החייל האמיץ קוגן הולך הביתה

זה ייקח שבועות, אולי אפילו חודשים בודדים, אבל בקרוב יעזוב סגן ראש אגף התקציבים במשרד האוצר והאחראי על ענף הנדל"ן, ראובן קוגן, את משרד האוצר. בגיל 37, עם שני ילדים קטנים בבית, הבכיר במשרד האוצר מחכה כעת לחבל שייזרק אליו מהמגזר הפרטי או הציבורי, כדי שיוכל לעזוב בכבוד את האוצר.

עם הבוסית הישירה שלו, מנכ"לית משרד האוצר יעל אנדורן, הוא דווקא הסתדר לא רע (היא גם קיבלה אותו בזמנו לעבודה במשרד). אבל הבוס הגדול, שר האוצר יאיר לפיד, לא יכול יותר לראות ולשמוע את אחד הפקידים הכי בכירים היושבים אצלו במשרד. מקורבים לקוגן מספרים שבינו לבין לפיד "מתקיים הסכם דומה לזה שהיה בין השר רפי איתן לבין האמריקאים - הוא לא מגיע לארה"ב והם לא עוצרים אותו. כך קוגן - נמצא במשרד, אבל בינו לבין השר אין שום מגע". השניים לא מחליפים מילה, וקוגן הפסיק להגיע לישיבות קבינט הדיור שבהן יושב השר.

במבט לאחור, הטעות הראשונה של קוגן הייתה התאהבותו במצלמה. למרות הקומה הנמוכה והמבטא הרוסי, שיצרו אולי מלכתחילה רושם מעט הססני, קוגן היה פרפורמר מצוין שקפץ בשמחה מבמה לבמה. בשנים האחרונות, כשאמרת "משרד האוצר ומשבר הנדל"ן" - אמרת ראובן קוגן, שהוזמן ומיהר להתייצב לכל כנס, פאנל ודיון בכנסת.

נראה כי שר האוצר לפיד התקשה לראות עוד סוס מנצח - רהוט, תקשורתי ומבוקש - במשרדו. ובנוסף, לפיד חש כנראה כי לא מדובר רק בסוס מתחרה, אלא בסוס טרויאני שאינו דוהר באותו כיוון של השר. קוגן היה המייצג הקלאסי של שלטון הפקידים/נערי האוצר. כמעט בכל ראיון עם שר כלשהו, הוזכר כוחם של אנשים מסוגו של קוגן. חריפים, בקיאים בתחומם, עם משנה מקובעת וסדורה ועם יד על הקופה, שאפשרו לאנשי אגף התקציבים להפוך דה-פקטו לאנשים החזקים בתחומם.

תפירת תפקיד לשני

לכתו של קוגן תבהיר כנראה סופית כי משרד האוצר ואגף התקציבים משנים לגמרי את פניהם. לפני חודשיים בלבד קראנו לו פה "החייל האמיץ קוגן", לאחר שנותר אחרון במערכה להגן על המס שהכניס האוצר לחוק ההסדרים על משפרי הדיור. אותו סיפור חזר על עצמו בנושאי המענקים לפריפריה, שיטת המחיר למשתכן, הדיור הציבורי ועוד. וכפי שכתבנו אז, "כל הסימנים הראו שבפיקוד העליון החליטו מזמן להיכנע, אבל החייל האמיץ קוגן המשיך משום מה לחרף את נפשו על אותה ביצה שלא נולדה".

הרחקת החייל המסור מלמדת בעיקר על שינוי אסטרטגיה. גם ההודעה הטרייה על חקירת מבקר המדינה את התנהלות ידידו של לפיד הלל קוברינסקי במשרד האוצר, או הסאגה הבלתי נגמרת לתפירת תפקיד לאורי שני, מגלה כי נערי האוצר - נציגי האסכולות הישנות של המשרד - נדחקים על-ידי השר לפיד מחוץ למשחק.

האם זה טוב או רע? על פניו, שינוי חשיבה הוא דבר מבורך. בעיקר כשמדובר בתחום כמו נדל"ן, שבו נכשלה המדינה בשנים האחרונות ביכולת להתאים את רמות המחירים לכוח הקנייה של האזרח הקטן.

ועם זאת, היה גם משהו מרגיע במודלים הכלכליים של חיילים מסוגו של קוגן, שלא מיהרו לאמץ פתרונות קלים, לפעמים אפילו מתבקשים ומאוד אהודים לעין ציבורית, שהציעו חברי הממשלה. הצעות כמו הקלה במיסוי ומענקי דיור (שעלולים להתגלגל במהירות לכיס הקבלנים), הנחות ישירות ומשמעותיות לרוכשי דירות (עלות גבוהה שתגיע לקומץ נהנים) ועוד. עם פופוליזם של פוליטיקאים, כאלה שמוקפים בעיקר חברים ואנשי שלומם, אנחנו עשויים לנצח כמה קרבות, אבל להפסיד במלחמה.

ולא פחות מדאיג: בהיעדר פקיד בעל עוצמה כמו זו שצבר קוגן, וכשפקיד מוכשר אחר - בנצי ליברמן, מנהל רשות מקרקעי ישראל (המינהל) - מאבד גם הוא כוח רב על רקע חזונו של לפיד להקמת חברה ממשלתית חדשה, ענף הנדל"ן מתנהל היום בעיקר סביב הדומיננטיות הברורה של שני מפקדי-על - שר האוצר ושר השיכון.

הבעיה היא, שהשניים עסוקים בעיקר בהגדרת תחומי סמכות וגבולות גזרה ביניהם (ע"ע המאבק על תפקידיו וסמכויותיו של שני), ושוכחים שיש מלחמה בוערת בשטח.