בני זוג שגילו לאחר החתונה מום רפואי יוכלו לתבוע פיצוי?

בימינו, כאשר זוגות רבים נישאים לאחר שכבר מלאו להם 30, וחלקם נישאים בנישואים שניים או שלישים, פרטים רבים אודות עברו של בן הזוג וחייו קודם להיכרות ולנישואים נותרים בגדר נעלם עבור בן זוגו - לרבות מידע רפואי, ניסיון מיני קודם, עבר פלילי וכו'.

כולנו היינו רוצים בנישואים מתוך כנות מוחלטת, כך שבן הזוג יקבל אותנו על כל עוונותינו ומגרעותינו, אך במציאות בני זוג רבים חוששים להעמיד את מערכת היחסים בניסיון, ומעדיפים לשמור סודות מסוימים לעצמם.

מהו המידע אשר על בן הזוג חלה חובה משפטית לגלותו לבן זוגו טרם הנישואים? והאם הסתרת מידע ראויה להיות נושא שפיט הנתון להתערבות בתי המשפט? שאלות אלה עמדו למבחן בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בפתח-תקווה מהשבוע שעבר, במסגרתו חויבה אישה לפצות את בעלה בתשלום נזיקין, בשל העובדה שלא גילתה לו טרם נישואיהם את דבר היותה חולת סכיזופרניה.

בני הזוג נישאו בהיותם בני 38. הבעל היה רווק, ואילו האישה גרושה עם ילד מנישואים קודמים. בתוך זמן קצר שני בני הזוג גילו כי עשו מקח טעות, והתגרשו. הבעל טען כי התגרש מאחר שגילה במקרה כי האישה חולה בסכיזופרניה, לאחר שראה מכתב מביטוח לאומי בנושא הקצבה שהיא מקבלת בשל כך; ואילו האישה גילתה לטענתה כי הבעל קמצן באופן חולני, עד לרמה שלא הרשה לבנה להתקלח בבית בכדי לחסוך בחימום הדוד למקלחת.

הצדדים חתמו על הסכם גירושים במסגרתו הסדירו את נושא חלוקת הרכוש, המזונות והמשמורת על הילד המשותף שנולד להם, אך שנתיים מאוחר יותר הבעל הגיש תביעה חדשה, בה עתר לפסיקת פיצוי מהאישה בגין הנזק שנגרם לו כשגרמה לו להינשא לה מבלי שיידעה אותו על מחלת הנפש ממנה היא סובלת.

מבחינה עובדתית, בית המשפט לא קיבל כמעט אף אחת מטענות הבעל. הוכח כי על אף מחלתה האישה מצליחה לשמור על מצב נפשי מאוזן באמצעות טיפול תרופתי, וכי היא מתפקדת, עובדת ואף מגדלת את הילד כהורה המשמורן בהסכמת הבעל, ובאישורן של רשויות הרווחה אשר וידאו כי מצבה אכן שפיר ותקין.

בית המשפט לא השתכנע שלבעל מגיעים החזר הוצאות חתונה, או שנגרם לו נזק נפשי אשר ניתן לשייכו בקשר סיבתי לנישואיו לאישה בשל היותה מאובחנת כחולת נפש, במיוחד לאור העובדה שהצדדים חיו כנשואים כמה שנים, הולידו ילד ביחד, והבעל אף ביקש לשוב לשלום-בית עם האישה.

על אף קביעותיו כאמור, בית המשפט מצא לנכון בכל זאת לקבל את התביעה ולחייב את האישה לשלם פיצוי לבעל על כך שלא גילתה לו את דבר המחלה טרם הנישואים, כדי להעביר מסר עקרוני, "על מנת שייזהר אדם מלהסתיר מום כה מהותי ומשמעותי מבן זוגו קודם לנישואיהם".

קיימת בעייתיות רבה בבחירתו של בית המשפט להעניש את האישה על מעשה שנקבע כי לא הסב נזק, וזאת בכדי להעביר מסר, שאף הוא שנוי במחלוקת.

מזה שנים מתריעים ארגוני חולי הנפש בפני הסטיגמה החברתית הקשה המלווה את עצם ההגדרה של אדם כלוקה במחלת נפש, וזאת על אף ההתקדמות העצומה שעשתה הרפואה בנושא זה.

כאשר בית המשפט עצמו קובע כי מחלת נפש היא מום מהותי שחובה לגלותו טרם הנישואים, גם אם החולה מאוזן ומטופל תרופתית, שכן אדם סביר לא היה נישא לבן הזוג אם היה יודע על כך מראש - פלא שאנשים מבקשים להסתיר זאת?

מדובר במדרון חלקלק מאין כמוהו, אשר יש בו כדי לפעור את הפתח לאין-סוף תביעות נזיקין לאחר הגירושים בגין הגורמים לנישואים שהתפוררו. לא רק שבתי המשפט יידרשו לקבוע רף להיות המום "מהותי" בתוך טווח מחלות הנפש (האם, לדוגמה, אדם שנוטל תרופות פסיכיאטריות כמו ציפרלקס נדרש ליידע בכך את בן הזוג טרם הנישואים?), אלא שמדובר בקשת רחבה של "סודות", רפואיים ואחרים, אשר ניתן לתהות לגביהם אם בן הזוג היה מסכים לנישואים אם היה יודע עליהן מראש, בכלל זה אפילו נשיאת גן למחלות הסרטן. האם מעתה יידרש אדם העומד להנשא להציג תעודות רפואיות, תעודת יושר וקורות-חיים מלאים?

וכך, בעוד שאין מקום לחייב אדם להישאר נשוי למישהו או מישהי לאחר שגילה כי הם סובלים ממום, יש מקום לתהות האם יש הצדקה לקבלת פיצויים בגין הסתרה זאת, ממש כפי שבגידה במהלך הנישואים מהווה עילת גירושים, אך אינה מקנה זכות לפיצויים.

עד כה בתי המשפט קיבלו תביעות נזיקין כגון אלה במקרים קיצוניים ביותר בנסיבותיהם, אשר הוכח בהם נזק ממשי וקשר ישיר בין ההסתרה לנזק, כמו המקרה של הבחורה הדתייה שנישאה לבחור אשר הסתיר ממנה את היותו חסר כוח גברא; אך מכאן ועד לקביעות גורפות לפיהן הסתרת מחלה מהווה ראש נזק בפני עצמו - הדרך הייתה צריכה להיות ארוכה יותר.

■ עו"ד ליהיא כהן-דמבינסקי, מומחית לדיני משפחה וירושה, מנהלת פורום דיני משפחה ב"גלובס".