יש גראנד סלאם, יש טניס

השבוע הראשון באוסטרליה ממחיש את הפער שפתחו ארבעת הגראנד סלאמים על פני הסבב כולו ■ או במלים אחרות: אל תבקשו ממני לצפות בטניס שלא משוחק במלבורן, פאריז, ווימבלדון או ניו יורק

השבוע הראשון של אליפות אוסטרליה עבר על מי מנוחות. התפאורה כרגיל מושלמת, רוב התותחים בתמונה והכל מוכן לקרבות הראש בראש בשבוע השני, בדרך לעוד טורניר בלתי נשכח שבו דיוקוביץ'/נדאל/פדרר/סרינה/קלייסטרס/שראפובה (מחק את המיותר) ישברו שיאי גדולה.

נדמה לי שיותר מבעבר, עולם הטניס מתנקז לארבעת הטורנירים הגדולים. כל מה שבין טורנירי הגראנד סלאם הופך לבליל של משחקים שאף אחד כמעט לא זוכר. אין להשוות בין החשיפה והעניין של גראנד סלאם לזו של משחקי הסבב הרגילים, בייחוד בגברים - שכדי לתת עוד ביטוי ובידול לארבעת הגדולים, מצרפים אליהם את שיטת הטוב מחמש מערכות. בפועל זהו עוד אלמנט קושי, פיזי ומנטאלי, שבעקיפין הופך את הטורנירים "הרגילים" של השנה לעוד פחות נחשבים ומעניינים.

בשבועיים של טורניר, כמו אליפות אוסטרליה, נבנות קריירות ונכתבת היסטוריה. שחקנים קוצרים פירות עבודה של חודשים, ובסוף הטורניר ייעלמו עד אליפות צרפת הפתוחה במאי. מי שיתעקש יוכל לצפות בסבב בטלוויזיה או באינטרנט, אבל כל האיזנרים והנלבנדיאנים למיניהם (שחלקם יזכו בתארים במהלך השנה) לא ממש מעניינים. הדבר יוצר מצב קצת מוזר ביחס לענפים אחרים. קחו למשל את הכדורגל, מי שאוהד קבוצה או אוהב את הענף בכלל, לא צריך לחכות לאירועים הגדולים דוגמת גמר ליגת האלופות, יורו ומונדיאל - הוא יעביר את העונה במעקב אובססיבי אחרי הקבוצה שלו משבוע לשבוע. חלק מזה גם בזכות יכולת ללכת לראות את הקבוצה שלו משחקת באצטדיון הביתי, בהשוואה לשחקן הטניס האהוד עליו שמתרוצץ בעולם והמעקב אחריו הוא דרך האינטרנט או הטלוויזיה.

בשנים עברו זה לא היה כך. היו שנים (בסוף שנות השבעים) שקרנה של אליפות אוסטרליה ירד, והטורניר ברומא נחשב ל"גראנד סלאם החמישי". טורנירים מסורתיים כמו מונטה קרלו, המבורג ושטוקהולם נחשבו ליוקרתיים מאוד. גם היום הטורנירים הללו הם חלק אינטגרלי מהסבב, אבל נדמה ששחקני הצמרת מגיעים לטורנירים הללו בהילוך שני, כשהם שומרים את האנרגיות לדבר האמיתי. הרצון של ראשי ה-ATP לנפח את לוח השנה, יוצר אמנם אפשרויות פרנסה לכל השחקנים, אבל במקביל מייצר מצב שבו הטורנירים "הרגילים" הפכו להיות סתימות בלוח השנה ומייצרים התרגשות מקומית בלבד בעיר של הטורניר. בכל שבוע משוחקים 3-4 טורנירים מקצוענים ברמות הכי גבוהות (ועוד 5-6 טורנירים מהדרג היותר נמוך) ברחבי כדור הארץ. השפע הזה יוצר כמות משחקים אדירה, שבלתי אפשרי לחובב טניס ממוצע לעכל. וכך, אפילו איש טניס כמוני, מוצא את עצמו אדיש רוב ימות השנה, למעט בתקופות של ארבעת הטורנירים הגדולים.

קחו למשל את לייטון יואיט הוותיק, שהדיח את אנדי רודיק ואת ראוניץ' והרוויח כרטיס לשמינית הגמר במלבורן מול נובאק דיוקוביץ'. יואיט הוותיק, 16 שנה בסבב, כמעט ולא שיחק בשנה האחרונה בגלל פציעות. משחק שלו מול דיוקוביץ' באיזה טורניר זניח היה סתם עוד משחק, אבל כשהוא עושה את זה באליפות אוסטרליה, המדינה שלו, מול קהל ביתי, המשחק מקבל מימד היסטורי. מעין הזדמנות אחרונה של השועל הוותיק ששלט בענף כשדיוקוביץ' היה בגן.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988