רונה לי שמעון: "בארץ הריקוד עדיין נחשב למותרות"

כשהייתה באמצע השנה הראשונה בסטודיו של יורם לוינשטיין, השתלטה על רונה לי שמעון חרדת במה נוראית. היא אמורה הייתה לעלות עם מונולוג על הבמה, ובמקום להגיד בביטחון את הטקסט, היא עמדה שם רועדת, בקושי מסוגלת לפתוח את הפה. האפיזודה הזאת הפחידה אותה כל-כך, עד שלא הייתה בטוחה אם המשחק הוא בכלל בשבילה. אם היה מדובר במישהו אחר, פחד הבמה היה צפוי - שנה א', התרגשות, חוסר ניסיון; אבל כשמדובר במי שהתחילה לרקוד בגיל 3, שהופיעה על במות גדולות באירופה, ושכיכבה בתוכנית הפריים טיים עתירת הרייטינג "נולד לרקוד", הסיטואציה הזאת נשמעת כמעט הזויה.

"העובדה שהפכתי למוכרת בן לילה אחרי התוכנית עשתה לי חרדה מטורפת", היא אומרת. פניה יפות, נקיות מאיפור; קולה גבוה, מתפנק. "בנולד לרקוד לא הרגשתי את האפקט תוך כדי הצילומים, אלא רק אחרי שזה נגמר. נכנסתי לזה כשאני בטוחה שריקוד לא מעניין אנשים, הרי אף אחד לא בא לראות אותנו בסוזן דלאל. אבל ככל שהזמן עבר נהייתי טובה, וקיבלתי תפקידים על הבמה. זו הייתה גושפנקה למחיר ששילמתי, לזה שתקופה ארוכה הייתי בלי חיים, עם עבודה קשה ועם מספר מגוחך של שעות שינה. האהבה שבית הספר למשחק לימד אותי למקצוע הייתה עצומה".

- ממה התפרנסת?

"במשך השנה הראשונה ללימודים לימדתי ריקוד בראשון לציון ובקריית שמונה, ובשנה השנייה חזרתי לעבוד כברמנית וכמלצרית".

- חזרת אחורה.

"לא הרגשתי ככה, כי התוצר שקיבלתי היה שווה את זה. הייתי כמו סוס שיש לו כיסוי עיניים כזה שממקד לו את הראייה. לא עניין אותי מה אומרים על זה ולא היה לי אכפת אם מרימים גבה".

- גם בריקוד השתמשת בכיסוי העיניים?

"עד גיל 16 לא הייתה לי איתו בעיה. ברגעי המשבר, אימא שלי, שהיא דמות מאוד משמעותית בחיים שלי, חיזקה אותי. אבל בגיל 16 התחלתי לכעוס כי התחלתי לשאול את עצמי אם ההתמקדות בריקוד באה מתוך בחירה או שאני כמו אותו סוס עם שדה ראייה מצומצם. תמיד הייתה לי ראייה רחבה יותר על העולם. עניינו אותי יותר דברים, אנשים, סיפורים. כשאתה עושה משהו כל יום במשך 13 שנים בכזאת אינטנסיביות, ברור שיעלו השאלות".

- מתי זה נגמר?

"כשנסענו עם מגמת המחול של תיכון בליך לאמסטרדם והמורה לקח אותנו לראות את הבלט המלכותי. אז הבנתי שזה מה שאני רוצה לעשות".

- הטריד אותך אם במקצוע הזה תהיה גם פרנסה?

"אף פעם לא. ריקוד זה לא מקצוע כלכלי בכלל ובארץ בפרט, אבל אז הכול נראה לי מאוד אפשרי, ממקום נורא ילדותי. בכיתה י"ב נבחנתי לבית הספר של הבלט המלכותי, התקבלתי, ובסוף הלימודים טסתי לשם כדי ללמוד".

- היית בת 18. לבד באמסטרדם.

"רציתי את זה מאוד. הרגשתי שאני מאוד חזקה בבלט מודרני, בטכניקה של מרתה גרהם, ורציתי להתחזק בבלט קלאסי. החלום שלי היה להיכנס לסטודיו ולהיות מסוגלת לעשות את כל מה שהכוריאוגרף מבקש ממני".

- הלימודים יקרים?

"ישראל זינגר, המנהל של בליך, סידר לי מלגה, שהתברר לי בדיעבד שמי שנתן לי אותה הוא אלי פפושדו. גרתי שם בדירות שכורות וזה היה נורא קשה; כשקראתי את היומנים שכתבתי בתקופה הזאת הבנתי עד כמה. באמצע השנה השנייה עזבתי, כי הכרתי את חבר שלי, נפתחו לי העיניים ונהייתי רעבה לעולם. הוא גר בלוס אנג'לס, והייתי מוכנה להתפשר ולרקוד בניו יורק בשביל הקשר. נרשמתי לבית ספר בברודוויי והייתי שם שנה".

- גם את ניו יורק עזבת אחרי זמן קצר. למה?

"כי הגעתי לשם שנה לאחר אסון התאומים ואחרי חודש כבר ידעתי שאין לי מה לחפש שם. מבחינה אמנותית ניו יורק הייתה אז במצב קשה ולא היו פרויקטים שעניינו אותי. ההחלטה לחזור הביתה הייתה קשה. לא פשוט להשתקע אחרי תקופה שבה את חיה בלי שורש, אבל הייתה לי פה נחיתה מאוד רכה, כי עידו תדמור לקח אותי מיד ללהקה שלו".

- אבל גם אותו עזבת, ושוב חזרת.

"עם עידו היה לי מאוד טוב וקיבלתי תפקידים טובים, אבל עזבתי כי רציתי להיות עם החבר שלי ולנסות להיות בלוס אנג'לס, וכשמצאתי שאני לא מסוגלת לעשות את זה חזרתי ללהקה. עידו נתן לי סולו נורא חשוב, אבל שבועיים לפני ההופעה הראשונה סגרו את הלהקה. באתי, עזבתי, ניסיתי, והנה זה קרה. הכול התהפך".

- זה שבר אותך.

"לא יצאתי מהבית כמה חודשים, עד שעידו הרים טלפון וסיפר לי על האודישנים לנולד לרקוד".

- איך את מסבירה את הדילוגים ממקום למקום?

"אולי זאת הנפש שלי, לא יכולתי פשוט להשתקע במקום אחד. אבל רקדתי כל הזמן. לא משנה איפה".

- ממה חיית?

"מעידו, וכשלא היו הצגות פשוט מלצרתי. הרבה רקדנים בארץ עושים את זה. בחו"ל הלהקות מסובסדות על-ידי המדינה. בארץ הריקוד נחשב עדיין למותרות, אמנות בכלל נחשבת למותרות. באירופה אמנות היא דרך חיים".

- גם את בחרת בה כדרך חיים.

"כי יש לי צורך פנימי מאוד גדול לעשות את זה. אין לי מילים כדי לגרום לזה להישמע הגיוני. יכולתי אולי להיות רואת חשבון, כי יש לי ראש מתמטי ואני חרוצה, אבל אני לא מספיק רוצה את זה".

- אחרי נולד לרקוד השתתפת ב"השיר שלנו". בדיעבד, היית עושה טלנובלה שוב?

"בטח. כי נחשפתי שם לכישרון הזה שגיליתי שאני רוצה לטפח. יש הרבה עשייה כזאת בארץ ולרגע איני מבטלת אותה. זאת במה מצוינת להשתפשף בה".

- ואחרי "השיר שלנו" שוב נעלמת.

"חזרתי לרקוד עם סהר עזימי ועם עמית ויערה, ונסעתי להופעות בחו"ל עם עידו".

- ואיפה היו הסוכנים שלך? הם לא אמרו לך, "הכי על הברזל, ועכשיו"?

"הם אמרו, 'אם זה מה שאת רוצה לעשות - תעשי'. לא חיברתי את עצמי לאנשים שיגידו לי מה לעשות. לקחתי את ההחלטות שלי לבד".

- שוב עשית סיבוב חד והחלטת ללמוד משחק.

"כשצילמנו את 'השיר שלנו' מלי לוי דיברה על יורם לוינשטיין. אחרי שהופעתי בסדרה הוא התקשר אליי והציע לי להשתתף בסדנה. החלטתי לעשות אותה כדי להבין אם הדבר הזה מעניין אותי, מין אודישן כזה. היה לי כיף. למדתי אצל שרה פון-שוורצה והלכתי לראות את 'האב' בקאמרי. כשיצאתי משם ידעתי שיהיו שלוש שנים בסטודיו".

- היה עצב בוויתור על הריקוד?

"ידעתי שהגוף שלי יהיה עצוב, אבל הנפש תפרח. ידעתי שמגיע לי להתנסות, ושילמתי מחיר".

- במהלך לימודי המשחק עשית קמפיין דוגמנות, לא פחדת שזה יפגע בתדמית הרצינית שרצית?

"אם את יכולה להשתמש בפרסונה הזאת במשהו שיאפשר לך לזרוח, ועוד לקבל עליו תמורה כלכלית, זה נפלא, וזה לא סותר את העובדה שאני עושה תפקידים בתיאטרון. ייקחו אותי לעשות את ליידי מקבת או לתפקיד ראשי אצל עדנה מזי"א גם אם אעשה קמפיין. העולם פה כדי שניקח אותו, ואני לא מתכוונת להתנצל על שום דבר שעשיתי".

- תוך כדי לימודים כבר הופעת בקאמרי.

"הייתי עושה חזרות עד 14:00, הולכת לבית הספר עד 18:00, ומשם לבר לעבוד, או ל'לילה לא שקט', שם החלפתי את יעל בר-זוהר. להחליף אותה ולשחק עם אקי אבני היה כמו חלום; כניסה לקודש הקודשים. הבטחתי לסגל המורים שלא אאחר ולא אפסיד שיעורים והם סמכו עליי".

- את מופיעה בקאמרי גם ב"קומדיה של טעויות" וב"סטמפניו", ונבחרת לאחת המועמדות לזכייה בהבטחת השנה בטקס פרסי התיאטרון.

"ומזל שלא זכיתי, כי הרגליים שלי לא היו נושאות אותי לבמה. זה היה שוק להיכנס בכלל לרשימה. כל דבר בזמן ובמקום שלו, וזה לא היה הזמן".

- אם לא היית "רונה לי מנולד לרקוד", היית מגיעה בכזאת מהירות לתודעה כשחקנית?

"זה נתן לי 'פור'. אין ספק".

- גם כלכלית?

"אני פרילנסרית, אבל בגלל כמות העבודה אני לא מסוגלת לקחת עבודות נוספות. אני לא מתלוננת".