הלאה האשכנזים!

בראש עשר המפלגות הציוניות בכנסת עומדים עשרה אשכנזים. מנהיגים ממוצאים אחרים? תמצאו בבל"ד, בחד"ש, ברע"מ-תע"ל ובש"ס.

לא צריך להיות מזרחי בכדי להיעצב על כך, וברור שאין כאן מקריות. אם זה צילום מצב מקרי בלבד, איפה שלל ראשי המפלגות המזרחיים מן העבר? אבנר שאקי, אהרון אבוחצירא, יצחק מרדכי ועמיר פרץ - רק ארבעתם היו שם.

ההגמוניה האשכנזית הנצחית מתנהלת שווה בשווה משני צדי המתרס המדיני. בעוד שניתן לא להצדיק, אבל כן להבין, את הימין המדיני השולט, השב ומציב אשכנזים בראשו, באין מולו איום אלקטורלי ממשי - קשה למצוא היגיון בהתנהלות המרכז והשמאל המתון. נהוג לזהות את רוב מצביעיו כ"השבט הלבן" שמתמעט והולך.

אלה שבכל עשור סוגדים לרגע לתקוות לבנות גדולות ומכזיבות. והנה מתקרבות בחירות, ומחנה המרכז-שמאל - שלכאורה חרד למדינתו המשתנה - שב להתבצר מאחורי חומותיו ההיסטוריות. איך ינצח אי-פעם, בעודו מפצל כוחות בתוכו וממאן להושיט ידיים החוצה, לחלקים נוספים בחברה הישראלית? ואיך יקדם השבט הלבן שלום אמת עם שכנינו הערבים, כשאינו מסוגל לשותפות אמת עם אחיו המזרחיים?

לכאורה היה על השבט הלבן לחתור להרחבת מעגל בוחריו, ולחזר אחר שותפים לדרך מבתי גידול אחרים. אבל השבט בשלו. ביבי, לבני, ברק, לפיד ויחימוביץ', או בקיצור בלבל"י, נכנסו כולם לזירה הפוליטית מוארים באותו צבע של זוהר. לכולם, פרט כמובן ללפיד הטירון וליחימוביץ' המתחילה, לא פחות כישלונות מנהיגותיים מאשר למתחרה הלא-אשכנזי היחיד על הובלת האופוזיציה הנוכחית.

מגנט אלקטורלי מזרחי

שאול מופז מעולם לא הבליח ככוכב, כפי שהצטיירו הבלבל"ים. הוא גם נעדר הכריזמה הטבעית שהייתה לעמיר פרץ, שבמקום להיבנות כאופוזיציונר לוחמני וכאלטרנטיבה שלטונית בראשות העבודה, מיהר להגיע הכי קרוב אל כס המלכות, ונבעט.

למופז רקורד עשייה ודימוי ציבורי נעדרי גינוני כוכבות. אבל היעדר הכריזמה והגמלוניות התקשורתית שלו עשויים להיות תרופה שקטה, שטרם נוסתה במחנה המרכז-שמאל. המחנה שמעולם לא בדק ברצינות אפשרות להעמיד בראש מפלגתו הגדולה ביותר מגנט אלקטורלי מזרחי, מול הימין הלאומני והדתי. ניתן רק לדמיין איזה אתגר תודעתי ואיזה קרב בלבבות היה מציב לקואליציה הנוכחית מחנה מרכז-שמאל בהנהגה משותפת של מופז ופרץ. סיפור הבחירות היה משתנה היסטורית, ורק לטובה.

בינתיים, הסקרים מלמדים שללבני סיכויים טובים יותר ממופז לגרוף לקדימה קולות בוחרים מהמאגר הכללי; והסיקור התקשורתי בוחש רק בהתפלגות מנדטים אפשרית בין לבני, לפיד, יחימוביץ' וגלאון או גילאון. מוזר, בכל קואליציה עתידית, אם בכלל תונח לפתחו אפשרות להרכבתה, השבט הלבן יהיה מוכרח לצרף נציגים משבטי ישראל האחרים, ולמרות זאת השבט אינו מעלה בדעתו לנסות ולהתקרב אליהם עוד טרם הבחירות.

אריה דרעי, שהיה אצל יצחק רבין ז"ל ואולי יהיה בקרוב בסיבוב השני שלו, יצחק מרדכי, דוד לוי ושלמה בן עמי, שהיו עם ברק כשכבש את ראשות הממשלה - תפקדו כשחקני חיזוק מחוזרים בפעמיים היחידות שבהן הובס הימין מאז הליכוד של בגין. ואילו מופז בקושי נספר מחוץ לקדימה.

אבל גם מי שרחוקים מדעותיו ומדמותו, ושכלל לא ישקלו להצביע עבורו, צריכים להתבונן בחתירתו לצמרת כעל אירוע שחורג משאפתנותו הפרטית ומיחסי הכוחות במפלגתו המסוכסכת. השבט הלבן אינו חושק בו, למרות שמופז לא חיבל בחתירה לשלום יותר מביבי, ברק, לבני או ליברמן, ואף צולם פחות מהם מוקף בעשן הסיגרים באירועי האלפיון העליון.

נכון, מופז אינו מיתמר כמנהיג בעל חזון ומעורר השראה, והלוואי שהיו באופק דמויות מסעירות, סוחפות וערכיות ממנו. אבל הוא הבחירה האפורה, הרצינית והיחידה לעת הזאת במועמד מעשי, ביטחוניסט ומזרחי, להחליף את ביבי.

מהלך נוסף של השבט, שיעמיד נבחרות נפרדות בהנהגות אשכנזיות, ימחזר תפיסה ששבה וכשלה ב-20 השנה האחרונות. אם השבט הלבן כה נאמן לחזרה כפייתית על טעויותיו העבר, אולי הוא פשוט להוט להתאבדות.