ציידי הראשים

המזל של ה-NFL הוא שאינדיאנפוליס קולטס שחררה ביום רביעי את פייטון מאנינג, אחד מעשרת הקוורטרבקים הגדולים בכל הזמנים, אחרי 14 שנים בקבוצה. כי מאז השיח התקשורתי בארה"ב מוקדש הרבה יותר למאנינג - כמה קבוצות רוצות אותו (12 מתוך 32 לפי הדיווחים); איפה הכי כדאי לו לשחק; איפה לא כדאי לו; האם בגיל 36, אחרי עונה בלי פוטבול וארבעה ניתוחים בצוואר, הוא עדיין אותו פייטון מאנינג - והרבה פחות לסיפור הגדול שקדם לו בפוטבול: פרשת באונטיגייט.

באונטיגייט (מהמילה Bounty, פרס, בדרך כלל בהקשר של פרס על הראש של מישהו) התפוצצה בסוף השבוע הקודם, כשהתברר שבשלוש השנים האחרונות שחקני הגנה בניו אורלינס סיינטס קיבלו בונוסים, בצורת כסף מזומן, כדי לפצוע שחקנים יריבים. הכסף הגיע מהשחקנים עצמם (בין 22 ל-27 שחקנים תרמו לקופה משותפת) וממאמן ההגנה של הסיינטס, גרג וויליאמס (היום בסנט לואיס ראמס), שהנהיג את השיטה - בידיעת המאמן הראשי והג'נרל מנג'ר.

***

החוקים של השיטה היו פשוטים: 1,000 דולר על מה שנקרא Cart-offs - כלומר על פגיעה שמורידה שחקן יריב מהמגרש בקלנוע; 1,500 דולר על נוקאאוט - כלומר על פגיעה שלא מאפשרת לשחקן יריב לחזור למשחק. הסכומים בקופה הגיעו ל-50 אלף דולר. המטרות העיקריות היו, מטבע הדברים, הקוורטרבקים. הליינבקר ג'ונתן וילמה, למשל, הציע 10,000 דולר לשחקן שיצליח לפצוע את ברט פארב האגדי בגמר ה-NFC בפלייאוף 2010.

בהמשך השבוע התברר שוויליאמס הנהיג שיטות דומות גם בבאפלו בילס (כמאמן ראשי בין 2001-2003) ובוושינגטון רדסקינס (2004-2007 כמאמן הגנה). בוושינגטון קראו לתאקלים הרווחיים Kill Shots. "זו היתה ההופעה שלנו", אומר מאט בואן, ששיחק בוושינגטון תחת וויליאמס, "התכנית שלנו, הדרך שלנו לעורר מוטיבציה, אקסטרה מוטיבציה. רציתי להיות הבחור הזה בשבילו, לשחק את המשחק בגישה ששחקנים יריבים לגמרי פחדו ממנה. אני לא מתחרט על שום חלק מזה".

בואן לא מתחרט מאותה סיבה שפארב, שבאותו גמר NFC נגד ניו אורלינס ספג כמה תאקלים שלכנות אותם אכזריים זה להחמיא להם, לא נוטר טינה לאף אחד משחקני ההגנה שפגעו בו: "זה פוטבול", פארב אומר. וכאן הסיפור מתחיל להיות באמת מעניין: כי מצד אחד אלימות היא אינהרנטית בפוטבול, ויש לה חלק גדול בפופולריות העצומה של המשחק, ואלימות יוצרת תרבות של אלימות, ולכן אף אחד מאלפי העיתונאים שמסקרים מקרוב את ה-NFL לא באמת הופתע מבאונטיגייט וההערכה היא שתכניות דומות התקיימו בעוד לא מעט קבוצות; מצד שני, אלימות היא האיום הכי גדול על פוטבול.

***

המידע שמתגלה בשנים האחרונות על הנזק המוחי שפוטבול גורם לשחקנים הפך את האלימות מנכס לנטל על המשחק. בשנת 2009 הקונגרס קיים דיונים בתופעת זעזועי המוח בפוטבול וחלק מהיושבים בו השוו את ה-NFL לתעשיית הטבק. ב-2011 הוגשו בארה"ב 12 תביעות בשם יותר מ-120 שחקני NFL לשעבר שטוענים שהליגה, ובמקרים מסוימים גם יצרנית הקסדות (חברת Riddle), לא רק ידעו על קשר סיבתי בין פגיעות ראש בפוטבול לזעזועי מוח - אלא גם הסתירו מידע על ההשפעות הנוירולוגיות של פגיעות ראש חוזרות.

ההשפעות הנוירולוגיות של פגיעות ראש חוזרות לא מאוד מפתיעות. ב-2010 ה-NFL הזמינה מחקר על הקורלציה בין פוטבול לנזק מוחי מהמוסד למחקרים חברתיים של אוניברסיטת מישיגן. המחקר התבסס על סקר שבו השתתפו 1063 שחקנים לשעבר ששיחקו ב-NFL לפחות שלוש עונות. 6.1% מהשחקנים בגיל 50 ומעלה דיווחו שאובחנו אצלם שיטיון או אלצהיימר או מחלות אחרות שפוגעות בזיכרון - פי 5 מהממוצע הלאומי בארה"ב בגיל הזה. בגילאים 30-49 אחוז שחקני הפוטבול החולים הוא פי 19 מהממוצע הלאומי.

המספרים האלה הם רק ההתחלה. יותר ויותר מחקרים נערכים וייערכו בשנים הקרובות בקונטקסט של פוטבול ופגיעות ראש, והחשש של ה-NFL הוא שבאיזשהו שלב, כמו שקרה לאגרוף, הציבור יתנכר לספורט שמטיל מומים נוראים במשתתפים בו. בגלל החשש הזה הליגה קונסת בשנתיים האחרונות שחקנים בסכומים שמגיעים ל-100 אלף דולר על התנגשויות של קסדה בקסדה, והעונשים בפרשת באונטיגייט צפויים להיות כבדים: ההערכות הן שוויליאמס יושעה לשנה, ושניו אורלינס תאבד בחירות דראפט ותיקנס ביותר ממיליון דולר.

השאלה הגדולה היא אם הסנקציות האלה הן לא ניסיון לכבות שריפה עם כוס מים. שחקני NFL רק נעשים חזקים יותר, מהירים יותר, גדולים יותר. היום יש יותר מ-400 שחקנים בליגה ששוקלים יותר מ-140 ק"ג; לפני 30 שנה היו שלושה. בקצב ובאינטנסיביות של פוטבול מקצועני היום, לדרוש מאתלטים כאלה לכלכל את התאקלים שלהם זו גזירה כמעט מופרכת - בדיוק כמו הציפייה שהאלימות על המגרש לא תחלחל לחדרי ההלבשה.