פחד מהתארגנות: כך נראים יחסי העבודה באלביט מערכות

לא בכל יום רואים שביתה בחברת היי-טק לכל דבר ועניין, אבל קשה שלא להתרשם כי להנהלה ולבעלים יש יד בדבר

השביתה של עובדי אלישרא, שנכנסה אתמול (א') לשבוע השלישי שלה, מסמלת את יחסי העבודה המורכבים בקבוצת אלביט מערכות שבבעלות יוסי אקרמן ומיקי פדרמן. לא בכל יום רואים שביתה בחברת היי-טק לכל דבר ועניין, גם אם מדובר בתעשייה ביטחונית עם מסורת של עבודה מאורגנת והסכמים קיבוציים.

באופן אירוני, אפילו בחברות ממשלתיות מקבילות כמו התעשייה האווירית, אלתא ורפאל לא רואים שביתות. מדי כמה שנים נחתמים בהן הסכמי שכר מתחת לרדאר, והשקט התעשייתי נשמר למופת.

אז מה מביא דווקא את העובדים בקבוצת אלביט מערכות לשבות באריכות מדי כמה שנים? קשה שלא להתרשם כי להנהלה ולבעלים יש יד בדבר.

עיתוי אומלל

קבוצת אלביט כוללת כמה חברות שהעובדים בהן מאורגנים בהסתדרות תחת הסכמים קיבוציים, כמו אלישרא, תדיראן מערכות, אל-אופ וספקטרלינק. בכל אחת מהחברות האלה פתחו העובדים בעיצומים בשבועות האחרונים, ובתדיראן מערכות נחתם בשבוע שעבר הסכם קיבוצי חדש.

גורמים המזוהים עם הנהלת הקבוצה מתעקשים על כך שהדרישה של עובדי אלישרא לתוספות שכר מגיעה בעיתוי אומלל.

אלביט מערכות, כך לפי אחד הגורמים, מתמודדת על מכרזים בינלאומיים לאספקת מערכות ואמצעי לחימה בעידן של קיצוצים נרחבים בתקציבי ההצטיידות של מדינות וארגוני ביטחון. אנשי המכירות של החברה מזיעים כמעט על כל מכרז שמתפרסם בעולם מול ענקיות נשק בעלות שם, ומתמודדים במקביל עם הגבלות יצוא ופיקוח נוקשים מצד משרד הביטחון. התחרות נעשית קשה ואכזרית יותר, ולדברי אותו גורם, מצב השוק מאלץ את אלביט לקיים חשיבה מחודשת כדי לעמוד בה. בכלל, הוא טוען, בזמן שאלביט נאלצה לדלל את שורותיה ולפטר עובדים, באלישרא איש לא הלך הביתה, בזכות ההסכמים הקשיחים.

הטיעון הזה נשמע משכנע, אלא שספק רב אם אלביט מערכות הייתה מרשה לעצמה לא לשלם תוספת שכר במשך תשע שנים רצופות לעובדים החתומים על חוזים אישיים, כפי שעשתה עם העובדים המאורגנים של אלישרא. תחרות, עזה ככל שתהיה, לא יכולה להצדיק שחיקת שכר של עובדים משכילים, חלקם ממיטב המוחות של התעשייה הביטחונית המקומית. עם זאת, נציין כי שכרם של עובדי אלישרא אמנם לא עלה, אך הוא הוצמד למדד.

עובדי אלישרא משוכנעים כי ראשי החברה והקבוצה כולה שמו לעצמם מטרה אחת: לקעקע ככל הניתן את העבודה המאורגנת ולעודד חוזים אישיים. הרי אם מהנדס צעיר שנקלט בחברה יבין שבמשך תשע שנים החברים הוותיקים שלו לא קיבלו תוספת שכר, גם הוא יעדיף חוזה אישי על פני הסכם קיבוצי. גם בשיחות לא רשמיות עם אנשי הנהלה הם לא יוצאים מגדרם להכחיש כי היו רוצים לראות יותר חוזים אישיים, בלשון המעטה. ההסכמים הקיבוציים בקבוצת אלביט נתפסים כ"ירושה", כמשקולת על צווארה.

האג'נדה של המנכ"ל

התחושה הקשה של העובדים אינה נגזרת רק מהסאבטקסט של אנשי ההנהלה. מנכ"ל אלישרא, תא"ל במיל' יצחק גת, לא היסס להכריז באחת ההזדמנויות בפני עובדיו כי הוא היה רוצה לראות יותר עובדים "בעלי שיער שחור" - רמז עבה לגילם המבוגר ולרצונו לראות כוח אדם צעיר ורענן יותר ואולי מאורגן פחות.

היחסים בין גת לעובדיו עכורים מאוד, אבל הוא זוכה לגיבוי מוחלט מצד הבעלים. אקרמן, המשמש גם כנשיא וכמנכ"ל, הביע כמה פעמים בעבר תמיכה בלתי מסויגת בגת, בעיקר לאור השיפור בתוצאות הכספיות של אלישרא. אמש האשימו העובדים את גת בפיצוץ המו"מ. לטענת הוועד, העובדים וההסתדרות כבר הגיעו לסיכומים עקרוניים בתום שעות ארוכות של מו"מ עם אקרמן, אלא שהאחרון הטיל על גת לסגור את הפרטים האחרונים וגת מצדו "דאג" לפוצץ את העסק. מנכ"ל אלישרא, כך נטען, דרש להחריג את המהנדסים הצעירים הכלולים בהסכמי דור ב' בחברה מתוספות השכר שעליהן סיכמו הצדדים.

בינתיים מתכננים העובדים להסלים את המאבק, אולם לפי ההערכות, בימים הקרובים ייחתם הסכם שלפיו יקבלו העובדים תוספת שכר עבור השחיקה בשנים האחרונות וחלק מהרווח השנתי, בדומה למודל שסוכם בתדיראן מערכות.

גם אם ייחתם הסכם, יחסי העבודה בקבוצת אלביט מערכות יישארו מתוחים כל עוד הצירוף "עבודה מאורגנת" יהיה בגדר מילה גסה שאינה מסתדרת לכאורה עם היי-טק, תחרות ושוק מודרני.

אפשר גם אחרת

דווקא ההסכם שנחתם בשבוע שעבר בתדיראן מערכות מעיד על כך שאפשר לחתום על הסכמים הוגנים: העובדים יקבלו תוספת שכר צנועה של 2%, אולם יזכו לנתח של 13.5% מהרווח הנקי לפני מס בכל שנה. ההנהלה תוכל לדלל את מספר העובדים הוותיקים בשכר גבוה בעזרת הסכמי פרישה נדיבים, בכפוף להסכמת העובדים שמעוניינים לפרוש.

אז למה אי אפשר להגיע לזה בלי שביתות בדרך? משחקי שליטה, אגו, יחסים עכורים ומנכ"ל שהפך לסדין אדום כי הוא רוצה יותר עובדים עם שיער שחור. אם מצרפים הכול יחד, קשה שלא להגיע למסקנה שהשביתה הבאה כבר מעבר לפינה.