מאיר ויזלטיר: "אני פוחד מהפייסבוק, זה בולען זמן אימתני"

מאיר ויזלטיר, שמהדורה רביעית לספרו - "דבר אופטימי, עשיית שירים" יצאה באחרונה, מדבר בראיון ל"גלובס" על האדם החדש שייווצר כתוצאה מהטכנולוגיה - "לא יהיו לו מחשבות ממשיות"

מאיר ויזלטיר, מהבכירים שבמשוררי ישראל היום, מוצא עצמו מודאג מהעידן הטכנולוגי שאליו אנו צועדים.

"הטכנולוגיות החדשות, כפי שהן משמשות בפועל, יוצרות תהליך כלכלי ברור", אומר ויזלטיר בראיון ל"גלובס". "אם תהליך זה יתגשם, הוא ייצור את 'האדם האפס' - אדם שמחשבותיו הן של צרכים מידיים, כמו מה לאכול עכשיו, או אם אפשר לזיין מישהי שהוא רואה. מעבר לכך לא יהיו לו מחשבות ממשיות, דעות וכמובן שלא מעגל של תרבות. לאדם האפס גם לא יהיו רגשות שהוא יידע לקרוא לה בשם".

- עם מחשבות כאלה, אפשר להניח שאתה לא בפייסבוק.

"אני פוחד מזה. זה בולען זמן אימתני אצל כל מי שאני מכיר. פתאום נעלם לו חצי יום. גם ככה, כמה זמן כבר נשאר לי פה?".

חומוס כתעמולה

לצד שירי האהבה החושניים שלו ושיריו העירוניים, ויזלטיר ידוע כאמור בשיריו הפוליטיים. במהלך השנים הוא כתב שירי מחאה רבים כנגד שלטון ישראל בשטחי יהודה ושומרון, מלחמת לבנון והמערכת התרבותית המקיימת לגישתו את תרבות המלחמה הישראלית.

- בשנים האחרונות לא יצרת כמעט שירה פוליטית. אפשר להסיק מכך שאתה מרוצה מהמציאות בישראל?

ויזלטיר (צוחק): "ממש לא. אני פשוט ממעט לכתוב שירה ולא מפרסם שירים בודדים, אבל בתחום הפוליטי אני כן עושה זאת לעתים. בזמן 'עופרת יצוקה' פרסמתי שיר פוליטי ב'הארץ'. אני כותב פחות פוליטי כי בעשורים האחרונים המצב הפוליטי הבסיסי הוא סיבובי, כך שאת רוב הדברים כבר כתבתי".

- שירה יכולה לשנות מציאות?

"היא משפיעה המון על המציאות, אבל רק על אנשים שקוראים שירה. לפעמים המספר הזה יותר גדול ולפעמים פחות. כל דבר יכול לשמש לתעמולה, לא רק שיר. למשל הפרסומת עם החומוס - 'חומוס עושים באהבה'. אני אומר שזה ביזוי של אהבה. כשאני רואה כזו פרסומת, אני רוצה להשתין לתוך החומוס, לא לאכול אותו ואני דווקא מאוד אוהב חומוס".

- אילו משוררים צעירים חביבים עליך?

"אני נגד שהמשוררים בגילי ימליצו על צעירים. זה פטרנליזם שמשורר עם שיער שיבה כמוני יגיד 'הוא נחמד', 'היא נחמדה'. זה לא שאני מקמץ במחמאות, אבל שהצעירים יגידו על המבוגרים יותר מי לדעתם עדיין רלוונטי ומי לא. לזה יש משמעות, כי זה משפיע על העתיד".

- מעציב אותך שהשירה היום פחות פופולרית מבעבר?

"למצב זה יש סיבות. כדי לקרוא שירה, צריך שליטה טובה בשפה ומערכת החינוך בעשורים האחרונים מגדלת אנשים שאין להם שליטה בעברית.

"הכי קל בספרות לקרוא רומן. זה כמעט כמו טלוויזיה. אתה לא חייב להבין כל מילה. כשהייתי צעיר בן 16, וגיליתי שספרות המאה ה-20 פשוט לא מתורגמת לעברית, התחלתי לקרוא באנגלית. המון מלים לא הבנתי ועדיין נהניתי ויכולתי לדבר על הספר. בשירה זה לא ככה. שם הדבר הבסיסי זה להבין את כל המילים וזה בלתי אפשרי אם אתה יוצא מהתיכון עם עברית רעועה.

"אגב, אני גם בעד שגיאות בשפה המדוברת. ככה זה בכל העולם. זה הכיף בה, שאתה יכול להיות מרושל וזה נעים להיות מרושל לפעמים, אבל בשירה צריך יכולת לשלוט היטב בשפה".

מתגעגע לעתיד

עם או בלי קשר לפיחות במעמד השירה, ויזלטיר החל לכתוב פרוזה - ספר שמבוסס על סיפורי משפחה. משימה זו עוד רחוקה מסיום ובינתיים יוצאת מהדורה רביעית לספרו מ-1976 "דבר אופטימי, עשיית שירים" בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

- למה דווקא עכשיו?

"ראשית, כי הוא אזל לפני מספר שנים. היה אפשר פשוט להוציא הדפסה נוספת, אבל רציתי להוסיף שני שירים שכתבתי ובזמנו לא הכנסתי לספר. שנית, הספר סודר מחדש. שיניתי את הפיסוק בהרבה שירים כי דעתי על פיסוק השתנתה במהלך השנים".

לצד כתיבת שירים, ויזלטיר גם עוסק בתרגום. בין השאר, הוא תרגם יצירות של וירג'יניה וולף, צ'רלס דיקנס, א.מ פורסטר וכריסטופר מרלו וגם שבע טרגדיות של שייקספיר. עכשיו יוצאת הדפסה חדשה של "ריצ'רד השלישי" בתרגום שלו.

- אמרת פעם שאתה שונא לתרגם, כי קשה להיכנס לראש אחר. לפחות במקרה של שייקספיר, אתה כבר אמור להתרגל.

"תלוי. את וירג'יניה וולף אני מאוד אוהב, אבל מבחינה לשונית לתרגם אותה זה ללכת כפוף, להקפיד להיות עקבי עם החלטה שצורה מסוימת היא הנכונה. זה מייגע אותי. אם הספר הוא באורך 400 עמודים, זה בכלל עינוי. יש כאלה שהם מתרגמים ולא סופרים והם אוהבים את זה. בשבילם זה לא ללכת כפוף אלא לצאת בריקוד. אבל בגלל שאני 'רוקד' בעצמי, יש לי את הריקוד שלי וכל ריקוד אחר מכפיף אותי.

"אבל שייקספיר - זה גם שירה וגם דרמה. אתה מתרגם דיאלוגים ולא תיאורים או מחשבות. זה משהו אחר. אתה לא צריך להתכופף. כל דמות אצלו קצת אחרת ועם שפה אחרת. זה משחק שנעים לי, כמו לפתור בעיות בשחמט".

- למה אתה מתגעגע?

"אני משתדל לעסוק בדבר הבא ולא בעבר, אבל הייתי שמח לחזור למצב שבנותיי היו בגיל 3-4. אז היה אושר גדול לשחק איתן. גם עכשיו נחמד איתן, כשהן בעצמן אמהות, אבל אז הן גם היו צריכות אותי כדי לשחק, כי הן היו קטנות ולא היה מחשב".

- אתה יכול לשחק עם הנכדות.

"אבל גם הן כבר לא בנות 3-4. הגיל הזה אצל ילדים, המוצלחים שבהם, כשהם לא יודעים קרוא וכתוב, אבל המוח כבר נורא פעיל, הוא נהדר. בגלל שהם עוד לא קיבלו את הדפוסים הנדושים של הציוויליזציה, הם מאוד מקוריים ויש להם אנרגיה של רצון להכיר את העולם".