הפמליה

מעסה, שומר ראש, סקאוטר, מאמן, יריב אימונים, שוזר מחבטים. כך הפכו שחקני הטניס לאנשים שגוררים אחריהם גוורדיות לא נגמרות

מצלמות הטלוויזיה אוהבות לחפש אותם במהלך משחקים. אנחנו הצופים מזהים רק חלק מהם. הנה, זאת אשתו של רוג'ר פדרר שיושבת בבוקס של "צוות פדרר". ההוא שם זה טוני נדאל, הדוד-מאמן של רפא. אבל "הפמליה" הנלווית היא ארוכה ובלתי נגמרת. מיהם אותם אנשים שנשרכים אחרי הטניסאים? האם גם בעבר התנהלו מקנרו, בורג, נברטילובה עם צוות שדומה לקבוצת כדורגל שלמה אחריהם?

למען האמת, לא. היו ימים ששחקני הצמרת היו טסים יחד, מתאמנים יחד ואפילו חולקים אותו מאמן. אני זוכר את סטפן אדברג ומאטס וילאנדר, שניהם שוודים וחברים טובים, מתחממים אחד עם השני לפני שהתמודדו זה מול זה בגמר של טורניר, ואחרי המשחק הולכים לארוחת ערב בצוותא. היום אין סיכוי שנדאל יתחמם עם דיוקוביץ' לפני משחק. לכל שחקן יש את ה"מחנה" שלו שמגן עליו מפני כל חשיפה או מטרד שעלול להוציא אותו מריכוז. כל מחנה כזה הוא יחידה סגורה ששומרת את סודות האטום שלה מפני היריב, כשכל שחקן בסדר גודל של הפנומנים הוא מעין קונצרן בפני עצמו שמייצר עשרות מיליוני דולרים בשנה, ומפרנס צוות לא קטן של מאמנים, מאמני כושר, שומרי ראש, מעסים, פסיכולוגים, סוכנים ובני משפחה.

***

הפעם האחרונה שנתקלתי מקרוב בגוורדיה גדולה יחסית היתה לפני כמה חודשים אצלי במועדון בניו יורק. פדרר הגיע לאימון של שעה במהלך אליפות ארה"ב הפתוחה, כשהוא מלווה במאבטח, באביו, במאמן פול אנקון, ובנוסף בחור אלמוני שהתברר כיריב אימונים שהוא למעשה חבר ילדות שלו. אותו חבר ילדות מסתובב עם פדרר ממדינה למדינה וכל תפקידו הוא לחמם את השוויצרי, כשבשביל התענוג הזה משלם לו פדרר 50-100 אלף דולר בשנה, לעבודה של שעה ביום בממוצע.

בנוסף ליריב אימונים ומאמן צמוד מסתובבים שחקני הצמרת (בעיקר בטורנירים הגדולים) גם עם מאמן כושר ומעסה פרטי, למרות שה-ATP מספק מעסים ברמה גבוהה לכל שחקני הסבב אחרי כל משחק. אבל פה זה לא נגמר: תוסיפו לזה את הצוות ניהולי, הסוכנים שמייצגים את השחקן ואחראים לחתימת חוזי החסות, וכמובן את בנות הזוג שגם הן חלק מהצוות התומך.

בתוך הצוותים הללו יש ניגודי עניינים ממש כמו בתוך קבוצת כדורגל. לסוכנים יש אינטרס לסחוט מהשחקן כמה שיותר כסף במהלך השנה ולקבל את הטאלנט לכמה שיותר ימי צילום או אירועי יח"צ, בעוד למאמן יש אינטרס למנוע שחיקת יתר ולבנות לשחקן שנה הגיונית שתביא אותו לשיא בארבעת הטורנירים הגדולים. העניין הזה מגובה בחוזים חתומים עוד לפני תחילת העונה, כשהצוות המקצועי והסוכן סוגרים באופן מדויק ומוגדר את כמות הימים והשעות לאירועים מסחריים שאליהם יהיה השחקן מחויב במהלך העונה.

הפורמט של הצוות משתנה בין שחקן לשחקן. יש כאלו שמעדיפים לצרף את הפסיכולוג שיהיה קרוב לידם, יש כאלו שמסתפקים בשיחות טלפון טראנס אטלנטיות יומיות עם הפסיכולוג לפני או אחרי משחקים. ליווי של בן משפחה יכול להיות מצוין כדי לנטרל את גורם הגעגועים, הנה שחר פאר צירפה לנסיעה האחרונה שלה לאוסטרליה את אמא שלה. יש כאלו מעדיפים את ההורים ואת המשפחה רחוק מהם כמה שרק אפשר.

***

התנאים המושלמים הללו שמורים בדרך כלל לקצפת של הטניסאים, לסופרסטארים שמאיישים את העשירייה הראשונה והשנייה. שאר השחקנים ה"רגילים", כמו דודי סלע למשל, יסתפקו במאמן יחיד שייסע איתם מדי פעם, יעודד אותם במשחק, יחמם אותם, יעשה סקאוטינג וגם יבלה איתם בארוחות ערב כדי שלא ירגישו בודדים. הוצאה של 40-50 אלף דולר לשנה על מאמן צמוד היא דבר לא פשוט אפילו עבור שחקן שנמצא במאייה הראשונה, שלא לדבר על אנשי צוות אחרים שכלל לא באים בחשבון. שחקנים מהדרג הנמוך יותר נמצאים במלכוד גדול יותר: קחו את אמיר וינטרוב, שחקן שהגיע לדירוג מכובד של 160 בעולם - זאת תהיה התאבדות כלכלית עבורו לקחת מאמן צמוד, כי הוא בקושי מכסה את ההוצאות של עצמו. מצד שני, די ברור (לי לפחות) שאם היה מסתובב עם מאמן צמוד, הוא היה נכנס למאייה הראשונה, כי מה שחסר לו זו יד מכוונת מנוסה שיכולה לחסוך לו את דמי הלימוד ולהדריך אותו מול יריבים מנוסים, להקנות לו בטחון ולנתח את משחקו בעיניים מפוכחות.

הנושא של צוות מקצועי תלוי באופי של השחקן, וכיאה לאינדיבידואליות של הענף לכל שחקן יש את ההעדפות שלו. פדרר הסתובב שנים ללא מאמן, והעדיף צוות מצומצם שכלל יריב אימונים ואת אשתו מירקה. נדאל מסתובב כבר שנים עם דודו טוני שאימן אותו מילדות. רוב השחקנים מחליפים מספר מאמנים במהלך הקריירה, חלקם מחליפים מאמנים באופן סדרתי דוגמת שחר פאר, וחלקם נשארים נאמנים למאמן מסוים. ביורן בורג אומן על-ידי לנרט ברגלין לאורך כל הקריירה שלו, גם לבראד גילברט היה מאמן אחד אותו לא נטש בכל מהלך הקריירה שלו, אדם בשם טום שיווינגטון שאימן אותו מילדות. אבל אלו מקרים יוצאי דופן.

אנדי מארי הוא סיפור מעניין. הסקוטי שכר לפני שבועות אחדים את שירותיו של איבן לנדל, אחרי שבשנה וחצי האחרונות ניסה לעבוד לפי מודל של "צוות למשימות מיוחדות": מאז נפרד בקיץ 2010 ממאמנו מיילס מקלאגן, הוא החליף אנשים כמו גרביים - את חברו הוותיק דני ולוורדו הוא לקח כפרטנר לאימונים ולחימום לפני משחקים; אמו ג'ודי שימשה כסקאוטרית לאיסוף מידע על יריבים שאיתם הוא אמור להתמודד; את הספרדי אלכס קורצ'ה הוא לקח לתקופה של מספר חודשים כמומחה שיעבוד איתו לתקופת החימר בלבד, ומחברת אדידס שמארי חתום בה הוא השאיל מדי פעם לאירועים מיוחדים את המאמן דארן קאהיל. התוצאות לשילוב הזה היו לא רעות: מארי הגיע בכל ארבעת הגראנד סלאמים ב-2011 לפחות לחצי הגמר. אבל עכשיו הוא חזר לפורמט של מאמן קבוע בתקווה שזה יביא לו תואר גראנד סלאם ראשון.

אני העדפתי במהלך הקריירה להקיף את עצמי עם צוות מקצועי די קבוע שכלל את שלמה צורף כמאמן אישי ואת שלמה גליקשטיין שהיה קפטן הנבחרת והצטרף מדי פעם מתוקף תפקידו. לא פעם לפני משחקי דייויס בחרתי לצרף לנסיעות דווקא מאמן כושר כשהמטרה היתה להיכנס לכושר משחק לקראת משחק הנבחרת. כך בניתי לי צוות קטן ותומך שהיה לי לעזר גדל מאוד גם מבחינה חברתית. תמיד טוב יותר לדבר עם אנשים מאשר לקירות במלון.

צרו איתנו קשר *5988