"על הבנק למנוע 'התאבדות כלכלית' של הלקוח"

רבים מאזרחי ישראל מנהלים בבנקים חשבונות שיש בהם כמה מיופי-כוח. ברוב המקרים מיופי-הכוח הם בני משפחה מדרגה ראשונה, שבעלי החשבון נותנים בהם אמון רב. אך מה קורה כאשר אחד מבני המשפחה שובר את האמון המשפחתי ופועל בחשבון בדרך ספקולטיבית וללא ידיעת בעלי החשבון האחרים? ומה הן החובות החלות במקרה כזה על הבנק, שלקוחו פועל תוך סיכון כלכלי בלתי סביר?

בפסק-דין פורץ דרך שקיבלה שלשום (ב') סגנית-נשיאת בית המשפט המחוזי בתל-אביב, דרורה פלפל, בעקבות תביעה שהגיש בנק מזרחי-טפחות נגד לקוחה בשם אורלי הרן, שחשבונה נקלע לחובות כבדים עקב פעילות ספקולטיבית של בנה, נקבע, כי לבנק יש אחריות מוגברת כלפי לקוח שפעילותו הפיננסית היא בבחינת "התאבדות כלכלית".

השופטת פסקה כי בנסיבות שבהן לקוח פועל באופן העלול לגרום לו להפסיד את כספו ולמעשה "מתאבד כלכלית" חייב הבנק לנקוט פעולות, לרבות עצירת הפעילות בחשבון.

בפסק-הדין נקבע כי "כשם שיש בדין הפלילי חובה מכוח הדין למנוע התאבדות פיזית, אזי מכוח חובת האמון והנאמנות המוגברת שבין הבנק לבין לקוחו, יש לעצור את פעילותו של הלקוח בחשבון"; לדברי ביהמ"ש, הבנק אחראי גם הוא לנזקים שנוצרים בחשבון כזה, ועליו לשאת במחציתם.

פסק-הדין ניתן בתביעה שהגיש בנק מזרחי-טפחות נגד הרן, לקוחה ותיקה של הבנק שבחשבונה נצברו הפסדי עתק בשל פעילות ספקולטיבית שעשה בנה בחשבון שלה. הרן, בעלת תואר במשפטים ובמנהל-עסקים, הייתה לקוחה של בנק מזרחי בסניף נתב"ג במשך 35 שנה. לימים, קיבלה סכום כסף נכבד כירושה והפקידה אותו בבנק בתוכנית חיסכון. במשך כל השנים נוהלו חשבונות הבנק של הרן באופן סולידי, ללא פעילות מסוכנת ובלי פעילות בניירות-ערך ובשוק הנגזרים.

ייפוי-כוח לפעול בחשבון

בשנת 2005 חלתה הרן במחלה קשה ועברה ניתוחים וטיפולים רבים. בשל כך היא נתנה לבנה, זמן קצר אחרי שהשתחרר מצה"ל, ייפוי-כוח לפעול בחשבונה. הבן ביצע פעילויות ספקולטיביות ומסוכנות בהיקפי ענק, במניות ובאופציות מעו"ף, בתמיכת (ולעתים גם בהדרכת) פקידי הבנק.

לאחר כשלוש שנים, בעקבות פעולות המסחר שלא עלו יפה וגביית עמלות מצד הבנק, הצטברו הפסדי-עתק בחשבון - בסכום של כ-20 מיליון שקל. בשלב זה עצר הבנק את הפעילות בחשבון, והגיש נגד הרן תביעה בסך כל סכום ההפסד. בהמשך, החזירה הרן לבנק כ-9 מיליון שקל מהחוב, ותביעת הבנק נגדה תוקנה ל-12.3 מיליון שקל.

בתגובה לתביעה נגדה טענה הרן, כי האחריות לחוב הענק שצמח לה רובצת על הבנק. לדבריה, פקידי הבנק היו אדישים לעובדה שהחשבון שלה מתנהל באורח מסוכן שאינו הולם את צרכיה, אף שהיו מודעים לכך. לטענת עורכי דינה, "הרן לא הפכה את עורה השמרני, ולא התערבה בניהול החשבון. פקידי הבנק הבינו זאת אך הם היו אדישים לכך. הם ניעורו מאדישותם לראשונה, כשאזל מלאי הביטחונות".

בנק מזרחי-טפחות, שהגיש את תביעת החוב נגד הרן, ביקש להטיל את האחריות למלוא החוב עליה לבדה. הבנק טען, בין היתר, כי הרן ידעה על הסיכון הרב בפעולות בחשבון ואף חתמה על כל הטפסים הרלבנטיים המסבירים כי מדובר בעסקאות שאלמנט הסיכון בהן רב. כן טען הבנק, שהרן חתמה על טפסים למתן אשראי בחשבון כשהיא יודעת כי החשבון כבר אינו סולידי כמו החשבון הקודם שהיא ניהלה בבנק, אלא מסוכן יותר.

בנה של הנתבעת העיד במשפט כי במהלך פעילותו בחשבון הוא היה מתייעץ עם אנשי הבנק, ובמקרים של חילוקי-דעות עמם, ההחלטות היו שלו. כמו כן, העיד כי הוא קיבל סקירות שוטפות מהבנק, וכי הוא ידע שבשוק ההון ניתן להרוויח ולהפסיד כספים. לדבריו, "זה מתחיל בקטן, זה נראה משהו נחמד. ברור לי היום שלא הבנתי את רמת הסיכונים. על כל עניין הריביות והחריגות. לא חשבתי על זה אפילו".

כאשר הבן נשאל - איך הגיב כשהחשבון צבר חוב של מיליון דולר השיב: "לא ראיתי את זה כהפסד אלא כרווח פוטנציאלי"; ומדוע הבן לא עדכן את אמו על הפעילות בחשבון, אמר: "לא התייחסתי לזה כאל כסף שהוא לא שלי. המתח הזה מעולם לא היה קיים אצלנו. גם הבנק נתן לי להרגיש שזה גם כסף שלי".

לאחר ששמעה את עדות הבן ואת עדויות אנשי הבנק, הגיעה השופטת פלפל למסקנה כי אורלי הרן לא הייתה מעורבת בחשבון, למעט חתימה על טפסים, וכי הבן ניהל אותו תוך שנהג להתייעץ עם פקיד הבנק ועם חדר המסחר בקשר לפעולות שעמד לבצע. לדבריה, "הבן ידע שאמו לא מבינה בנושא וכי העסקאות ברמת סיכון גבוהה, אם כי הוא לא הפנים שהוא מסוגל לאבד את כספי המשפחה, או חלקם, ונראה כי הדבר גם לא עניין אותו. התרשמתי כי מדובר באדם שחש שיש לו יד חופשית לעשות בחשבון אמו ככל העולה על רוחו בלי לתת דין-וחשבון לאף אחד".

אפוטרופוס כלפי לקוח

בהמשך, דנה השופטת בשאלה - מי אחראי לנזק הכבד שנגרם להרן עקב הפעילות הספקולטיבית של בנה, והגיעה למסקנה שהאחריות צריכה להתחלק בינה לבין הבנק.

לדברי פלפל, חובת האם הייתה לעקוב אחרי הנעשה בחשבונה ובמידת האפשר, לאחר ייעוץ, להגיע להחלטות מושכלות. חובת הבן הייתה, לא ליטול על עצמו פעילות בחשבון כשהוא אינו מודע לסיכוניה ולתוצאותיה, כשאינו מתעניין בעלויות ריבית, חריגה וכיו"ב. ובנוגע לחובת הבנק - בית המשפט העיר כי כאשר חשבון מראה על מינוס של מיליון דולר, והבנק מוכן להמשיך לנהלו בתנאי שמערך הביטחונות יתוגבר - הרי שדעת הבנק נתונה יותר לעצמו ולא ללקוח.

השופטת ביססה את פסק-הדין, בין היתר, על הלכות הקובעות כי חובת הנאמנות והאמון של בנק כלפי לקוח מצדיקה, בנסיבות מסוימות, לראות בבנק אפוטרופוס כלפי לקוח המתנהל כ"מתאבד כלכלי".

לפי פסק-הדין, הבנק אמור לפקח ולשמור על הלקוח מביצוע פעולות חריגות במהותן או בתוצאתן, שבסיומו של יום יביאו לנזק כלכלי ללקוח בין אם הוא פועל בעצמו בחשבון ובין אם הוא פועל באמצעות מיופה-כוח, בין אם הדבר נעשה בתרמית ובין אם נעשה תוך אדישות.

עוד נקבע, כי הגם שבין הבנק ללקוח קיימת חבות דו-צדדית, "חובת הזהירות של הבנק כלפי הלקוח היא מוגברת בהיותו בעל המקצוע המיומן, במיוחד בעסקאות שאינן יום-יומיות והן פעילות שגרתית של לקוח רגיל. חובת זהירות זו תקפה במיוחד כאשר בעסקאות נוצרות חריגות בתוצאה הכספית הסופית וכאשר קיימות חריגות מבחינת התנהלותו הרב-שנתית של לקוח מוכר".

השופטת ציינה, כי "המחוקק נותן לעיתים סמכויות אפוטרופסיות בתחומים מגוונים ביחסים שבין אדם לאדם וגם ביחסים שבין לקוח לבנקאי, בין היתר כיוון שהבנק יכול לשלוט על דרך התנהלות כלכלית נאותה ולא אובדנית של הלקוח... כשם שיש בדין הפלילי חובה מכוח הדין למנוע התאבדות פיזית, אזי מכוח חובת האמון והנאמנות המוגברת שבין הבנק לבין לקוחו, מכוח חובת תום הלב והדרך המקובלת, בשלב שבו מגיע הבנק למסקנה כי התנהלות הלקוח... עלולה לגרום בזמן קצר ל'התאבדות כלכלית' של הלקוח, יש לעצור את פעילותו בחשבון".

לאור האמור, נקבע כי הרן והבנק צריכים להתחלק בחלקים שווים בהיקף הנזק בחשבון שהגיע לכ-12 מיליון שקל. המשמעות היא שהרן תשלם לבנק 6 מיליון שקל.

עו"ד ישראל בכר ממשרד עוה"ד גרנות, בא-כוח בנק מזרחי-טפחות, מסר בתגובה לפסה"ד, כי "הבנק לומד את פסק-הדין וישקול את צעדיו בהמשך הדרך לגבי הגשת ערעור לבית המשפט העליון, בנוגע להחלת האחריות על כתפי הבנק ב-50% מגובה החוב". בכר הדגיש, כי "יש לשים לב שבית המשפט קבע בפסק-דינו שמיופה-הכוח של הנתבעת שהוא בנה, הבין את הפעולות שביצע בחשבון ואת משמעויותיהן. בית המשפט פסק כי הוא לא מאמין לאף מילה של הבן, וחייב את הנתבעת בשכר-טרחת עורכי הדין של הבנק בסך 40 אלף שקל".