מאסטר כיף

"מאסטר שף" הופכת למעין תוכנית לשעת חירום לגרגרן הישראלי

"מאסטר שף", יום ג' 21:00, ערוץ 2 קשת

אנשים שאוכלים בשביל לחיות יכולים לוותר על האייטם הזה, כמו גם על המשדר הערב (ג'). ל-98% האחוזים האחרים, מצפה הערב עונג צרוף.

כש"עלה" הפורמט של "מאסטר שף" ארצה, לפני יותר משנתיים, היו "היבואנים" בקשת בטוחים שהוא יהיה פתרון טוב לפרה-פריים, כלומר אי-שם בין 18:00 ל-20:00, מתחרה מושקע לתוכניות בישול אחרות או משדרי אקטואליה רכים. זה נגמר כמובן בשתי עונות (ועוד עונת ילדים) פריים-טיים עם אחוזי צפייה מדהימים.

אני אישית לא "מופתע מההפתעה" (מאנשים שחיים על דיאט קולה, מרלבורו לייט ותלושים לצהריים במסעדות הבינוניות של רמת-החייל, לא הייתי מצפה לזהות פוטנציאל קולינרי), שכן אצל העם היושב בציון, הציווי ההלכתי של "ושמחת בחגיך" הוא רק ההקדמה לפזמון המיתולוגי של בומבה צור המנוח "אוכל קדימה אוכל". ויש בכך כמובן יותר: אוכל הוא חיבור לבית, לזיכרונות ילדות, לטעמים שכבר נשתכחו מאיתנו.

לא בכדי אפשר לבשל ב"מאסטר שף" בלי מלח, שכן התיבול הכי פופולרי בתוכנית הזאת הוא דמעות. התוכנית הזאת תופסת אנשים בבטן, תרתי-משמע.

גם רביעיית השופטים היא ליהוק מוצלח: הסטארים הגדולים הם חיים כהן בתפקיד האיש שכולם רוצים לחבק; ואייל שני בתפקיד הבלתי מפוענח. פילוסוף של אוכל בעיני מעריציו, גימיק בעיני האחרים, אבל העיקר שאלה גם אלה נהנים מהצפייה. יונתן רושפלד אולי לא הביא את מזגו הסוער אל האולפן, אבל מספק נקודת משען מקצועית חשובה; ומיכל אנסקי, אחרי עונת פתיחה פושרת מאוד, השתפרה פלאים בעונה שעברה ורכשה לה מקום של כבוד בין 3 השפים הנכבדים שלצידה.

השנה יתווסף לתוכנית גם פן נוסף, חשוב ומעניין, שעלול להדאיג את השופטים יותר מאשר את המתחרים. המצב הכלכלי עומד להביא את עסקי המסעדנות אל נקודת שפל חסרת תקדים. גם מי שמנסה לשדר שהוא מחוץ לגרף הזה, מודה בחצי פה כי אנשים כבר לא גודשים את המסעדות כמו לפני כמה חודשים, מזמינים פחות, מחפשים "עסקיות", מוותרים על היין - וההרגשה היא שהמגמה רק תלך ותחריף.

לפיכך הופכת "מאסטר שף" למעין תוכנית לשעת חירום לגרגרן הישראלי: חלק ממה שיחסוך במסעדות, הוא יוציא בסופרמרקט, יארח ויתארח יותר, יחסוך לעצמו את הפער במחיר היין, את החנייה, את הבייביסיטר, את הטיפ למלצר.

התוכניות הראשונות של העונה החדשה, יהיו עדיין רחוקות מכל אלה, ויציגו, לצד סיפורים מרגשים, גם כמה סיפורים משעשעים, אפילו משונים. מכאלה שלא ממש יודעים לבשל, אבל באו לזכות בכמה דקות של תהילה, דרך חסרי המודעות (אלה הכי מצחיקים), שבטוחים שהם בשלנים ועד לסיפורים המרגשים באמת של מי שמתגעגע למקומות ולאנשים שאינם כבר, דרך האוכל.

לפחות לפרקי הפתיחה, הכינו את הממחטות.