ישראל אתמול

התקפה על אזור חיוני וחשוב / הנקרא: עצבי הישוב / התקפה הפועלת בכל הכלים / ותוך כ**ש*ר פגיעה מכסימלי / ומכה ונמשכת גלים-גלים / שש ושבע שעות ומעלה.

וכיו*ן שהמחץ אינו עיוני / וכיו*ן שעיתון הוא מנוף ונשק / יש לקבול על שרות ציבורי חיוני / ההופך פה למקור סכנות ונזק.

מסירת חדשות היא חובה ותביעה! / אך מ*ר*ת-עיתונות לחבל בך אצה / עת מורגש כי תפקיד מסירת הידיעה בה / מוחלף בתפקיד מכירת הסנסציה.

(נתן אלתרמן, הטור השביעי, "דבר", 5.3.1948)

מדינת ישראל עוד לא קמה. היישוב היהודי בארץ היה נתון במאבק גורלי על עתידו במלחמה קשה ועקובה מדם, שלימים תיקרא מלחמת העצמאות. עיתוני המדינה שבדרך סיקרו את האירועים הללו, באופן טבעי, תוך הצגת קו אחיד והזדהות מוחלטת עם צדקת הדרך. אבל מאחורי הקלעים התרחשו גם בהם תמורות משמעותיות ומאבקים רוויי יצרים, כאלה שמדורי הברנז'ה, לו היו קיימים אז, היו שמחים לכסות. למעשה, צירוף של אירועים שנרשמו ב-1948 הופכים אותה לשנה שמהווה ציון דרך לא רק בתולדות הציונות והעם היהודי, אלא גם בתולדות העיתונות העברית.

"1948 זאת שנה שבה מתחיל מעין מהפך בעיתונות, שבא לידי ביטוי בכמה מובנים", מציין חוקר התקשורת ד"ר רפי מן. הראשון שבהם הוא כמובן "הפוטש" המפורסם, שהתרחש בפברואר אותה שנה, כשבהנהגת עזריאל קרליבך נטשו כמעט כל עיתונאי "ידיעות אחרונות" את עיתונם של בני משפחת מוזס והקימו את "מעריב". "ההופעה של 'מעריב' משדרגת מיד, ממש תוך כמה חודשים, את כל הנושא של עיתונים מסחריים ועיתוני ערב, כלומר עיתונים שהם טבלואידים", מסביר מן. "אמנם לא מדובר בטבלואידים כמו 'הסאן', אבל כן בעיתונים שהם יותר עממיים ופחות אידאולוגיים ופחות כבדים".

שלושה עיתונים יומיים נולדו בישראל ב-1948 - מלבד "מעריב" נוסדו באותה שנה גם "הדור" של מפא"י ו"חרות" של תנועת החרות - והם הצטרפו לשבעה עיתונים עבריים ותיקים שכבר פעלו אז, רובם הגדול מפלגתיים: "דבר", שהיה העיתון הגדול ביותר ושימש כביטאונה של ההסתדרות, "על המשמר", עיתונה של מפ"ם, "הבוקר" של מפלגת הציונים הכלליים, "הצופה" של תנועת המזרחי ולימים ביטאונה של המפד"ל, ו"קול העם" של מק"י. לצדם פעלו גם שני העיתונים הפרטיים של משפחות שוקן ומוזס, "הארץ" ו"ידיעות אחרונות".

"ככל שעיתון היה ציבורי הוא נחשב בטוח יותר מבחינת עתידו", אומר ד"ר מרדכי נאור, "כי אדם פרטי יכול להחליט שהיום הוא מוציא עיתון ומחר הוא עושה כל דבר אחר, אבל גוף פוליטי הרי לא יעשה את זה. זה, כידוע, לא הוכיח את עצמו, אבל כך חשבו ב-1948".

כמו המדינה עם לידתה, גם העיתונים של שנת 1948 היו קטנים מאוד ועניים מאוד. "עיתון היה בדרך כלל ארבעה עד שישה עמודים", אומר נאור. "רוב העיתונים היו ארבעה עמודים, וחלק מהעיתונים, בעיקר עיתוני הערב, היו שני עמודים, כלומר דף אחד שמודפס משני הצדדים. למשל, 'ידיעות אחרונות' ביום של 'הפוטש' היה שני עמודים ו'מעריב' החדש היה ארבעה עמודים, אז הם נורא התפארו, כי, איך אומרים, 'התרחבנו'". הסטנדרט הזה, מספר נאור, נוצר בימי מלחמת העולם השנייה, אז הונהג בישראל המנדטורית קיצוב בנייר והממשלה הבריטית קבעה כמה עמודים יכול להוציא כל שבוע אדם שהוא בעל רישיון לעיתון.

"העבודה של עורכי החדשות בעיתוני הבוקר, שנקראו אז עורכי לילה, הייתה מתחילה בשש בערב ונגמרת בשתיים לפנות בוקר", מספר זאב גלילי על עבודת העיתונאים והעורכים בשנים הראשונות של המדינה. "היו מעט מאוד כתבים. לכל עיתון היה כתב בירושלים בכנסת, איזה כתב בתל אביב שמכסה הכל, וכתב הספורט היה גם הכתב המדיני, הכתב המדיני היה גם כתב לעניינים פליליים וכן הלאה. מה שאפיין את כל העיתונים זה שהם היו דלים מאוד, חלק גדול היה 'מאמריסטיקה' בגלל שהם היו אידאולוגיים".

כל העיתונים המפלגתיים היו עיתוני בוקר והודפסו על ניירות רחבים בפורמט ברודשיט, וכך גם "הארץ" הפרטי. "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" חולקו בשעות הערב וכמו היום הודפסו בפורמט טבלואיד. "טבלואיד נחשב כמעט לדבר האחרון לפני עיתון משרתות, עיתון זול וקטן לא מכובד", אומר נאור. "עד ש'מעריב' הופיע העיתונות הפרטית הייתה משנית גם מבחינת התפוצה שלה. התפוצה היותר גדולה הייתה לעיתונים הציבוריים, עם חריגה מסוימת ל'ידיעות אחרונות' שהתחיל כבר לבלוט מבחינת התפוצה (לפני "הפוטש", י' כ'), אבל הוא קצת לא נחשב, זה היה דבר שבאיזשהו מקום נתפס כלא רציני".

מה שממחיש היטב את מהירות ועוצמת המהפך שחולל "מעריב" הם נתוני תפוצת העיתונים באותן שנים, שפורסמו על ידי קרליבך ב"ספר השנה של העיתונאים ל-1952", ומובאים במאמר שכתב ד"ר נאור. על פי הנתונים, בראשית 1950, פחות משנתיים לאחר הקמת "מעריב", הוא כבר היה העיתון הנפוץ במדינה והדפיס מדי יום 33 אלף גיליונות. "דבר" הדפיס 25 אלף גיליונות, "הארץ" 23.5 אלף, ו"ידיעות" 21 אלף. מנתונים אחרים שהזכיר קרליבך - ואלה היו בעיניו מהימנים יותר - עלה כי בתחילת 1951 סך תפוצתה של העיתונות המפלגתית עדיין עלה על זה של העיתונות הפרטית (56.4% לעומת 43.6%), אם כי המגמה הייתה ברורה. מדיווחים פנימיים שהעביר קרליבך והתפרסמו רק בדיעבד, עלה כי הפער שפתח "מעריב" בתחילת 1951 היה אף גדול יותר: 44.5 אלף גיליונות יומיים למעריב מול כ-29 אלף בלבד של "דבר".

וכך, את שירו של אלתרמן שבו פתחנו, שם הוא מלין - ממש כאילו הוטל עליו לכתוב את סקירת העיתונות היומית של "העין השביעית" - על העדפתם של עיתוני הערב להתרכז בידיעות סנסציוניות במקום בדיווח ענייני ואינפורמטיבי, יש לקרוא גם על רקע הדאגה ההולכת וגוברת בעיתונו, "דבר" מפני המוצר החדשני שהוביל קרליבך: עיתון ערב פופולרי אך כזה שאינו מבזה את קוראיו ואין בושה להיתפס קוראים בו. הדאגה הזאת לא נעלמה גם מעיניו של מי שגם אותו ניתן להגדיר כעיתונאי לשעבר, על אף שבאותן שנים הוא עמד בראש מפלגת השלטון וכיהן כראש ממשלת ישראל.

ימי זרנוגה

"חבר הכנסת בגין הביא חיזוק לדעתו מ'הארץ'... אבל מה זה עיתון? מי שיש לו כסף עושה עסק, שוכר פועלים וכותב מה שהוא רוצה לכתוב... עבדתי בעיתון, ואני יודע מה זה עיתון".

(ראש הממשלה דוד בן-גוריון בנאום בכנסת, 1951)

השינוי המשמעותי השני שעברה העיתונות החל מ-1948 נבע באופן ישיר מהקמתה של המדינה. אם עד אז היו היישוב היהודי בארץ - וכפועל יוצא מכך גם העיתונות שפעלה בו - מלוכדים במידה רבה, כשעיקר המרץ הופנה למאבק באויבים החיצוניים, כינונה של המדינה והבחירות לאסיפה המכוננת שעמדו להתקיים בינואר 1949, העבירו את המיקוד למחלוקות ולמאבקי הכוח הפנימיים.

בשלהי 1948 הוקמו שני עיתונים מפלגתיים חדשים: "חרות" של תנועת החרות שהחליף את "המשקיף", ו"הדור" של מפא"י. הראשון ייזכר בעיקר כמי שבמשך השנים גדלו בו כמה מהחשובים והבולטים בעיתונאי ישראל, וביניהם שלום רוזנפלד, יואל מרקוס, איתן הבר, שלמה נקדימון, זאב גלילי, דן מרגלית ועוזי בנזימן. השני יכול לשמש דוגמה טובה לא רק למתח שבין עיתונות טובה לעיתונות מטעם, אלא גם לקושי הגדול ביצירת עיתון שגם יגיע לקהלים גדולים ובלתי תלויים ויעורר אצלם עניין, וגם יהיה מסוגל להעביר מסרים אידאולוגיים ופוליטיים.

"עד 1948 'דבר' היה אולי העיתון החשוב והנפוץ ביותר, אחד העיתונים החזקים ביותר, בלי ספק. אבל הבעיה איתו הייתה שהוא לא היה בשליטה ישירה של מפא"י, אלא של ההסתדרות. ובהסתדרות היו למפא"י שותפות, ואחת הגדולות שבהן היא מפ"ם, שבאותה תקופה הייתה האויב", מציין מן את אחד הגורמים שיצרו את הצורך של מפא"י בהקמת "הדור". במקביל, גם השינוי בהרכב האוכלוסייה עם קליטתם בארץ של בני עדות המזרח והפופולריות הגוברת של עיתוני הערב יצרו צורך בשופר משופר שיהיה מסוגל להעביר לעם את מסרי מפלגת השלטון באמצעות התדר הנכון.

"בן-גוריון מאוד דחף להקים עיתון שיהיה העיתון של מפא"י", אומר מן, שספרו "המנהיג והתקשורת", שהתפרסם לאחרונה, עוסק גם בסוגיה זו. "יש על זה הרבה פרוטוקולים של דיונים, ומה שמעניין זה שבדיונים רואים את המתח המובנה (סביב העניין, י' כ'). כי תמיד יש דימוי שעיתון מפלגתי זה עיתון לגמרי מטעם, אז אפשר היה לחשוב שהבוסים רצו, נתנו כסף, אמרו מה יכתבו, והכל עבר חלק. אבל זה לא היה כך.

"רצו לפנות אל אנשים שלא חברים במפלגה ולא באים לסניף, אז החליטו ש'הדור' יהיה עיתון ערב, שיתחרה עם 'מעריב' ו'ידיעות' על הקהל הרחב. איך עשו את זה? לקחו מישהו מאוד מוכשר בתחום התקשורת בשם אליעזר לבנה ומינו אותו לעורך. הוא התמנה, ואז התחיל המתח העצום בין עורך עיתון שאמר 'אני יודע מה צריך לעשות, איך פונים לציבור הרחב, לא רק לקהל השבוי שלנו', ובין הנהגת המפלגה. מזכיר המפלגה, זלמן ארן, שהיה שנים אחרי זה שר החינוך, ישב לו על הראש ואמר 'לא, זה עיתון שלנו, זה לא בסדר' ומירר לו את החיים, ואחרי כמה חודשים לבנה התפטר".

אחרי ההתפטרות, מספר מן, התחילה מסכת של החלפת העורכים והעיתון למעשה מעולם לא התרומם, עד שגווע בקול דממה דקה ב-1955. "וזה מעניין כי מפא"י הגדולה, עם כל העוצמה שלה אז, בעניין הזה פישלה בגדול".

אותה בעיה הטרידה באותם ימים מפלגה שניצבה מהעבר השני של הקשת הפוליטית ותפסה לימים את מקומה של מפ"ם כאויבת הגדולה של מפא"י. גם מפלגת חרות, שהוקמה על ידי קבוצה של יוצאי אצ"ל שבראשם עמד מנחם בגין, נערכה באותם ימים לבחירות הראשונות ולכן נזקקה לעיתון. ראשי המפלגה פנו לד"ר יוחנן באדר, שנבחר בהמשך כח"כ מטעמה, ולעיתונאי שלום רוזנפלד, שהיה איש אצ"ל ולימים שימש בין היתר גם כעורך הראשי של "מעריב", כדי שיקימו עבורם עיתון. "ושם גם היה בדיוק אותו הוויכוח", מספר מן, "כי שלום רוזנפלד הבין שכדי שעיתון יצליח מבחינה פוליטית צריך שאנשים יקראו אותו, וכדי שאנשים יקראו אותו צריך שתהיה בו כמה שפחות פוליטיקה".

"חרות" האריך ימים ונעלם רק ב-1965, עם האיחוד בין חרות למפלגה הליברלית, אבל רוזנפלד, מספר מן, עזב את העיתון די מהר. "הוא הבין שבעצם מה שמעניין את הפוליטיקאים זה שכשמישהו נואם בכנסת זה יהיה בעמוד הראשון, וכשח"כ נואם בסניף חיפה ואומר משהו על המצב גם זה חייב להיות בעמוד הראשון. ובסופו של דבר, כיוון שהמפלגה היא זאת שמממנת את העיתון, אז זה מה שקורה והיא מנצחת".

גם זאב גלילי ושלמה נקדימון, שעבדו בעיתון בשנות החמישים, נאלצו להתמודד עם הסיטואציה הזאת. "כשהייתי כבר עורך חדשות בעיתון, והיו מגיעות תוצאות הבחירות, אז (ח"כ) אריה בן אליעזר, שהיה בכיר במפלגה, היה מתקשר אליי ושואל מה התוצאות", מספר גלילי. "אמרתי לו: 'בזרנוגה יש לחרות 40% אבל בתל אביב רק 3%', אז הוא אמר: 'תבליט את זרנוגה'", הוא נזכר וצוחק. "אז כמובן שהעיתונים המפלגתיים היו עיתונים מטעם, אבל הם היו גם בתי ספר מצוינים לעיתונות".

נקדימון מעיד על עצמו כי הוא קיבל את כללי המשחק, וניסה - יחד עם קבוצה של עיתונאים נוספים - להרחיב את יריעת העיתון ולמשוך אותו לכיוונים נוספים בלי לחתור תחת הרציונל שהיווה את הבסיס לקיומו. "לא היה מתח", הוא אומר. "אני, למשל, הייתי אחראי לסיקור הפוליטי והייתי נכנס לישיבות של מרכז חרות, וסומכים עליך שתדע לפרסם את הידיעות ולא תיכנס לדברים שהם לא רוצים אותם, וזה טבעי. כן היו לי איתם ויכוחים קשים, כולל עם בגין, שאמרתי לו שחבל שידיעות על חרות יהיו רק בעיתון 'חרות', כי מה אתה מרוויח מזה".

ומה אפשר ללמוד אם מנסים להשוות בין ההתנהלות של העיתונים המפלגתיים בראשית המדינה והמתח המערכתי שהיה קיים בהם, ובין ההתנהלות של עיתוני ישראל של היום, או ליתר דיוק של "ישראל היום"? מן: "הנסיבות שונות כמובן לגמרי, אבל בגדול 'ישראל היום' מצליח לממש חלק מהתקוות והחלומות של עיתונאים ועיתונים פוליטיים באותן שנים - גם להיות עיתון מקצועי ופופולרי וגם להעביר את המסרים. אתה צריך להעביר את המסרים בצורה מעודנת. למשל, במקרה של 'ישראל היום' כמובן שלא תופיע שם אף מילה רעה על נתניהו, אז בעצם זה שאתה נמנע מהבאת הביקורת אתה כבר משפיע באיזושהי דרך על הציבור, שלא לדבר על הדברים החיוביים שמופיעים".

"העיתונים המפלגתיים של אז היו עיתונים יותר טובים מאשר 'ישראל היום'", אומר גלילי. "אני זוכר את העיתונות המפלגתית, אני מכיר את עמוס רגב, ועם כל הכבוד הוא לא מגיע לקרסולי כל עורכי העיתונים שאני עבדתי תחתם. הואיל ועמוס רגב הוא גם תלמיד שלי, אני יכול להגיד את זה בלב שלם".

אבל העיתונות המפלגתית מילאה באותם ימים תפקיד נוסף. ככל שהעיתונים הפרטיים הלכו והתחזקו, והעיתונות המפלגתית הלכה ודעכה, זאת האחרונה, הענייה יותר והפופולרית פחות, התפתחה למעין כר גידול שבו יכלו עיתונאים צעירים לצמוח, להשתפשף, לצבור מוניטין, ובבוא העת להיאסף לחיקה של העיתונות המסחרית. במילים אחרות, העיתונות המפלגתית שימשה, אם תרצו, מעין גלי צה"ל ו"במחנה" של שנות המדינה הראשונות.

"בעצם העיתונות המסחרית, גם 'ידיעות' וגם 'מעריב', שאבו את הכוחות שלהם מהעיתונות המפלגתית", מספר גלילי, שעשה בעצמו את הדרך הזאת ולימים הפך לאחד העורכים הבכירים ב"ידיעות אחרונות". "זאת הייתה מקפצה יוצאת מהכלל, כי זה היה מקום שיכולת לצבור בו המון ניסיון. בתור בחור בן 20-21 כבר היה לי ניסיון בעריכה וניסיון בכתיבה. אחרי חמש שנים ב'חרות' התקבלתי בקלות רבה מאוד ל'ידיעות'".

"כל עיתונאי רצה להצטרף לאחד משלושת העיתונים הגדולים, דהיינו 'הארץ', 'מעריב' שהיה הגדול מכולם, המיוחל מכולם, ו'ידיעות אחרונות'", מתאר נקדימון, לימים מהסקופרים הגדולים של 'ידיעות', את שוק העיתונות של שנות החמישים. "אבל הדרך לעיתונים האלה לא הייתה סלולה בוורדים ובעצם היו צריכים לעבור את בית הספר של העיתונים המפלגתיים".

איפה הן הבחורות ההן

"הוא פיטר 14 סופרים קבועים, וחמישה צלמים ידועים, ושני שליחים ומזכירה אישית אחת, ושכר, לעומתם, עורך דין טוב לנהל את המשפטים בעניין שכרם של המפוטרים. את מספר הגלופות צמצם מר שטיינר עד כדי שליש והדפיס עוד פעם את הגלופות של הגיליון הראשון עם כותרות אחרות".

(אפרים קישון מתאר בהומורסקה אופיינית את גיליונו השני של השבועון הדמיוני "עולמנו הירקן", שלמרות לידתו היומרנית ומלאת התקווה נסגר לאחר שלושה גיליונות)

"מה שהכתיב את עבודת המערכת באותם ימים הייתה המציאות הטכנית", מספר גלילי. "כל עיתוני הבוקר חוץ מ'הארץ' היו עיתונים מפלגתיים, וכולם היו עניים באותה מידה. אני הכרתי את כל עיתוני הבוקר, כי במהלך השירות הצבאי שלי הייתי בורח כל פעם, רציתי ללמוד עריכה, והייתי יושב במערכת החדשות של 'דבר' ו'הארץ' והעיתונים האחרים. שיטת העבודה הייתה שהיו לך בכל לילה שני עורכים, שחילקו ביניהם את העמודים, כשבדרך כלל אחד מהם עשה את שני העמודים האחרונים, והעורך היותר בכיר את העמודים הראשונים.

"אז היו יושבים ומקבלים חומר בטלפרינטרים, שזה משהו כמו פקס-טלגרף שעובד עם גליל נייר ופולט ידיעות, והחומר היה מגיע מסוכנויות ידיעות כמו UP ו-AP. העבודה העיקרית של עריכה הייתה לחתוך קטעים מתוך הטלפרינטר ולחבר אותם בצורה שלא ירגישו שזה מורכב מכל מיני מקורות, כשבעצם כל העיתונים קיבלו פחות או יותר אותו חומר, כי היו מעט מאוד כתבים".

ומי היו האנשים שהרכיבו באותם ימים את העיתונות הישראלית? באופן לא מאוד מפתיע, כמעט ולא היו ביניהם נשים. ד"ר נאור מציין באחד ממאמריו כי "בספר השנה של אגודת העיתונאים לשנת תש"ט, השנה המלאה הראשונה של מדינת ישראל, מופיעים שמותיהם של 197 עיתונאים ב-17 יומונים, מהם רק שבע נשים (3.5%)". שלוש שנים מאוחר יותר, ב-1952, היו רשומות באגודת העיתונאים 12 נשים בלבד.

"זה נחשב אז מקצוע מאוד מכובד ומאוד יוקרתי", מציין גלילי. ועם התפתחותה והתעצמותה של המדינה, בשנות החמישים והשישים, ובמקביל להצלחתו הגדולה של "מעריב", התחום גם נהיה מתגמל יותר, בעיקר עבור מי שעבדו בשני העיתונים הפרטיים ("'הארץ' תמיד היה עיתון חלש מבחינה כלכלית ושילם מעט", אומר גלילי), כשגם אגודת העיתונאים הפכה לגורם משמעותי ודומיננטי, שא*פשר למרבית העוסקים בתחום להתפרנס בכבוד ולעתים אף למעלה מכך.

מן: "הרבה פעמים אני מספר שהיו ימים שבהם המשכתבים בעיתונים היו נתן אלתרמן ואברהם שלונסקי, לא סטודנטים שזה עתה יצאו מהאוניברסיטה, שאני לא רוצה לומר מה הם יודעים על העולם, אבל שליטתם בשפה העברית היא בוודאי רחוקה מזו של השניים הללו".