מירי רגב לא לבד

נדמה שהגזענות כלפי העובדים הזרים הגיעה גם לבית המשפט המחוזי בת"א

"בפינות מגוריהם של האפריקנים תמצא זוהמה, משחקי קלפים בכסף, שתייה לשוכרה וזנות. רבים מהם מוכי מחלות עיניים רציניות, מחלות עור ומין. אין פלא שגל הפשעים במדינה הוא בעלייה. בכמה מחלקי ירושלים שוב אין זה בטוח לצעירה או לצעיר לצאת לבדם לרחוב, אחרי שקיעת החמה".

הדברים הללו, שנדמה כאילו נאמרו השנה על-ידי שר הפנים אלי ישי או חברת הכנסת מירי רגב בהתייחסם לבעיית העובדים הזרים מאפריקה, נכתבו - לא להאמין - לפני 63 שנה, על-ידי העיתונאי-פרסומאי אריה גלבלום בעיתון "הארץ" (אפריל 1949), והם כוונו לעבר העולים החדשים (היהודים) מצפון אפריקה.

הדברים הם הוכחה כי הבורות, הגזענות והטיפשות אינן חדשות כאן. אך מצער מאוד שגם בתי המשפט הצטרפו למחדל הזה.

בשבוע שעבר שלח שופט בית משפט המחוזי בתל-אביב, צבי גורפינקל, עובד זר בשם יוסף בשיר ל-4 שנות מאסר בפועל, לאחר שהרשיע אותו בשוד טלפון סלולרי מאישה שהלכה ברחוב. קראתם נכון. 4 שנים! בכלא בגלל שבשיר חטף טלפון סלולרי מאישה, ואחר-כך, כשזו תפסה בחולצתו באומץ, דחף אותה לארץ.

וכך נימק גורפינקל את החלטתו: "כאשר מתגלית בפני בית המשפט תופעה שהופכת למכת מדינה, ותופעה זו מיוחדת לסוג מסוים של אוכלוסייה, חובתו של בית המשפט להגן על הציבור מפני תופעה זו, וכל טענה שמדובר באפליה או בגזענות - דינה להידחות".

ואנו תוהים - מניין למד כבוד השופט כי התנהגותו של בשיר היא "מכת מדינה"? האם מסקרים סטטיסטיים או אולי מכותרות העיתונים? ונניח שהתופעה של חטיפת טלפונים על-ידי עובדים זרים היא "מכת מדינה", האם, במדינה שבה נהגים שהורשעו בתאונות 'פגע וברח' אנושות נשלחו לעבודות שירות, 4 שנות מאסר הן עונש מתאים לחטיפת טלפון ודחיפה?

בשיר יכול להתנחם בכך שתנאי הכלא שאליו יישלח יהיו כנראה טובים יותר מתנאי השהייה במתקן הכליאה למסתננים בקציעות.

גורל הולילנד מונח על כתפיו

ביום ראשון הבא (1 ביולי) יפתח שלב ההוכחות במשפט הולילנד. על דוכן העדים בבית המשפט המחוזי בתל אביב יעלה עד המדינה הפרשה, ש' ד', האיש שתלונתו הביאה לחקירת המשטרה, האיש שעל כתפיו מונח גורל התיק, האיש ששמו ותמונתו אסורים לפרסום, אבל רבים יודעים את שמו ושמעו עליו.

"רבים", כלומר, הנאשמים, עורכי דינם ומקורביהם, אנשי תקשורת וחבריהם, וכמעט כל אדם שמכיר מישהו שמכיר מישהו הקשור במקרה, והתעניין בזהות עד המדינה. במלים אחרות, כל מי שצו איסור הפרסום נועד להסתיר ממנו את זהותו של עד המדינה.