ג'ונגל רוחש אלימות, סמים וגניבות: מסע עגום בדרום ת"א

התושבים מפחדים לצאת לרחוב, הפליטים מידרדרים להזריק הרואין, הפוליטיקאים מנסים לעשות הון פוליטי, והמשטרה מעלימה עין מבתי הזונות ומהגניבות ■ מחנה פליטים באזור התחנה המרכזית הישנה בת"א - תמונת מצב מטרידה

ביום חמישי שעבר, כ-10 דקות לאחר שמתנדבי "מרק לוינסקי" החלו למלא בתבשילים את הקערות החד-פעמיות ולחלק אותן לפליטים האפריקאים שעמדו בתור כדי לקבל את הארוחה החמה היומית שלהם, פרצה לפתע מהומה.

גבר אפריקאי צעיר, גבוה, שרירי ויחף, שלמרות הקור לבש רק מכנסיים לגופו, החל לדחוף את אחד המתנדבים באלימות. בתוך כמה שניות, 4 או 5 פליטים אחרים השתלטו עליו והרחיקו אותו מהמקום, אולם האיש לא נרגע. תנועות גופו שידרו חוסר שקט, המבט שבעיניו היה מזוגג, ונראה שהוא נמצא בתוך עולם משלו. הוא רץ ברחבי גינת לוינסקי שבמרכז מתחם התחנה המרכזית בדרום תל-אביב, ירד מדי פעם לכביש ודילג בין המכוניות, ואחרי כמה דקות חזר אל התור כשהוא מנופף במוט מתכת מאיים למראה.

יגאל שתיים, צייר ופעיל חברתי שייסד את מיזם "מרק לוינסקי" בדיוק לפני שנה, נראה מורגל לסיטואציות כאלה, אבל עדיין הקפיד לשמור על קשר עין עם האיש השרירי והמאיים. "לכל משמרת פה יש את הסיפור שלה, ואף פעם אי-אפשר לדעת מה יקרה פה", הוא אומר. "אם אחד כזה מתפוצץ אי-אפשר לעצור אותו. בשנה שעברה, כשהתחלנו לפעול פה, נתקלנו במקרים איומים של אנשים שלא טופלו מבחינה רפואית במשך המון זמן, והיו להם בעיות שאני אפילו לא רוצה להתחיל לתאר לך. לשמחתי העניין הבריאותי כבר פחות או יותר מאחורינו, אבל אין ספק שיש בקרב הקבוצה הזו של הפליטים המון-המון פגועי נפש שאינם מטופלים. הבחור הזה לא בסדר בראש, ולי הוא נראה פוסט טראומתי. בטח מהעינויים שהוא עבר במדינה שלו או בדרך הנה, בסיני".

הסצנה הזאת, שהסתיימה בלא כלום, מדגימה במידה רבה את החשש המתמיד שמרחף מעל הסחי של אזור התחנה. אופיו המדויק של החשש הזה משתנה בהתאם לתפיסת עולמו או לעיסוקו של האדם שעמו מדברים.

הישראלים הוותיקים מרגישים שעשרות אלפי המהגרים שגודשים את שכונות דרום העיר, 60 אלף לפי ההערכות הגבוהות ביותר, ימררו את חייהם באלימות, בפשע ובטינופת וידחקו את רגליהם מהמקום שבו הם עצמם נאבקים בקשיי החיים בישראל; ארגוני הסיוע ופעילי זכויות האדם חוששים מהסתה גזענית, מחקיקה לאומנית ומהכשרת האווירה הציבורית לפגיעה אנושה בזכויותיהם הבסיסיות של פליטים נטולי מעמד וכוח; המשטרה והעירייה רואות בעיניים כלות כיצד אזור שמעולם לא הצטיין באיכות החיים שהציע, הופך במהירות לג'ונגל אורבני רוחש אלימות, סמים וגניבות; והפליטים, שמרגישים היטב לאן נושבות הרוחות בקרב האוכלוסייה שבתוכה הם מנסים לבנות חיים על זמן שאול, מפחדים בעצמם מהתפרצות אלימה כלפיהם.

המשותף לכולם הוא הניתוח שלפיו המצב באזור נפיץ - אדי הדלק שמייצרות שלל הפעילויות האנושיות שבו עשויים להידלק בכל רגע ולהביא את האזור לפיצוץ חסר תקדים.

"גורמים שמלבים את האש"

ביום שני לפני שבוע וחצי ניתן היה לראות באופן מוחשי מאוד כיצד החשש המשותף מפיצוץ מתגלם לעשרות שוטרים נחושים שהתרכזו בפינת הרחובות לוינסקי ולבנדה. הצומת, הנושק לדרך ההגנה המחברת את אזור התחנה המרכזית לשכונת התקווה, הוגדר על-ידי אחד הקצינים בשטח כ"קצה גבול הגזרה" של המפגינים המועטים שצעדו לכיוון מתחם התחנה המרכזית, והפקודה שניתנה להם הייתה למנוע בכל מחיר את כניסתם אליו.

מוקדם יותר באותו בוקר גוללו לראשונה אמצעי התקשורת את סיפור האונס האלים שעברה תושבת השכונה, קשישה בת 83, כשבוע וחצי קודם לכן. הסיבה לכך שעצם התרחשותו של האונס לא פורסמה על-ידי המשטרה כמקובל, נעוצה כמובן בזהותו של החשוד בפשע - אזרח אריתריאה בן 19 - שנתפס מאז. מקבלי ההחלטות במשטרת מחוז תל-אביב חששו שהמידע על הפשע הנורא עלול להבעיר את דרום העיר, והחליטו לעכב את שחרורו. מהיכרות אינטימית עם השטח - כותב שורות אלה מתגורר באחד הרחובות הסמוכים לתחנה המרכזית הישנה - קשה להאשים את המשטרה בשיקול דעת מוטעה כשהוחלט על הסתרת המידע מהציבור.

מפקד תחנת שרת שבגינת לוינסקי, סגן ניצב ניסן מנשי, ומפקד מרחב יפתח, ניצב משנה דוד גז, מכירים היטב את האווירה הטעונה שבתוכה הם פועלים. אלא שאת המידע לא ניתן היה להסתיר לנצח, ובאותו יום המשטרה נערכה בעוצמה כדי למנוע הישנות של המהומות האלימות, שניצתו באזור במאי האחרון לאחר שכמה פליטים מאריתריאה אנסו באכזריות נערה ישראלית.

בסופו של דבר, כפי שניתן היה לראות בבירור וכפי שציין בסיפוק יגאל שתיים, התהלוכה, שהוביל ח"כ מיכאל בן-ארי, הסתיימה בקול ענות חלושה. השתתפו בה לא יותר מחמישים מפגינים שדרשו את גירושם המיידי של "המסתננים מאפריקה", ולמרות כמה קללות ואיומים שחלקם הטיחו בעוברי אורח שחורי עור, השטח לא נדלק. במשטרה סבורים שהסיבה העיקרית לחוסר היענותם של תושבי האזור הוותיקים לניסיון של בן-ארי להבעיר את השטח, נובעת מההבנה שהגל העצום של נהירת פליטים שחווה האזור בשנה שעברה - נבלם. עם זאת, מדגישים שם שאין כל ערובה לכך שבפעם הבאה שבה יבצע נתין זר ושחור עור פשע אלים נגד אזרח ישראלי, השטח לא יתפוצץ.

"האוכלוסייה שחיה פה חשה תחושת ביטחון אישי נמוכה כתוצאה מנוכחות הזרים באזור", מסבירים במשטרה. "באופן כללי, כל זר אפריקאי שמסתובב פה מזוהה על-ידם באופן אוטומטי כאדם שלילי, והתושבים לא יודעים שהקהילה שמתוכה הגיע החשוד מקיאה מתוכה אנשים כמוהו, ולמעשה סייעה לנו ללכוד אותו. אנחנו אמנם מסבירים את הנקודה הזו במפגשים שאנחנו עורכים עם אנשים בקהילה, במסגרת המאמצים שלנו להרגיע את השטח, אבל ברור לך שישנם גורמים שמלבים את האש".

אחד הדברים שמלבים את האש הוא מדיניותו של שר הפנים אלי ישי. גישתו של ישי לסוגיית הפליטים, המסתננים, מהגרי העבודה - תקראו להם איך שתרצו - מוציאה שם רע למונח ציניות, כך סבורים גורמים שמכירים את הנושא מקרוב הן בארגוני זכויות אדם והן במשטרה. כשר הפנים יכול היה ישי לפעול להסדרת מעמדם של האפריקאים ולאפשר להם להשתלב בשוק העבודה עד למציאת פתרון ארוך טווח, ובכך להעניק להם תנאי מחיה, שהיו הופכים את חייהם ואת חיי האוכלוסיות שבקרבן הם חיים לטובים בהרבה. בהיעדר פתרון רשמי, הפליטים נדחקים לפינה חשוכה והראשונים שסובלים מהפשיעה הגואה הם תושבי שכונות דרום תל-אביב, שבהן מתגוררים לא מעט בוחרים של ש"ס. לא במקרה, אומרים בארגוני זכויות האדם, מעוטרים המוני אוטובוסים בדרום העיר בכרזות בחירות של ש"ס שמבטיחות להילחם במסתננים.

שר הפנים, באמצעות דוברו, לא נשאר חייב: "שר הפנים אשם בגלי פשיעת המסתננים, כשם ששר הביטחון אשם בעליית מחיר הברזל בעולם עקב ייצור הטנקים להגנת המדינה. הפניית אצבע מאשימה כלפי השר ישי על אחוזי הפשיעה הגבוהים בקרב המסתננים, מעלה חשש כי המאשימים עלולים שלא להבין התגובה. יחד עם זאת, מדובר בהאשמה פתטית הנובעת, יש לקוות, אך ורק מחוסר הבנה בסיסי במציאות עמה מתמודדת מדינת ישראל.

"נתינת אישורי עבודה, כמדיניות גורפת למסתננים, תעלה לאין שיעור את שיעור המסתננים המבקשים להיכנס לארץ, תייתר את בניית הגדר, את חוק המסתננים ואת מתקני השהייה, ובאופן כללי יהווה הדבר צעד משמעותי להקמתה של ועדת חקירה עתידית על הפיכתה של ישראל ל'מערב סודן' ולנסיבות הכנסת מגילת העצמאות והחלום הציוני לפרק נשכח בהיסטוריה.

"היה מצופה מהמאשימים, המתיימרים להכיר את הנושא מקרוב, לדעת שממשלת ישראל התחייבה שלא לבצע בשלב זה אכיפה כלפי המעסיקים של המסתננים, כל עוד לא ניתן לספק להם תנאי מחיה בסיסיים, מה שמאפשר להם בפועל לעבוד ביומיום, והם אכן עושים זאת".

"רוב הפשע הוא הישרדותי"

בינתיים, גם בלי עזרתם של ישי ושל ח"כים נוספים שקפצו על העגלה, דוגמת חברי הכנסת מירי רגב ודני דנון ("הסודנים הם סרטן בגוף שלנו"; "מדינת ישראל נמצאת במלחמה עם מדינת אויב של מסתננים שבירתה היא דרום תל-אביב"), לא ניתן להתעלם מקולות המצוקה של ותיקי השכונה.

גורמים במשטרה מודים שבמצב העניינים הנוכחי, מוזנחות עבירות פעוטות לכאורה לטובת טיפול בעבירות קשות יותר. "אין לי ברירה", אומר אחד הקצינים האחראים לאזור. "אם אתה רוצה לאכוף חוק במקום כזה אתה חייב לעבוד לפי סדרי עדיפויות מסוימים. אנחנו עושים המון פעילות ואם לא היינו שם איש לא היה יכול לחיות שם. מה שאנחנו עושים עכשיו זה רק לשמור את המצב ברמה נסבלת, אבל אני מקווה שהמצב ישתנה בקרוב. כרגע יש לנו 78 שוטרים באזור ובקרוב יהיו לנו 197 שוטרים. יש לנו פלוגת מג"ב שתהיה אחראית לאזור נווה שאנן ושנמצאת ממש עכשיו באימון. כשהם יגיעו לשטח אני חושב שיהיה שיפור בתחושת הביטחון האישי של התושבים".

יגאל שתיים שומר על סקפטיות באשר לסיכויי השינוי באזור. "העובדה שהם אומרים במשטרה שהם מגדילים פי שניים את מצבת השוטרים זו בדיחה", הוא אומר. "מספר השוטרים צריך להיות מותאם למצב בשטח. השוטרים צריכים להיות ברחוב כבר עכשיו. הנוכחות שלהם חשובה. בכל מקום שבו אתה מסתובב בעולם אתה רואה שוטרים מטיילים ברחוב ושומרים על הסדר, אבל פה זה פשוט לא קיים. הם אולי עסוקים בעבירות הגדולות, אבל מה עם היומיום? השגרה? אתה רואה כמה זונות עובדות פה ברחוב? כמה נרקומנים? היכן שאין השגחה אנשים באים ועושים מה שהם רוצים ומשתלטים על הריק. ככה זה, זו תופעה אנושית, אבל התפקיד של המשטרה הוא להילחם בנטייה האנושית הזו ולהשליט סדר".

העובדה שבשכונה פועל לעיני כול שוק של אופניים גנובים ושל טלפונים ניידים, שבתי הבושת המטונפים בה פתוחים ומושכים אליהם תורים שמשתרכים אל הרחוב, ושרבים מהנרקומנים בה מזריקים ומסניפים לאור יום, בהחלט מתסכלת את האנשים האמונים על אכיפת החוק. הם מבינים היטב את הזעם המופנה אליהם, אבל מסבירים שהמציאות שבתוכה הם פועלים מורכבת מדי. גניבת השמיכות מהמכבסה הקטנה של גבאי ממחישה את הנקודה.

"רוב הפשע פה הוא פשע הישרדותי, כדי להתפרנס", מסביר בלש שלקח אותי לסיור בפינות האפלות ביותר בתחנה המרכזית. "אם אני אחסל את התופעה של שוק האופניים הגנובים, שאני מבין שמשגעת הרבה אנשים, כי זה באמת לא נעים שגונבים לך אופניים, האנשים האלה עדיין יצטרכו להתפרנס איכשהו, ואז הם עלולים לעבור לפשע אלים כמו שוד. בסופו של דבר אני מעדיף פשע לא אלים על פני פשע אלים. כשוטר זה מפריע לי להגיד את זה, אבל זה ככה".

קצין אחר שפועל באזור, ונשאל אם סגירת עסקים דוגמת בתי הבושת לא תשדר לאוכלוסייה מסר של קשיחות ושל חוסר סובלנות לאווירת הג'ונגל השוררת בשכונה, היה חד-משמעי באותה מידה: "זה מאוד פשוט לבוא ולומר לנו 'למה אתם לא סוגרים את כל בתי הזונות', אבל אני מבטיח לך שאם היינו עושים את זה, אז היית רואה ארבעה-חמישה מקרי אונס בשבוע באזור. אנשים צריכים מין, וכשיש לך כמה עשרות אלפי גברים ורק 1,500 נשים באזור, אין ברירה אחרת אלא לאפשר להם את שירותי המין. זה שסתום לחץ חברתי, ואם הוא לא יהיה קיים, הנזק שייגרם לכולם יהיה רב מהתועלת".

"לאף אחד לא אכפת"

נתוני הפשיעה שבידי המשטרה והעירייה אכן קובעים ששיעור הפשיעה בקרב האוכלוסייה האפריקאית בדרום העיר נמוכים פי חמישה מאלה שבקרב ישראלים ותיקים. אלא שמאחורי הסטטיסטיקה הרשמית עולה תמונה מורכבת יותר. משיחות עם בלשים שמחוברים היטב לשטח ועם פליטים מאריתריאה ומסודן, עולה שמספר גדול של עבירות - בעיקר כאלה שמתרחשות בתוך קהילת הפליטים - כלל אינן מדווחות ונרשמות.

פליט מאריתריאה שעובד כשוטף כלים בבר במרכז העיר אומר שעזב את אזור התחנה המרכזית לשכונת שפירא הסמוכה בגלל התגברות של רמת האלימות. "אנשים נדקרים כל הזמן, לאנשים שוברים ידיים בקטטות, ויש הרבה פליטים עבריינים שמנסים לגבות דמי חסות או לסחוט פליטים אחרים", הוא מתאר ביובש.

אחד מבלשי המרחב מחזק את הדברים: "כל הזמן אנחנו רואים פציעות של אנשים שנפגעו בקטטות או בתקיפות כאלה ואחרות, שפשוט לא מוכנים לבוא אלינו ולהגיש תלונה. אני אומר לך בוודאות שהמספר האמיתי של מקרי הפשע גבוה בהרבה מזה שמופיע בדוחות, ומה שיותר חמור ומצער מבחינתי, זה שאני מתחיל לראות ניצני הידרדרות של פליטים למצב של נרקומנים קשים, שמשתמשים בהרואין. זו תופעה שבכלל לא הייתה קיימת לפני שנה, וגם היום זה בשוליים, אבל זה מתגבר ומניסיוני גם בלתי נמנע. כשיש מצוקה ברמה הזו וכשהסמים הקשים נמצאים פה בכל מקום, אתה מתחיל לראות פתאום סודנים שמצטרפים לקבוצות של הנרקומנים המקומיים".

ארץ מקלט | חמש נקודות למחשבה

* להערכת רשות האוכלוסין וההגירה, כ-92% מכלל המסתננים ומבקשי המקלט בישראל זכאים להגנה קבוצתית

* באפריל 2012 שהו בישראל כ-34 אלף אריתריאים וכ-15,600 סודנים. רובם מתרכזים בשכונות דרום תל-אביב ובמיוחד באזור התחנה המרכזית

* האגודה לזכויות האזרח הגדירה את 2012 כ"שנת שיא בהסתה ובאלימות נגד מבקשי מקלט"

* ב-2012 נכנס לתוקף חוק ההסתננות, הקובע כי מסתננים שנכנסים לישראל דרך מצרים יוכלו להיכלא ללא משפט ל-3 שנים, ובמקרים מסוימים ללא הגבלת זמן

* על-פי נתוני הפשיעה לשנת 2010, נגד אחד מכל 15.9 תושבי תל-אביב נפתח תיק במשטרה, אך רק נגד אחד מכל 85 מסתננים ומבקשי המקלט בתל-אביב נפתח תיק

הכתבה המלאה - במגזין G

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988