למי, למי יש יותר גדול?

מתישהו בגיל ההתבגרות של נערים זכרים, מגיע שלב המדידות. לא מרבים לדבר עליו, אבל אם גם אתם הייתם נערים מתבגרים, אתם יודעים במה מדובר. בודקים למי יש גדול יותר.

גם שר התחבורה, ישראל כץ, מכיר ודאי את שלב המדידות; אלא שאצלו, השלב הזה הגיע, כנראה, מאוחר יותר. ביום חמישי שעבר, חצי שעה בלבד לפני שקיבל בלשכתו את יו"ר ההסתדרות, עופר עיני, כינס השר מסיבת עיתונאים, והודיע כי הנחה את הנהלת הרכבת לחתום בתוך שבועיים על הסכם למיקור חוץ במערך התחזוקה ברכבת.

כל מי שמבין דבר או שניים בניהול מו"מ, או אפילו בסיסי מזה - דבר או שניים בהתנהלות הוגנת - יודע שככה לא עושים. אבל כץ הרגיש שאין לו ברירה. כבר כמה ימים שפקידים במשרדו ובמשרד האוצר משוחחים עם עיתונאים, ומפנים את תשומת לבם לעובדה ששר התחבורה נעלם ונאלם. הם רמזו, שמא שתיקתו נועדה לשמר את מיקומו הגבוה בפריימריס הקרובים בליכוד. אז כץ אמר לעזאזל הכבוד של עופר עיני, והראה לו מי הבוס.

עיני, איש שקול אך בעל טמפרמנט, שמע מהעיתונאים בלשכתו של כץ את מה שכץ אמור היה להגיד לו בארבע עיניים. רבע שעה בלבד לקח לפגישה הזאת להתפוצץ, ויש שאומרים אפילו פחות. בשלב הזה, גם עיני רצה להראות מי הבוס, אז ההסתדרות פנתה לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, וביקשה לחדש את השביתה ברכבת.

כץ יכול היה לחכות שבועיים, ולהוכיח לכאורה שההסתדרות היא שהכשילה את המו"מ. בעצם למה שבועיים - הוא יכול היה לחכות יום אחד בלבד, ולהמתין להכרעה של בית הדין, שקבע דיון מהיר במיוחד. אבל כץ, גבר שבגברים, רצה לשמור לעצמו את המילה האחרונה. לכן הוא הנחה את הנהלת הרכבת לחתום מהרגע להרגע על הסכם עם החברה הקנדית בומברדיה, להפתעתם הרבה של בכירי ההסתדרות.

כץ הרגיש שהוא על הגובה. ההתנהלות הכוחנית והמטופשת של ועד עובדי הרכבת שיחקה בדיוק לידיים שלו, ושל כל מי שביקש להפריט את מערך התחזוקה בחברה. הציבור היה אתו, כך גם התקשורת, בסוף זה ישתקף גם בפריימריס. אלא שכץ לא העריך נכון את השימוש בכוח. מתברר, שהוא הלך צעד אחד יותר מדי. מי שהאזין הבוקר לתוכניות הדגל של קול ישראל וגלי צה"ל, שמע שהדיון הציבורי הוסט מהכוחנות של ועד העובדים, לכוחנות של כץ ושל הנהלת הרכבת.

אולי זה מה שגרם לו היום להסכים לפשרה ראויה בבית הדין, רגע לפני שנהפך לאיש הרע של הסיפור.

2.

לפני כחצי שנה, כתבנו כאן שהמו"מ בעניין מיקור החוץ ברכבת הוכרע מראש. הנהלת הרכבת חתמה מבעוד מועד על הסכם עם יצרנית הקרונות בומברדייה, שלפיו היא זו שתבצע גם את התחזוקה שלהם. בבומברדיה הבהירו אז ל"גלובס", כי מדובר בהסכם מחייב, שהפרתו תעלה למדינה מיליונים. בהנהלת הרכבת טענו מנגד כי תחזוקת הקרונות מהווה אופציה בלבד בהסכם להספקת הקרונות, לא יותר מזה.

והנה, במו"מ הממושך שהתנהל בין הצדדים, ההתעקשות למיקור חוץ - ולמיקור חוץ באמצעות בומברדיה בפרט - הייתה מוחלטת. תחילה דרשה ההנהלה שבומברדייה תתחזק את הקרונות החדשים, אח"כ הסכימה שתתחזק רק את הישנים. בקיצור, העיקר שבומברדיה תקבל נתח מהעוגה. ישנים, חדשים, מה זה חשוב. כל הסיפורים על יעילות ובטיחות התבדו תוך כדי המו"מ הזה.

זה המקום להזכיר, למרות שזה מאוד לא נעים להיזכר בזה: אורי יוגב, יו"ר דירקטוריון הרכבת, היה פקודו של מנכ"ל חברת בומברדיה בישראל, יוסי דסקל, בשירותו הצבאי. בהמשך, דסקל שימש דירקטור בחברת וויטווטר, שיוגב היה אחד מבעליה.

למה זה מעניין? לפי תוכנית התחקירים "360", מסתבר כי רכבת ישראל הסכימה לשנות בדיעבד את תנאי המכרז לאספקת הקרונות, כך שבומברדייה לא תחויב לספק קרונות בעלי תו תקן חדש. יוגב, כך מתברר, הגיע לאחת מפגישות המו"מ שהתקיימו בעניין עם אנשי בומברדיה במלון בגרמניה. בה בעת ששמו של יוגב הופיע בפרוטוקול של בומברדיה, הוא הושמט מהפרוטוקול של רכבת ישראל.

בומברדיה הזמינה את גילה אדרעי להתארח במשרדיה שמעבר לים, ואפשר לנחש שההצעה כללה לינה במלון מהשורה הראשונה, כפי שעשתה במקרה של עיתונאים רבים רק באחרונה. ראשי הוועד הקודמים של הרכבת ידעו לאכול יפה מידיהם של ספקים אחרים. אדרעי, לעומת זאת, סירבה להצעה.

אפשר להגיד הכול על אדרעי; שהיא כוחנית, שהיא מתנהלת בטיפשות, שהיא לא יודעת גבולות. אבל אי אפשר להגיד עליה שהיא מושחתת. לגבי ההתנהלות של הנהלת הרכבת וזו של מדינת ישראל, שמוכנה לשלם עכשיו כמה מיליונים לבומברדיה רק לצורך "תקופת היערכות", שפטו בעצמכם.