מדינה חורגת

אלון גל - האיש שיסגור לכם את המינוס כשהוא מגדיל לעצמו את הפלוס - חוזר

"משפחה חורגת", יום ד', 21:00, ערוץ 2 רשת

‏הקרב על יום רביעי מתחמם. בעוד בערוץ 10 יכולים לציין בסיפוק את הרייטינג הטוב שמשיגה עונת ה-‏VIP‏ של "הישרדות", בזכיינית ערוץ 2 רשת מוציאים תותח כבד מהארסנל: אלון גל - הקואוצ'ר הלאומי והאיש שנשבע לסגור לכם את המינוס תוך כדי שהוא מגדיל לעצמו את הפלוס - איז בק אין טאון.

‏אני מודה שאני לא מת על "משפחה חורגת", שמוכיחה לצופה שוב ושוב עד כמה בני האדם הם יצורים חלשים, שפועלים לעיתים קרובות מדי בחוסר היגיון מוחלט, גם כאשר הם מסוגלים, אולי אפילו צריכים, להפעיל שיקול-דעת.

ובכל זאת, יש לפחות שתי תופעות מעניינות שעולות מהתוכנית המצליחה הזאת. הראשונה היא הצורך של אנשים במנהיג, בדמות אב, במישהו שיציל אותם מעצמם. זה כמעט מקומם אותי, כמי שמחשיב את עצמו (אולי לא בצדק), לאדם תבוני שאוהב להיות אחראי למעשיו, לטוב ולרע.

יחד עם זאת, מי שחושב שהחיפוש אחר דמות שכזאת הוא נחלת אנשים דתיים, מסורתיים או בעלי אוריינטציה ימנית-פשיסטית, טועה טעות מרה: אתם מוזמנים להציץ ברשימת האנשים החביבים על הליברלים המשכילים כרגע - נשיא בית המשפט העליון, מבקר המדינה, ראשי המוסד והשב"כ בדימוס ועוד - כדי לגלות שהמכנה המשותף היחיד ביניהם הוא שאיש מתוכם לא נבחר באופן דמוקרטי.

‏כדי להבין כמה הצורך הזה משותף כנראה לרוב בני האדם בלי הבדלי מעמדות או השקפה פוליטית (מה הפלא שאפילו התקווה הלבנה הגדולה שלהם, יאיר לפיד, "נבחר" בידי משפחתו וחבריו לעמוד לנצח בראש התנועה שהקים, הרי ממילא העניין של בוחריו בדמוקרטיה, הוא רק במידה שהיא משמרת את מעמדם כאליטה תרבותית וכלכלית). זה בולט ברמה המשפחתית, כאשר "המשפחה החורגת" מצפה לקבל חיבוק אבהי מאלון גל אחרי ש"עשתה תשובה" כלכלית, וזה נכון גם ברמה הלאומית.

‏העניין השני הבולט הוא חוסר לקיחת אחריות של הפרט על מעשיו: ילדינו בורים? האשמה במערכת החינוך! נערינו אלימים? האשמה במשטרה! ילדינו מעדיפים לכלות את שנותיהם הטובות בהודו או בלימודי קולנוע, במקום לקחת אחריות כלכלית על חייהם? אנחנו מוחים בשם מעמד הביניים הנשחק! לתוך חוסר האחריות המשווע הזה נשאב אלון גל: הוא יכריח אותנו לקחת אחריות! ‏

וכך, למרות שהתוכנית הזאת היא טובה מאוד כמעט בכל פרמטר טלוויזיוני - משבר, דמעות, קתרזיס - ממש טרגדיה יוונית-כלכלית (אולי לא בדיוק בחירת המילים המוצלחת בימים שכאלה), הרי שבמקום לסיים את הצפייה בה בתחושת הקלה, אני נותר עם מועקה הולכת וגוברת שמחזירה אותנו אל הדיון הקודם: אם רוב בני האדם הם מטומטמים, מה לנו ולדמוקרטיה?