אמנות האינטואיציה

הסקרים בארה"ב מסכימים על דבר אחד: אין להם שמץ מושג מי יהיה הנשיא הבא

סקרי דעת קהל, הודה פעם סוקר אמריקני ידוע, קרובים להיות אמנות יותר מאשר מדע. זאת אומרת, אין טעם לקרוא אותם כפשוטם. קריאה כזאת לא תהיה יותר מברומטר של מצב רוח. במידה שהסקרים מיועדים להעריך סיכויי בחירה, אין בררה אלא לשקלל שורה של משתנים, שעצם הגדרתם היא "אמנות, לא מדע".

שיעור ההשתתפות בבחירות בארה"ב בדרך כלל אינו עולה על 50% מן המצביעים הרשומים (אם כי היה גבוה בהרבה ב-2008). הזכות להצביע מצריכה רישום וולונטרי. בערך רבע מבעלי זכות הבחירה, או 51 מיליון בני אדם, אינם רשומים להצביע. אפשר אפוא להוציא את הרבע הזה מכל מדגם. אבל זה לא כל כך פשוט. הלא-רשומים אולי יירשמו בהמשך. צריך אפוא לנסות ולהעריך את הסיכוי שיירשמו.

אשר לרשומים, אין טעם להחיל עליהם את הכלל של אדם אחד, קול אחד, מבלי להעריך תחילה את הסיכוי שיצביעו. גם אם יש סיכוי, האם זה סיכוי טוב? האם הם הצביעו בבחירות הקודמות? האם הם הצביעו בבחירות שלפניהן? האם הם "נלהבים" מן המועמד שבו הם תומכים? האם הם חושבים שיש לו סיכוי טוב לנצח? האם הם שונאים את המועמד היריב, או סתם לא סובלים אותו?

אנו רחוקים כדי ארבעה חודשים ופחות מהבחירות לנשיאות. סקרי מעקב נערכים מדי יום, עם מדגמים קטנים מאוד, ועם כל מיני נוסחות שקלול. סקרים תקופתיים נפלטים מבתי היוצר של כלי התקשורת הגדולים: שלוש רשתות הטלוויזיה הגדולות עורכות סקרים משותפים עם שלושת העיתונים החשובים ביותר; אליהן מצטרפות שלוש סוכנויות הידיעות הגדולות ביותר; רשת טלוויזיה רביעית; אוניברסיטאות אחדות ועוד כמה ארגונים. כמובן, סקרים נערכים גם שלא לפרסום.

12 המתנדנדות

בגלריית הסקרים הזו יש מידה קטנה להפתיע של דרמה. העקומה אמנם עולה ויורדת מפעם לפעם, וכמה סקרים מניבים תוצאות לא צפויות. אבל כל שינוי כזה מתקבל בזקיפת גבה. למשל, מעטים התייחסו ברצינות אל סקר של סוכנות הידיעות בלומברג בחודש שעבר, אשר העניק יתרון של 13% לברק אובמה על פני מיט רומני; או אל סקריו של מכון ראסמוסן, המעניקים לרומני מפעם לפעם יתרון הגדול מסטיית התקן (ארבעה אחוזים).

המכנה המשותף לרוב הגדול של הסקרים הוא הסטאטיות שלהם. הם חוזרים ומציגים תמונה של תיקו סטטיסטי בין הנשיא ובין הטוען הרפובליקני לנשיאות. בדרך כלל הסקרים מראים יתרון זעיר לאובמה, אבל הוא זעיר מכדי להילקח ברצינות.

חוץ מזה, כל ניסיון להעריך את תוצאות הבחירות על יסוד נטיית קולות ארצית מועד לכשלון. הואיל וכל מדינה אמריקנית מצביעה בנפרד, והואיל וב-48 מ-50 המדינות המועמד המפסיד מאבד את כל קולותיו, אין טעם להתרשם מהפרשים גדולים לטובת אחד המועמדים במדינה כלשהי. חשובים מאלה הם ההפרשים הקטנים, או הקטנטנים, או הזעירים, בערך בתריסר מדינות.

רוצה לומר, קליפורניה וניו יורק יצביעו בעד אובמה, לאיש אין ספק בזה. שתיהן הצביעו בעד דמוקרטים מאז 1988. כיוצא בזה, לאיש אין ספק שידו של רומני תהיה על העליונה בטקסס, בג'ורג'יה, באלבמה, בדרום קרוליינה. לא שם יוכרעו הבחירות.

הן יוכרעו במדינות מתנדנדות. שתי החשובות ביותר הן פלורידה ואוהיו. אולי אוהיו חשובה מפלורידה, מפני שבלעדיה שום רפובליקן לא ניצח בבחירות לנשיאות מאז... מאז ומעולם. מתנדנדות חשובות אחרות הן קולורדו (במערב), נוואדה (דרום מערב), וויסקונסין, אייווה ואולי, אולי מישיגן (המערב התיכון), וירג'יניה וצפון קרוליינה (דרום), אולי פנסילווניה (מזרח).

כמה עולה להם אוהיו

ממילא, נטיית ההצבעה באוהיו חשובה יותר מאשר בקליפורניה, אף כי אוכלוסיית אוהיו קטנה בהרבה. סקרים במדינות המתנדנדות מראים יתרון קטן לאובמה, החורג מסטיית התקן (בין ארבעה לשבעה אחוזים, בסקר שנעשה בסוף יוני). הנשיא מקדיש עכשיו תשומת לב מסיבית למתנדנדות של המערב התיכון. הוא כבר יצק 22 מיליון דולר לתשדירי טלוויזיה באוהיו, פי ארבעה ויותר מרומני.

אין זאת אומרת כלל שלנשיא יש יותר כסף. אדרבא, בחודש יוני אסף רומני 106 מיליון דולר, ואובמה - רק 71 מיליון. כשלעצמו, המספר הזה אינו מפתיע. לרפובליקנים יש יתרון כמעט-נתון באיסוף כספים, סוף סוף הם "מפלגת ההון הגדול", וול סטריט עומדת לצידם, אילי התעשייה עומדים לצידם. מפתיעה במידה מסוימת היא המהירות שבה הצליח רומני להיחלץ ממלחמת האזרחים של מפלגתו בתחילת השנה, וללכד את התורמים. להצלחה הזו יש סיבה אחת בלבד: ברק אובמה.

רומני מוסיף לסבול מגירעונות של התלהבות ושל חיבה אישית. סקר אחרון מראה, ש-60% מתומכיו מתנגדים לנשיא יותר ממה שהם תומכים ברומני.

קצת קשה להחליט מה ללמוד מן הנתון הזה. האם הוא אומר, שצינת התומכים כלפי מועמדם תשאיר אותם בבית בנובמבר? או אולי דווקא ההיפך, שאיבתם לאובמה תוציא אותם אל הקלפי ויהי מה? כאן מסתיים המדע ומתחילה האמנות.

הוא לא קרטר - והוא לא רייגן

כל חוכמה של בעל ניסיון מחייבת אותנו להניח שהנשיא פגיע להפליא. שום נשיא לא חזר ונבחר, כאשר שיעור האבטלה היה גבוה מ-8%. שום נשיא לא חזר ונבחר כאשר שלושה רבעים מנסקרי דעת הקהל חושבים ש"אמריקה מתנהלת בכיוון הלא-נכון". ג'ורג' בוש האב וג'ימי קרטר היו שני הנשיאים האחרונים שמשבר כלכלי הוציא מהבית הלבן. במקרה של קרטר, מסע הבחירות שלו התמוטט רק בימים האחרונים ממש של המרוץ נגד רונלד רייגן, ב-1980.

האמריקנים הם חובבים נלהבים של אנלוגיות, וההשוואה בין אובמה לקרטר חוזרת ונשמעת. בשלב הזה של מערכת הבחירות, לפני 32 שנה, לקרטר היה יתרון קטן על פני רייגן. יתכן שרומני יפתח יתרון כזה בשלהי אוקטובר.

כמובן, הכול יתכן, ומוטב להוסיף ולהניח שסיכויי אובמה לחזור ולהיבחר הם לכל היותר שקולים. כיוצא בזה, מוטב לזכור שרומני אינו רייגן. זה האחרון היה פופולרי ואהוב, לפחות על תומכיו. הוא היה נואם מזהיר, והוא עורר אמון. נבעה ממנו אופטימיות. רומני מייצג כמעט את ההיפך. ה"וול סטריט ג'ורנל", שעמודיו האדיטוריאליים מבטאים קו ימני נוקשה, הזהיר בשבוע שעבר שהרפובליקנים עומדים להפסיד הזדמנות היסטורית להיפטר מאובמה. אחרים מגנים את סגנון מסע הבחירות של רומני ואת היועצים שבהם הקיף את עצמו.

מסע הבחירות של הנשיא הולם עכשיו ברומני בכל הכוח, לא רק בעניינים פוליטיים. תשדיר הבחירות האחרון של אובמה מתעלל ברומני על עניין חשבונות הבנק שלו באיי קיימן, ומאשים אותו במשתמע בהעלמת מס. זה כל כך לא לעניין, אבל הרפובליקנים הם האחרונים היכולים להתלונן על הסחות דעת מן הסוג הזה. רצח אופי של מועמד פוליטי שימש אותם בעבר.

צילום המצב האחרון של המרוץ מראה תיקו ארצי - 47% לכל אחד. בהתחשב במצב ובנסיבות, זה הישג בשביל הנשיא. זה גם אומר, במידה שעדיין לא ידענו, כי בארבעת החודשים הבאים לא יהיה עניין בוושינגטון, אף לא אחד, שלא ימושכן לטובת הבחירות. פעם נהגו לדבר על "אסטרטגיית גן הוורדים" של נשיאים, המתבודדים בלשכתם, כדי להבליט את אחריותם. השנה אין גני ורדים. יש רק כתרי-קוצים.

רשימות קודמות של יואב קרני אפשר לקרוא ב-yoavkarny.com