היי-לנד? לואו-לנד? הולי-לנד!

אחרי למעלה ממאה שנות ציונות, ישראל נכנסת לרשימה המצומצמת והמכובדת של יצרני וויסקי. החבית השלישית כבר בבקבוקים, תכירו את מי שעומד מאחורי המיזם, יונתן ישי - "יוני וויסקי" בשבילכם. סיפור מזוקק > ניר קיפניס

ני לא בטוח שזו הדרך הטובה ביותר למכור סיפור עיתונאי בשבוע של הולנטיינ'ס-דיי, שבוע שבו השוקולד הרג לכם את הדיאטה והוורדים עוד לא יצאו מהוורידים, ובכל זאת: זהו סיפור אהבה. החלטתי להקדים את "אזהרת המסע" הזאת כדי לומר למי שאינו חובב וויסקי שכדאי להישאר בסביבה עד הסוף, ובה בעת להנמיך ציפיות מחובבי המשקה הענברי: יהיו פה ושם כמה לגימות, אבל מי שמצפה לסקוטים מסוקסים שמגלגלים חביות עץ לירכתיו של מרתף אפלולי, מוטב שימזוג לו מראש מנה יפה עם קרח כפיצוי.

נדמה שאין כמעט בין העוסקים בענף המשקאות האלכוהוליים בישראל - מיבואנים גדולים ועד ברמנים מתחילים - מי שלא מכיר את יונתן ישי. קצת מוזר בהתחשב בכך שהאיש היה ברמן בפעם האחרונה כשבתל אביב עדיין קראו הן לג'יי אנד בי והן לג'ים בים בשם הגנרי ג'י-בי, ומלצריות בבתי קפה היו מגישות אותו בכוסות גבוהות של שתייה קלה. הוא גם לא מי יודע כמה בליין, לא רק מפני שהוא כבר בן 45, מתגורר ברמת חן, מעט אוף-סנטר לרצועת הברים של תל אביב ואבא לזאטוט שמעדיף אותו בבית בלילות. ישי, שמוכר גם בכינוי "יוני וויסקי", הוא מהאנשים האלה שלוקחים את האהבה שלהם עד לקצה, הופכים אותה מפלז'ר לביזנס, מבלי לפחד לערבב בין השניים.

בברים של אברדין

ישי, ילד טוב חיפה - מהסוג שלומד היטב, הולך לתנועת נוער, ובגיל 18 מתנדב ליחידות הכי קרביות בצה"ל. לזאת של יוני קראו שלדג, עם בני גנץ, אחד שכן נשאר בצבא, כמפקד. "מותר לי לספר שהיית בשלדג?", אני מתעניין, ויוני מחייך: "כל הפטנטים שלמדתי בשירות הצבאי הם כבר פג תוקף. לא נראה לי שיהיו לך בעיות עם הצנזורה".

אחרי השחרור הוא גילה בפעם הראשונה את הצד הנכון של הבר, והיה ברמן בפיקאסו המיתולוגי של עשי אביב. הרבה על אלכוהול הוא לא למד שם: "מזגתי בעיקר 'הפוכים', כששיא החידוש אז בקולינריה הישראלית היה הקפדה על כך שהקפה לא יצא לפני הקינוח".

התחנה הבאה הייתה כבר מחייבת יותר: לימודי ארכיטקטורה באברדין בסקוטלנד. אני לא יודע כמה מהקוראים הנכבדים ביקרו אי-פעם באברדין. קרנה של העיר אמנם עלתה ככל שרבו קידוחי הנפט בים הצפוני, ובמקביל - ככל שהלכה וגברה ההתעניינות העולמית בסינגל מאלט (אזור הספיי סייד, שאברדין היא העיר הגדולה הסמוכה אליו, תוחם כ-80% ממזקקות הוויסקי בסקוטלנד), אבל אברדין נותרה עיר קודרת למדי, אפילו במונחים סקוטיים. העובדה שמרבית בתיה, כולל מבני הציבור והכנסיות, בנויים מהאבן המקומית, הקנתה לה את הכינוי עיר הגרניט, כלומר עיר שזורחת באלפי גוונים של אפור.

במקביל לרכישת ההשכלה המקצועית בפקולטה המקומית לארכיטקטורה, מימן ישי את לימודיו בעבודה כברמן. מה שהוא זוכר מהתקופה ההיא הוא בעיקר את נוהל הקטטות: "בכל פעם שהייתה פורצת תגרה בבר, עניין של בערך פעמיים בכל סוף שבוע, הייתי לוחץ על לחצן המצוקה, מתכופף מעבר לדלפק כדי לא לחטוף כיסא או בקבוק בראש, ומחכה שיגיעו השוטרים". אני מודה שתמיד חשבתי שישי קצת מגזים בסיפורים, עד שקראתי לפני כמה חודשים שחוק חדש בסקוטלנד מחייב את כל הפאבים לעבור להגשה בכוסות פלסטיק בשעות הערב המאוחרות ובסופי שבוע.

בין קטטה למבחן בחוזק של חומרים, התוודע ישי לעולם הוויסקי. כשמדברים על וויסקי כיום, יכולים אפילו מי שרחוקים מהתחום לנקוב בשמות של מותגים מוכרים ולהבדיל בין סינגל לבלנדד; אבל לפני יותר מעשרים שנה היו הדברים שנגלו לישי באברדין בבחינת סנסציה. בישראל באותה תקופה שתו בעיקר בירה מכבי והקפיצו טקילה עם ספרייט.

"למדתי מה'וויסקי סוסאיטי' המקומיים את כל הנוהל של שיווק באמצעות ערבי טעימות, שאליהם היו מתכנסים חובבי הוויסקי וטועמים בכל פעם תוצרים של מזקקה אחרת", הוא מספר. אלא שבדרך אל הקמת וויסקי סוסאיטי משלו, חיכו לו עוד כמה תחנות. אחת מהן הייתה באנגולה, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות מבחינת לא מעט ישראלים, בעיקר יוצאי יחידות מובחרות. כשנמאס לו לבסוף לפנות מוקשים שנותרו ממלחמת האזרחים בת שלושים השנה בקולוניה הפורטוגלית לשעבר, הוא חזר ארצה והתכונן לעסוק במקצוע האזרחי שרכש: אדריכלות.

בין לבין, הוא המשיך לטפח את אהבתו לוויסקי, ובהמשך אף השתלב בין השותפים שהקימו את בר הוויסקי ז'אבו ברחוב אליפלט פינת אילת (כיום נורמה ג'ין). אם בבאזל נוסדה מדינת היהודים, הרי שבז'אבו נולדה עמותת הוויסקי הישראלי.

הגלן ג'ורדן בא לעולם

יצא לי להיות שם, באותו הערב לפני שמונה שנים. כמדומני הייתה זו פגישתי הראשונה עם ישי: נרגש, כמעט מגמגם מגודל המעמד, הוא נשא דברים בפני מאות אנשים שנדחסו לתוך הבר הלא גדול במיוחד. היו שם פרסונות תקשורתיות כמו יאיר לפיד ועפר שלח, כמעט כל כתבי האלכוהול בישראל ונציגים של היבואנים השונים. באותו מעמד, ואחרי שצלמי הטלוויזיה סיימו לראיין את אחרון הסלבים במקום, נשא טל חוטינר, עוד אושיית לילה מוכרת בתל אביב, ובאותה תקופה שגריר חברת ג'וני ווקר בישראל, נאום חוצב להבות ומעט הזוי (אפילו בהתחשב בכמות הוויסקי שנלגמה באותו הלילה) על הגלן ג'ורדן, מותג הוויסקי הישראלי שעוד יקום יום אחד, אם ירצה השם, ויברך את עמו במזקקת וויסקי מקומית. היחיד, כך נראה, שחשב שלא מדובר במדע בדיוני, היה ישי.

"מהר מאוד הבנו שיש כאן ביזנס", משחזר ישי, "והלכנו אל רשם העמותות כדי להפוך מעמותה לחברה פרטית". במילה "הלכנו" מתכוון ישי אליו ואל שותפיו דאז, כמה חובבי וויסקי בעלי אמצעים שהמפורסם שבהם הוא אביאם סלע, אל"מ (במיל') בחיל האוויר, ומי שלפי פרסומים (זרים כמובן), היה מפעילו של ג'ונתן פולארד.

"לאט-לאט העסק צמח", הוא מספר. "עבדנו לפי המודל שלמדתי בסקוטלנד של ערבי טעימות. ברחבי העולם כבר היה מדובר בשיטה ידועה לקידום מכירות של מותגי אלכוהול, אבל בישראל היבואנים השונים רק התחילו לגלות את העניין. אחרי תקופה לא ארוכה התחיל העיסוק במועדון הוויסקי לתפוס את מרבית זמני, כך שהתפטרתי מהעבודה באדריכלות והפכתי את הפעילות למרכז חיי.

"כשיצאנו לדרך, לא ידעתי כמה חובבי וויסקי יש בישראל. חוץ מלפיד ושלח, שהכרתי כבר בהתחלה, גיליתי פתאום שגם אביגדור פלדמן, למשל, יהונתן גפן ועמוס רגב, הם חובבים של המשקה, והבנתי שנשאבתי לתוך ואקום. לחובבי יין יש חנויות ויקבים ששמחו לקדם את העניין בתחום, לחובבי סיגרים יש חנויות סיגרים שבהם יוכלו לקבל מידע ולרכוש מותגים שונים. לחובבי הוויסקי בישראל לא הייתה כתובת אחרת מלבדנו. קצת כמו קבוצת תמיכה, הפכנו לפלטפורמה עבור אוהבי וויסקי שרק חיפשו לצאת מהחורים שבהם נחבאו".

הארכיטקטורה הישראלית כנראה לא תדע לעולם אם ומה הפסידה, מה שבטוח הוא שחובבי הוויסקי בישראל הרוויחו בגדול: מהר מאוד הפך המועדון לגוף פעיל שמאגד אלפי חברים רשומים, מארגן ערבי טעימות לקבוצות של עשרות אנשים, בעיקר במסעדות-שף נחשבות בתל-אביב, עובד מול כל היבואנים (שראו בו כלי נוסף במערך השיווק שלהם) ומוציא לכל חבריו ניוזלטר חודשי שישי מקפיד, משום מה, לקטלג תחת שמות חודשים עבריים. או במילים אחרות: אם טרם קיבלתם את גיליון שבט, דרשו אותו מספק האינטרנט שלכם.

גם הקהל העסקי גילה את מועדון הוויסקי הישראלי. "פתאום אנשים שאלכוהול זה 'חריף' להם, מגלים עד כמה העולם הזה מורכב, ובסוף הערב יודעים לזהות ארומות וטעמים של עשן, פירות ופרחים", כך ישי. "לא מעט מנכ"לים ניגשו אליי בסוף האירוע ואמרו לי שחוויה כזאת עוד לא הייתה להם עם העובדים הבכירים שלהם. הם כבר אכלו יחד, שמעו הרצאות יחד, ואפילו יצאו לטיולים יחד. אבל בוויסקי יש משהו שגורם תמיד לשחרר את הקשר בעניבה, לרכך את הרשמיות. לא סתם האמריקאים אומרים שג'ק דניאלס, למשל, הוא כמעט המותג היחיד שגם הברוקר הכי גדול בוול סטריט וגם ההומלס שגר בקרטון מתחת למשרד שלו, חולקים: אחד מחזיק את זה בשקית חומה ושותה ישר מהבקבוק, השני ישתה את זה בכוס קריסטל בוויסקי בר שלו, אבל המשקה הוא אותו משקה".

תערובת א-סקוט

אבל עם כל הכבוד ללוח הזמנים המפוצץ בהרצאות ולערבי טעימה, ישי תמיד חלם על היום שבו יחזיק ביד וויסקי ישראלי, מכחול-לבן סקוטי לתכלת-לבן מקומי. אגב, הוא לא היה הראשון שחלם את אותו חלום. בשנות ה-50 וה-60 יוצר בכרמיאל וויסקי שכונה אסקוט. הא' הייתה מובדלת מהמשך המילה, כך שמי שקרא את השם יכול היה לקרוא גם א-סקוט, כלומר "סקוטי".

אם בשם המתעתע לא היה די, הרי שהיצרן הגדיל לעשות ורשם על התווית "וויסקי סקוטי משובח", ובכך חרץ את גורלו. אנשי התעשייה בסקוטלנד, שקנאים מאוד למותג שלהם, הסבו את תשומת לב המחלקה המשפטית של השגרירות בישראל, וזו מיהרה לתבוע את המפעל בישראל, שנאלץ להפסיק את הייצור. אצל ישי שמור עדיין בקבוק (ריק למרבה הצער) ששלח לו מישהו, זכר לאותה התקופה.

ישי החל לעשות כמה בירורים: הגם שלא ברור עד כמה המים בישראל איכותיים מספיק כדי לייצר מהם וויסקי (בסקוטלנד משתמשים במי מעיינות שהם כמעט נטולי סידן) הרי מים זכים אפשר למצוא. שעורה ממילא מייבאים גם בסקוטלנד מלא מעט מדינות באירופה (בעיקר משבדיה), ולכן מה שנשאר הוא תהליך היישון.

בסקוטלנד, כך קובע תקנון הוויסקי, יכול להיקרא וויסקי רק תזקיק שאוחסן לפחות שלוש שנים בחבית עץ אלון, בטרם בוקבק. בפועל מרבית סוגי הוויסקי הזולים יחסית שמוכרים לנו, כמו ג'וני ווקר רד לייבל, בלנטיינ'ס, גרנט'ס ועוד, מיושנים לפחות שמונה שנים בחביות. הוויסקי היקר יותר, נניח כמו הבלאק לייבל של ג'וני ווקר או שיבאס ריגל, מיושן כבר 12 שנים לפחות. כלומר, מעבר לחומרי הגלם (מים, דגן ושמרים), הרי חומר הגלם העיקרי בתעשיית הוויסקי הוא סבלנות, אותו מצרך שאפילו הפטריוט הישראלי הגדול ביותר לא יכחיש שחסר לנו.

"הייתה גם טענה שאי-אפשר ליישן וויסקי בישראל", משתף ישי. "שהלחות והחום יהרגו אותו, שצריך את אוויר ההרים הסקוטי כדי ליישן וויסקי. היה לי ברור שזה הנושא הראשון שחייבים לבדוק".

אחרי חיפושים ממושכים מצא ישי מזקקה קטנה באי הסקוטי אראן, שהסכימה למכור לו סינגל מאלט בן 3 מתוצרתה. השלב הבא היה בחירת אתר ליישון החבית. לישי היה ברור שישראל היא אולי לא הצעקה האחרונה של אימא טבע בכל הקשור לחום וללחות, אבל את הקרבה לאתרים היסטוריים, במיוחד כאלה המקודשים לנוצרים שיש לנו, קשה למצוא בשום מקום אחר בעולם. לפיכך הוחלט לאפסן את החבית הראשונה במרתף היינות של המלון הסקוטי בטבריה. גם רכוש הכנסייה הסקוטית, שדגל הצלב האלכסוני מתנוסס מעל מפתנו, גם קרוב יחסית למקום שבו ישו צעד על המים - מה עוד תבקשי מאיתנו מכורה?

ובכן, מתברר שקצת ניירת מתבקשת. לפי החוק, אסור לייבא לישראל משקאות אלכוהוליים במכלים דוגמת חביות. התקנה אמנם נכונה ומונעת אולי כניסה של כמויות אלכוהול ממקור מפוקפק לישראל, אבל ישי הצליח לשכנע את הפקידים הממונים שמדובר בניסוי, אמנם למטרות רווח, אבל בטח לא מתוך מטרה להציף את השוק באלכוהול זול מתוצרת עלומה.

אבל גם בכך לא תמו הקשיים, שכן אז התברר שהחבית גדולה מכדי להגיע למרתף של המלון הסקוטי בדרכים המקובלות, ולכן גויס למשימה מנוף, שהרים את החבית שנולדה באראן ושולחה אשדודה בדרך הים, והנחית אותה בפתח המרתף.

סבלנות? הלו פה ישראל

כאן אפשר היה לקחת הפסקה של כמה שנים בעלילה, אלא שבישראל, כבר אמרנו, יש הכול מלבד סבלנות, וישי הצליח לעמוד בפרץ התביעות כי יבקבק את תכולת החבית בקושי בעוד שנה אחת. סיור יקבים אקראי בצפון הארץ זימן את עבדכם הנאמן לאזור הכינרת ביום שבו החליט ישי לפתוח את החבית ולהתחיל בתהליך הבקבוק. יחד עם עורך מגזין גברים מסוקס אחד, הגענו בשעת לילה אל המלון הסקוטי, רק כדי לגלות את ישי עומד חסר אונים מול החבית שפקק העץ שלה סירב להישלף. שרוולים הופשלו, אזמלים, מברגים ואפילו לומים גויסו, ובשלב מסוים נראינו שלושתנו יותר כמי שמנסים לפרוץ כספת של בנק, מאשר מי שמבקשים לחלוץ פקק מחבית וויסקי.

ככל שרבו חבלי הלידה, כך הייתה ההצלחה המסחרית מסחררת, אם כי במגבלות תכולת החבית, שהספיקה ל-300 בקבוקים. הבקבוקים, שזכו לתווית של מועדון הוויסקי (כולל שגיאת כתיב שיום אחד תקנה להם ערך לאספנים) אזלו בתוך כמה ימים בלבד, במכירה מוגבלת לחברי המועדון, במחיר הלא עממי בעליל של כמעט 400 שקלים לבקבוק.

מבחן הטעימה אגב, היטיב עם הוויסקי קצת פחות: תקופת האחסון המוגבלת הניבה וויסקי חזק יחסית. הוא לא נמהל במים כמקובל בתעשייה, ומכיוון ששיעור האלכוהול בחבית יורד ככל שרבות שנות אחסונה (שהרי אלכוהול מתנדף במהירות גדולה יותר ממים), התקבל משקה אלכוהולי, בניחוח פרחוני ובטעם מעט לימוני. לא משקה רע לפי שום פרמטר, אבל במונחי וויסקי - ינוקא צעיר ובועט.

האתר השני שנבחר עבור החבית השנייה היה גם הוא במלון, וגם הפעם במיקום אקזוטי: מרתף היינות של מלון אמריקן קולוני במזרח ירושלים. גם החבית הזאת בוקבקה בתוך שנת יישון אחת (נוסף על שלוש השנים שבילתה במרתפי המזקקה בסקוטלנד כמובן), וגם כאן התוצר היה מרגש ברמה החלוצית, אבל, גם אם מתעקשים לפרגן (ואנחנו מתעקשים), בין "סביר" ל"לא רע" במבחן הטעימה.

החבית השלישית זכתה כבר למשכן אקזוטי פחות, אבל כנראה מתאים יותר ליישון: מרתף החביות של יקבי ברקן-סגל בקיבוץ חולדה, בין הרי ירושלים לשפלת החוף. יישון חבית וויסקי במרתף חביות יין הוא כמעט מובן מאליו בכל מקום בעולם. בישראל הוא מעט יותר מורכב, שכן יין כשר צריך להיות גם כשר לפסח, בעוד שוויסקי, כתוצר של דגנים, בבחינת חמץ הוא (ואם מתעקשים לסבך עוד קצת את העניין, הרי שחלקו מיושן בחביות שיושנו בהן פעם יינות), ולפיכך אמור להימכר בעת הפסח לגויים, או לחלופין לשמור "מרחק נגיעה" בטוח מחביות היין.

עד כמה הנושא רגיש למד פעם ישי כשבטעות קולמוס כתב באחד המיילים ששלח כתשובה לשאילתא של חובב וויסקי, שהתברר כרב, שאחת החביות שלו שוכנת במרתפי יקב דלתון במקום ברקן. את פרטי הגיהינום שעבר בימים הבאים על מנהלי היקב הצפוני, ששמו השתרבב לפרשה, תוכלו לשמוע רק אם תשקו אותם מספיק. בוא נאמר שחשש כבד שמא יאבד היקב את חותמת הכשרות שלו, גזר דין מוות ליקב שמוכר את יינותיו ברשתות השיווק הכשרות, הוסר רק אחרי שמשלחת רבנים הפכה כל חבית וחבית במרתפי היקב, אפילו אחרי שישי הסביר להם שבסך-הכול מדובר היה בטעות סופר.

הסדרה השלישית בדרך

בימים האלה בוקבקה הסדרה השלישית של מועדון הוויסקי הישראלי, והתוצר, יש לומר, הוא המשובח לטעמי מבין כל השלושה: אולי תנאי האחסון במרתפי היקב טובים יותר, אולי פשוט החבית המקורית הייתה מוצלחת יותר. לאלוהי הוויסקי פתרונים. מכל מקום, דבר אחד הוברר מעל ומעבר לכל ספק - ניתן בהחלט ליישן וויסקי בישראל.

אז מה, מזקקה? אני מאתגר את ישי. "כן, אבל לאט", הוא משיב. "מי ברז כמו בסקוטלנד אולי אין לנו, אבל תמיד אפשר לזקק ולטהר כדי להגיע לתוצאה הרצויה. גם את הדגן ניתן לרכוש ממקור אמין, שמספק גם למזקקות הבכירות שבתעשייה. ובקשר לידע: זיקוק הוא אמנם אמנות, אבל מדובר באמנות נרכשת - אפשר לשכור שירותים של מאסטר דיסטילר שיעבור להתגורר בישראל, עד שנלמד ממנו את כל מה שצריך. יש לנו גם סצנה מתפתחת של מבשלות בוטיק לבירה, מה שמבטיח לנו חומר גלם איכותי שממנו אפשר לזקק. נשארה רק הסבלנות".

ואתה באמת מאמין שתמצא משקיע שיהיה מוכן לחכות לפחות עשר שנים, בהנחה שתרצה לייצר כאן סינגל מאלט משובח.

"כבר מזמן לא מדובר באמונה. כבר עכשיו יש משקיעים שלהוטים יותר ממני. מאנשים פרטיים ועד גורמים בתעשיית היין והבירה שלהוטים לפרוץ את גבולות השוק הכשר בחו"ל. נכון לעכשיו אני מעכב את התהליך, כי חשוב לי לתכנן מראש כל פרט ולתת לדברים לקרות בקצב הנכון, בלי קיצורי דרך. אני גם לא מודאג: מדובר אמנם בהשקעה של מיליוני דולרים, אבל לא של עשרות מיליונים. הסכום הוא עד כדי כך סביר, שבשלב מסוים עלה אפילו רעיון לגייס את המשאבים מתוך מועדון הוויסקי. יש לנו כמה חברים 'כבדים', שיכולים להביא בקלות נניח 100 אלף שקל כל אחד, תמורת חלק קטן מהבעלות. מאחר שמבחינתי זה לא שאלה של 'אם', אלא רק 'מתי', חשוב לי להתקדם בזהירות עד שאמצא את המודל העסקי הנכון".

יש בכלל סיכוי להתחרות בשוק העולמי?

"תלוי מה זה להתחרות. טוב ככל שהתוצר לי יהיה, אני לא מתכוון להתחרות במותגי סינגל מאלט מוכרים. כל מה שאני צריך הוא שב'בייבל בלט' האמריקאי, למשל, יהיה ביקוש לוויסקי מארץ הקודש. אתה קולט איזה פוטנציאל היסטרי יש לדבר שכזה? תחשוב רק על דוכן בדיוטי-פרי, שכל מי שיוצא מישראל עובר דרכו ומחפש מזכרת. הישראלי ימשיך לקנות שם וויסקי יקר בפחות מחצי-מחיר, אבל התייר יקנה כאן גלנפידיך או גלנג'ורדן? בוא נאמר שלפחות בהתחלה, אפילו בלי השקעה מסיבית בשיווק, אני צופה שהביקוש יגבר על ההיצע. כמו הבקבוקים שלנו שנחטפו לא רק למטרות שתייה, אלא מתוך רצון להחזיק משהו שונה שערכו רק ילך ויעלה".

אבל מבחינה מסחרית, יאמר לך כל יבואן שוויסקי הוא לא סחורה מבוקשת, כמו וודקה למשל.

"אני לא מכוון לאותו קהל. יש בארץ שני קהלים ששותים יפה. אחד נכנה בשם הלא יפה ערסים. מה ערסים שותים? וודקה. הקהל הרוסי הוא עוד קהל ששותה הרבה יחסית, וגם הוא שותה וודקה, מלבד האוליגרכים כמובן. וויסקי פונה לקהל אחר, כך שאף שהשוק המקומי לא יהיה העיקרי של הוויסקי הישראלי, מי שכבר יהיה מעוניין במוצר הוא קהל עם פרופיל קצת יותר גבוה".

נו, אז יש כבר מקום להנחת אבן הפינה?

"הייתי שמח ללכת על רמת הגולן, שיש בה מים טובים ואקלים טוב. רק שמאחר שאני בונה על יצוא, צריך לראות קודם שאין כאן עניין פוליטי. אם לא בגולן, אולי נלך לגליל. מה שבטוח הוא שצריך אווירה כפרית, פסטורלית, דומה ככל האפשר לשקט הסקוטי, עם טוויסט ישראלי כמובן".

החבית השלישית נתוני הוויסקי הישראלי החדש
 החבית השלישית נתוני הוויסקי הישראלי החדש