכווץ והולך ובראשו השיח הטלוויזיוני. רשות השידור היא נחלתו של ראש הממשלה זה מכבר; מה יהיה על הערוץ היחיד, ערוץ 2, שיישאר עתה? במקום שני ערוצים נקבל אחד, ובמקום 3 מהדורות חדשות יומיות - רק שתיים.

הריכוזיות בתקשורת מתחזקת במקום שתתכווץ. ועוד לא אמרנו מילה על אובדן התחרות בפרסום הטלוויזיוני ועל עתידם האישי והמקצועי של מאות, ואולי אלפים, שנשענו על ערוץ 10.

ראש הממשלה ניצח, כולנו הפסדנו.

הכותב הוא ד"ר לתקשורת ולמדע המדינה וחבר כנסת בסיעת קדימה.

צרו איתנו קשר *5988