סלט ישראלי-יהודי קצוץ דק דק

א. לפני משהו כמו עשור, יצאה לאור אסופת מאמרים תחת הכותרת "מה אתה יותר - יהודי או ישראלי" שבמסגרתה עשו משהו כמו 25 כותבים צעירים את השאלה כקרדום לחפור בה בשאלת הזהות. פעם התחבטתי בזה גם אני, אבל היום אני סבור שמדובר בשאלה חביבה אבל מעט מיותרת, בערך כמו לשאול: בננה - יותר צהובה או יותר מכופפת? מה אני יותר - גבוה או רזה? אשכנזי או משקפופר? זה כמו כל האנשים האלה שכותבים בתיאור העצמי ברשתות החברתיות: "אני אבא, גבר, עיתונאי, חובב שחמט ורוכב על אופניים - ולא בהכרח בסדר הזה". ברור שזה לא בהכרח בסדר הזה, טמבל, כי בדברים האלה אין סדר ולא יכול להיות. זהות אינה דבר ליניארי - היא סלט, והיא לא יכולה להיות שום דבר אחר.

אפשר לומר את זה גם אחרת: האנשים המשעממים ביותר הם אלה שמעבירים חיים שלמים בניסיון חסר הסיכוי לסדר את התכונות שלהם בתור, בלהחליט מה הדבר היחיד שהם ייקחו איתם לאי בודד או מהו המאכל שהם הכי אוהבים. כי לפעמים מתחשק לך מנגו ולפעמים תעשה הכול בשביל מרק שעועית. אם לא, אתה לא בנאדם.

אני לא יודע כמו מה הם החיים, או יותר נכון החיים הנכונים, אבל אני אוהב להמשיל אותם למנה של סביח. מה עושה מנה למנה טובה? שבכל נגיסה אתה מקבל את שלל המרכיבים - חציל, ביצה, תפוח אדמה ועמבה כמובן. אחרת מה הטעם, והמבין יבין. ככה גם אתם ואני: טלו ובודדו אחד מהמרכיבים של עצמכם, ומה שיישאר לכם בפה זה טעמו התפל של תפוח אדמה מבושל יתר על המידה.

כמובן שאני יודע להעריך את השאיפה האנושית האינסופית, ובוודאי הישראלית והיהודית, לסידור, תיוג, שיוך ושיבוט (מהמילה שבט), ואני חוטא בה בדיוק כמו כל אחד אחר, אבל הרבה יותר ממנה אני לומד להעריך את ההפך - את הקבלה של האדם כבלגן שלא נגמר, כסך הכל המשתנה תמיד של שלל מרכיביו.

ב. ובכלל, ככל שהזמן עובר, אני מבין שנקודת המבט הבסיסית שלנו על הסוגיה הזו של "מה אני יותר" היא בכלל לא נכונה - זה לא שלפעמים אני "יותר" יהודי ולפעמים אני "יותר" ישראלי. זה להפך: לפעמים נגרעת ממני הישראליות ומאליה גוברת מידת יהדותי ולפעמים ההפך. עוד לא הצלחתי לתת בזה סימנים. פעם נהגתי לחשוב שבישראל אני פחות יהודי ובחו"ל אני פחות ישראלי, אבל זה לא נכון - ויעידו כל הפעמים שבהן התיישבתי במסעדות בהודו, הזמנתי "יזראלי ברקפסט" ורעדתי מול השקשוקה כאילו הייתה קדושה כאדמת ירושלים, ומצד שני מצאתי את עצמי נמלט כמה שיותר רחוק מחבורות של ישראלים שניסו לקרוא לי "אחי".

גם ההפך הוא הנכון פה ושם: החרדי בבני ברק נראה לי זר, או מקסימום ישראלי כמוני, אבל כשלרכבת התחתית של לונדון ייכנס חסיד ויישב לידי, נפשי יכולה לצאת אליו כאילו היה אחי האבוד ודווקא מהסטארט-אפיסט, הישראלי אזרח העולם, ארצה להתרחק. הפלסטיני החיפאי הוא ישראלי לא פחות ממני וזה מנטורי קרתא הוא יהודי לא פחות ממני, ובכל מקרה אלה לא שני קצוות הספקטרום. אולי בגלל שכאמור, זה לא ספקטרום - זה אותו סלט ישראלי-יהודי קצוץ דק דק. ברכת "שבת שלום" תמיד תהיה עדיפה בעיני על פני "מה המצב", אבל לפעמים זה להפך. ביום כיפור הבא עלינו לטובה אני תמיד מרגיש ישראלי יותר מיהודי - אף פעם לא התחברתי לצום ולתחושת יום הדין, ודווקא מראה ילדים על אופניים בכביש ריק נראה לי יפה ומלא הוד הרבה יותר מבית כנסת אפוף בריח הלא נעים של 400 איש שלא צחצחו שיניים - אבל ביום העצמאות אני נזכר בעיקר בתחושת הקדושה והשמחה שאפפה את בית המדרש בעת תפילת הלל, וכל עניין המנגלים והילדים המטפסים על טנקים בבסיסי צה"ל עושה לי חשק לברוח הכי רחוק שאפשר. אז מה אני יותר ומה אני פחות? מה זה משנה?

ג. כך אני רואה גם את הדיון הנמשך ונמשך על היחס בין ישראל ויהדות התפוצות. הם זרים לי וקרובים אלי. פעם ככה ופעם ככה, ואם זה היה אחרת לא הייתי מצליח להבין את עצמי; לפעמים אני מתעצבן שהם מתערבים במה שקורה פה ולפעמים ההתערבות שלהם היא הדבר הכי טוב שיכול לקרות לנו. אני מסתכל על ההתלבטות שלהם בעניין הזהות היהודית במין ריחוק משועשע משהו - לעולם לא אוכל להיות חלק מזה.

מצד אחד אני אוהב את זה כשהם מדברים ב"אנחנו" ומצד שני אין להם שום מושג על מה הם מדברים, ולא הייתי רוצה את זה אחרת. הילדים שמגיעים בפרויקט "תגלית", העולים מצרפת הנשלקים בשמש הנתנייתית והאמנים האוונגרדיים שירדו לברלין - אלה וגם אלה מקובלים עליי באותה מידה ויכולים להביך אותי בדיוק אותו דבר.

לא הייתי יכול לחיות במקום אחר למרות שכשאני אומר את זה, לפעמים זה נשמע לי כמו שקר עצמי, בעיקר כי אף פעם לא ניסיתי. אני גאה ביהדותי למרות שלא עשיתי שום דבר בשביל לזכות בה, מלבד להיוולד. אם לא הייתי נולד פה, לא הייתי ישראלי ואם לא הייתי נולד להורים האלה לא הייתי יהודי. העברית טבועה בי לא פחות עמוק מהמום שהטילו באיבר המין שלי. אני גם וגם, אני סביח אנושי יהודי ישראלי בדיוק כמו שבננה היא בננה.