הנקראות ביותר

סערה בדרום: הבחירות בדימונה הידרדרו למלחמה עדתית

אבל מזג האוויר במדבר נפלא, האנשים חמים והעיירה, למרות הבעיות הוותיקות, בסך הכול די פורחת ■ כתבה תשיעית בסדרה המוניציפלית של G

הדבר הראשון שמכה בנו, או יותר נכון מלטף אותנו, כשאנחנו יוצאים מהמכונית במרכז דימונה, זה מזג האוויר הנהדר: אוויר נקי, פריך ונעים, שכיף לנשום לעומק הריאות, ושמש מחייכת של סתיו מדברי. לבי מתרחב ובשמחה אני נכנס למאפיית הראשונים, לטחון כמה בורקסים.

ג'קי אדרי מצטרף, אני קם ללחוץ את ידו, אבל "פה בדימונה אנחנו מתנשקים". אדרי הוא פעיל חברתי רב זכויות ומעללים - אתם אולי זוכרים אותו ממאבקיו למען העסקה הוגנת במפעלי ים המלח ומלחמתו בתאגידי המים. עכשיו, לראשונה בחייו, הוא רץ למועצה, ואם לשפוט לפי כמה שעות בדאון טאון דימונה - האיש בפנים. שנים של פעילות ציבורית בלי שום כוונת רווח או אגו עושות את שלהן, כנראה. ואכן, את יומו מעביר אדרי בנשיקות ובדווארות בעיר והכול באותה רוח טובה, עם אותה ברודוויי 100 נצחית בזווית הפה, שחרכה את קולו לכמעט לחישה, אבל כזו שיודעת לזעוק.

מה לאדרי ולעשייה מערכתית כל-כך כמו ישיבה במועצה? "אני במסע אידיאולוגי לאפשר לאנשים להבין שהם לב-לבו של כל מבנה פוליטי - עירייה או ממשלה", הוא אומר, "למרות הסנטימנט האומר שכולם מושחתים בסוף הבנתי שמי שמעלה מחירים זה האוצר - כלומר המערכת - ולא ארגון שת"יל. הדברים נעשים מבפנים ושם נקבעות העובדות. אם לא אבחר - אמשיך בשלי".

אדרי מונה את יתרונותיה של דימונה ואת חסרונותיה. הגיבוש החברתי, תחושת הביחד ("בערד הייתה ועדת קבלה, גם בקיבוצים, אבל תראה איפה ערד והקיבוצים היום ואיפה דימונה, שקיבלה כל אחד בשלווה, רק תבוא") אל מול הגירה שלילית, בעיית תעסוקה ואבטלה נרחבת. "אין פתרונות קסם", הוא אומר, "אבל יש בי הבנה עמוקה שככל שהמצב יחמיר, ונראה שהוא הולך ומחמיר, כך ילך הנטל המוטל על התושבים ויהפוך לבלתי נסבל. אני פה בשביל להיות חומה בצורה ביניהם לבין כל ראש עיר שייבחר".

עשר שנים שלט בדימונה מאיר כהן, שעזב להיות שר הרווחה והשירותים החברתיים במסגרת "יש עתיד". על תרומתו של כהן לדימונה יש מחלוקות. מצד אחד, הוא ניקה את העיר, ייפה אותה, מיתג אותה והפך אותה לגאווה לתושביה. מצד שני, את חייו של הדימונאי לא שיפר בהרבה, מפעלים לא הביא, את ההגירה השלילית אמנם האט, אבל את הקערה לא הפך על פיה. אפשר כמובן להתווכח על מידת האחריות ויכולותיו של ראש עירייה אל מול המדינה. אוהדיו מוכנים להישבע בשמו של כהן, מתנגדיו אוהבים לומר ש"כהן מיתג את העיר כמו במבה ואז הלך ואותנו השאיר עם הבומבה". האמת כנראה איפשהו באמצע.

ובכל זאת, יש לה תקווה לדימונה, תקווה גדולה. מאחר שערים אחרות בדרום, מקריית גת דרך נתיבות ועד לאופקים וערד, סובלות מהתחרדות ומבעיות קשות, עזבו אותן האוכלוסיות הטובות שלהן, ואלה שלא יכולים היו להרשות לעצמם עומר או להבים, וגם לא את העיר הגדולה באר שבע, באו לדימונה, ההולכת ומתחזקת. אולי לאט, אבל מה בוער - אנחנו נעים בקצב של המדבר פה.

המירוץ לראשות העיר ניטש בין שניים. אלי ברונשטיין, שהיה סגנו של כהן ומחליפו, ובני ביטון, שרץ מטעם הליכוד (כבר בפעם השלישית, ללא הצלחה). המירוץ הזה, שצריך היה להתנהל בשלווה יחסית, נצבע בצבעים עכורים של עדתיות. הרוסי נגד המרוקאי. וזה מבאס מאוד לראות.

"אנשים מרגישים מקופחים"

אחרי קפה ועוד אחד עם אדרי אני נכנס למקומון המוביל, "השבוע החדש". המערכת שוכנת בדירת שני חדרים קטנה ומעושנת בשיכון רכבת במרכז העיר. כבר 15 שנה שהעיתון קיים, קטן ושרירי: עורך אחד, עיתונאי אחד ומזכירת מערכת. תנו לי להיות פה זבוב על הקיר ואני המאושר שבזבובים.

שלום זרח הוא המו"ל, הבעלים והעורך הראשי ושלום בר-אבי הוא העיתונאי. שני השלומים - שניהם ילידי דימונה - נראים כמו תאומים זהים רק הפוכים. מבנה גוף זהה, אבל זה בהיר וזה כהה, וכך גם האופי. המו"ל שקט ושקול, העיתונאי בוער באש תמיד, שוצף וקוצף. שניהם מעשנים כבדים ומשלימים האחד את השני. חומר לסרט תיעודי, או לפחות לסדרת טלוויזיה.

"לביטון", אומר זרח, "רעב ורצון בלתי נדלה. זו הפעם החמישית שהוא רץ ומבקש הזדמנות שלא ניתנה לו. יש לו יכולות לשנות דברים, והוא גם עשה הרבה בתקופת מאיר כהן. יש לו הרבה מה לתרום לדימונה. מצד שני, יש לו קצת נאחס". הם מספרים על דיל - שברונשטיין יחליף את כהן וביטון יהיה ממלא המקום שלו עד הבחירות, ואז יעשו סקר ולפיו, מי שיש לו הסיכויים הגדולים - יעמוד בראש הרשימה. אבל הדיל לא כובד, ושני הצדדים מאשימים אחד את השני בטרפודו.

יש הרבה אדישות בדימונה, אומר זרח, והיא במינוס רציני וכבר הייתה על סף ועדה קרואה או לפחות חשב מלווה; הם מתארים את הסיבות שבגינן כהן היה אהוד והן דומות לסיבות שבגינן אנשים אוהבים את לפיד ואין להן שום קשר לכישורים. אם הייתה לכהן דאגה אמיתית לעיר, הם אומרים, הוא לא היה מכניס הנה את תאגיד המים, או את החברה הפרטית שחיפשה ומצאה חריגות בנייה. הדברים האלה גרמו לתסיסה אצל התושבים, שמאשימים אותו שעשה את זה בשביל לדאוג לקריירה העתידית שלו - ועדה קרואה לא הייתה מכניסה אותו לכנסת ולממשלה.

ביטון נתפס כיותר מתאים לציבור הדימונאי, אומר זרח. הוא מחבק, מנשק, סחבק, בא לשמחות. האנשים פה אוהבים את זה. "האמפתיה פה חשובה יותר מהביצועים. אם ראש העיר לא יכול לעזור, לפחות שיהיה אמפתי".

"האנשים פה מרגישים מקופחים", אומר זרח, "וזו מילה כללית להמון דברים: מחינוך, דרך תעסוקה, וכמובן הדיור. יש הגירה שלילית. גם אם היה לך מזל למצוא עבודה - לבנות פה בית זה בלתי אפשרי".

ולעומתו, בר-אבי, שלא מוכן להצטלם, זועק בדם לבו: העיר במצב אנוש! שאף אחד לא יגיד לי שכיף לחיות פה. הכול על הפנים. התרבות - אין תרבות. אין לי כלום. אין תחבורה ציבורית, הרכבת זה בלוף, התיאטרון: חרטא. אין עבודה. יוצאים בבוקר לצוד, חוזרים בערב עם איזו חצי ארנבת ואחרי שמתחלקים בה אתה נשאר רק עם כמה שערות מהזנב. כלום אין פה, כלום.

צריך למחוק את העיר הזו מעל פני האדמה. זו הייתה ונשארה עיירת פיתוח שהצליחה לפתח אדם אחד, ואחד בלבד: מאיר כהן, תמנון רב זרועות שדאג רק לעצמו". הוא זועם שבתחילת ינואר עוד פרסם ראיון עם מאיר כהן על השער של "השבוע החדש" ובו נשבע כהן במה שזכה כמובן לכותרת "לא עוזב את העיר". שבוע אחר כך, לגרסתם, ברח. "משהו התקלקל פה, קרה לנו אסון. הכול דימויים ריקים. ביטון ינצח לדאבוני כי אנחנו עיר גזענית שלא מוכנה שרוסי יעמוד בראשה. בושה. בושה וחרפה. ברונשטיין מצוין וראוי".

יש קשרים

אני עוזב אותם ועולה למטה של בני ביטון ב"היכלי זינו" - בקומה השנייה. בראשונה מתכוננים לכנס הבחירות של ברונשטיין שייערך הערב.

בני ביטון (54) מתמודד בפעם החמישית למועצת עיריית דימונה, שלוש פעמים מהן התמודד גם על ראשות העיריה. בשנת 1993 נבחר לראשונה למועצה ולסגן ראש העיר ברשימתו של ראש העירייה המנוח, גבי ללוש. מאז, הוא מכהן ברציפות במועצה. ועדת ההיגוי המוניציפלית העליונה של הליכוד החליטה כי בני ביטון הוא המועמד הרשמי של התנועה לראשות עיריית דימונה. הוא מחכה לנו במשרדו המצופה בפוסטרים של עצמו מקיר לקיר. "הפעם זה נכון להצביע בני ביטון" קוראת הסיסמה של המועמד הבלתי נלאה.

- למה, בפעמים הקודמות זה לא היה נכון?

"בפעמים הקודמות היו אלטרנטיבות", צוחק ביטון, "הפעם אין".

ביטון מדבר במהירות כזאת שאתה לא מבין בכלל מתי הוא נושם. "השמאל פשט את הרגל", הוא אומר שוב ושוב, "זהו, זה גמור, חייבים להבין את זה. הליכוד יישאר בשלטון לעוד שנים ארוכות. אין יותר שמאל, אין".

אני לא יודע אם אין שמאל, אבל מה שבטוח זה שבדימונה באמת אין שמאל. אף מפלגה מהעבודה ושמאלה, כולל, לא טרחה להציב מועמד ו/או רשימה. "השמאל מת, מת", חוזר ומכריז ביטון בחיוך של מנצחים. "לא יודע מה הדעות שלך, אבל אתה חייב להבין את זה".

- אבל מה הקשר בין מצוקת השמאל לדימונה?

"או! כי הליכוד יישאר בשלטון לעוד שנים, מה שאומר שמי שלא מחובר לשלטון ולליכוד לא יצליח לעשות פה כלום. שום דבר. ואני מחובר חזק, תאמין לי, הכי חזק. כולם חברים שלי, הכי טובים. אני איש של ביבי, הוא החבר הכי טוב שלי. אני, איווט ואייל ארד היינו הראשונים שהאמנו בו. נכון ששלוש שנים היינו ברוגז אחרי שלא הציב אותי ברשימה לכנסת, אבל ככה זה בפוליטיקה, תאמין לי, והיום אנחנו ככה. ככה!" ביטון מצמיד את אצבעותיו זו לזו בחוזקה. "אמרתי לו, ביבי - זו ההזדמנות שלך, ההזדמנות האחרונה, להציל את דימונה. ודיברתי גם עם בוגי".

- מה אמר בוגי?

"בוגי היה מפקד שלי בצנחנים, חביבי, הוא החבר הכי טוב שלי. אמרתי לו שעיר הבהד"ים זו ההזדמנות האחרונה להציל את העיר. הוא הבין. חייבים לתת עדיפות לדימונה, אופקים וירוחם. 17 אחוזי אבטלה זו גזירת גורל? לא. זה עבודה, ועבודה קשה. תראה את נתיבות, מה עשו שם. אני ב-96' לקחתי את יחיאל זוהר לקלינטון! לקלינטון! והיום יש שם מפעלים בלי עין הרע וכל הכבוד. גם אני רוצה ודיברתי עם כולם, תאמין לי: כץ, לבנת, סער - כולם".

- כולם חברים?

"הכי טובים. אבל שתדע לך שאין לי בעיה לצאת נגדם בכל הכוח אם הם לא יעזרו לדימונה, והם יודעים את זה, תאמין לי".

- לזה אני קורא חברות אמת. אז מה החזון שלך לדימונה?

"או! יש לי חלום, חביבי. דיברתי על זה עם לימור. לבנת. אני לא יכול להתחרות בבן גוריון, נכון? אז אני הולך להקים פה אקדמיה לספורט! דיברתי עם לימור לבנת, דיברתי עם יוסי בניון, אמר לי 'בני, אני לא איש פוליטי, אבל אני איתך'. ודיברתי עוד עם הרבה, וינגייט ייתנו חסות. אני מוציא לך פה שרשרת של כוכבים. אתה יודע שהייתי שחקן כדוריד? בקיצור, ספורט מונע פשע, ספורט נותן גאווה, יש פה ילדים מצוינים. נמאס לי לייצא לחולדאי את כל הילדים הטובים האלה. מה שאיזי שרצקי עשה בקריית שמונה אני אעשה בדימונה".

- אחלה. מאיפה הכסף?

"או! קודם כול, אני מכריח את קמ"ג לשלם ארנונה מלאה. היום הם משלמים 6 מיליון, אצלי הם ישלמו 25 מיליון. הנה 19 מיליון. כבר הודעתי להם ולכולם. שנית, מועצה אזורית תמר מקבלת עכשיו 94 מיליון שקל ארנונה (ממפעלים שנמצאים בשטח בינה לבין דימונה, ד' פ'). אבל דיברתי עם גדעון סער, חבר טוב שלי, יש ועדת גבולות שבוחנת את כל הסיפור השערורייתי הזה. אל תזלזל בקשרים; דימונה תקבל מזה משהו כמו 40%, הנה לך עוד 40 מיליון. בבקשה: 59 מיליון!".

- מדהים.

"חוץ מזה, הדגל שלי הוא דיור בר השגה: דירות ב-550 אלף שקל. ותעסוקה. וחינוך. אנחנו נשדרג את העיר הזאת. עם ניהול נכון נחזור להיות העיר השנייה בנגב. רהט עברה אותנו".

- בוא נדבר על המתחרה שלך, אלי ברונשטיין.

"ברונשטיין היה הצל של מאיר כהן. הוא לא ממשיכו ולא נעליים. הוא לא ניהל כלום ולא עשה וכל מה שנגע הוא קלקל. גם אין לו מילה. הביא את העיר לגירעון של 138 מיליון שקלים. ניהול כושל. עזוב, הוא תאונה פוליטית. מה שאני שכחתי הוא עוד לא למד. הוא פוליטיקה ישנה. אנחנו בפייסבוק, מותק! אני הכי מנוסה. תגיד לי דבר אחד שהוא עשה, אחד!".

- תגיד לי דבר אחד שאתה עשית בעשרים וחמש השנים שאתה יושב בעירייה.

"אחי, תאורה לכביש דימונה באר שבע, אני הבאתי. 2 מיליון שקל לבית ספר גבריאלי - אני. תב"רים (טיפוח כיכרות, דשא וכו'): עליי. כל מה שמאיר כהן היה צריך הבאתי לו, אז תחשוב שאם זה מה שעשיתי באופוזיציה, מה אני יכול לעשות כראש עיר! תן לי להיות כינור ראשון. אני עוזר לדימונה, ככה חונכתי, ככה גדלתי. אבי ממקימי העיר הזאת ואין אחד שמכיר את העיר טוב ממני. לא כמוהו. אני הולך לעשות פה מהפכה של צעירים".

- מערכת הבחירות הזו מידרדרת לעדתיות לא בריאה.

"הם בלחץ. תוקפים ומשמיצים, אבל אנחנו לא מגיבים. שמע, זה קיים, אין ספק, וחבל. אבל זה הם התחילו. הוא מנהל קמפיין כפול, ברוסית ובעברית, אבל עזוב את זה. אני נשוי לפולנייה בכלל, אתה יודע, והוא הולך לי למימונה ומתחפש למרוקאי. אל תתחפש לי למרוקאי, ברונשטיין! חשבתי שזה נגמר, תאמין לי".

- ממה שאני רואה, אלה דווקא המרוקאים שאומרים: 'אין מצב שרוסי יהיה פה ראש עיר', לא הרוסים. הרי מה האינטרס שלהם לעורר מלחמה כזאת, הם מיעוט?

"אני יודע? הוא רוצה מאה אחוזי הצבעה אצלו בעדה, אז הוא מספר להם סיפורים. עזוב שטויות. אני אביא יזמים, הרכבת תיכנס לעיר תוך חצי שנה, גם כביש 6 יגיע. תרצה או לא תרצה - השמאל פשט את הרגל".

עיר קטנה ורשימות לה הרבה

יש משהו כמו 12 רשימות שמתמודדות למועצה - ההודים, החב"דניקים, הבית הלאומי, הצעירים, מה לא. יש רשימה של ספורט ויש רשימה לכל דבר. אלה בעד הנחות בארנונה לעסקים, אלה רוצים מגרש קריקט. אני מדבר עם חלק מהמועמדים, כמו בכל מקום הם דואגים לצבוע בשחור את עירם האהובה ובאותה נשימה להבטיח עתיד ורוד. יש כאלה שמדברים על שלטון של פחד: קריעת שלטים, איומים, תלונות במשטרה וכיו"ב, ובאותה נשימה מדברים על האדישות.

השמיכה קצרה וכל אחד מושך אותה לכיוון שלו. הכול סוער ורדום בו זמנית, אבל ככה זה ברוב הערים שביקרתי בהן. אלה נלחמים כאריות על כל כיסא והשאר עומדים בצד ואומרים שכולם מושחתים. דימונה היא כמו כל מקום מהבחינה הזו. אולי חוץ מדבר אחד, שמאפיין ערים קטנות: עוד לא הספקתי לסיים את הקפה הראשון שלי בעיר עם אדרי וכבר טלפונים מכל המועמדים. כולם יודעים שאני פה. כולם אוהבים את העיר שלהם ואוהבים גם לשנוא אותה. אוהבים שהיא מטופחת וכועסים שמשקיעים בטיפוח, אוהבים שהיא קטנה וביתית וכועסים שהיא לא מתפתחת, כועסים על קמ"ג שלא משלמת ארנונה, אבל יודעים שלא טוב לבעוט בדלי של החלב, כועסים שנסגרו מפעלים, אבל לא רוצים להיות עיר של פועלים וכן הלאה. ולמרו ת הכול, רוח טובה ושלווה שורה על דימונה. אני אוהב את העיר הזאת.

אני פוגש את ראש העיר המכהן, אלי ברונשטיין, שהיה סגנו של מאיר כהן בעשור האחרון. ברונשטיין נראה כמו אחיו השמח של אביגדור ליברמן, עם אותו הזקן ואותה הליכה נמרצת. ברונשטיין לוקח אותי לסיבוב בעיר, לראות את ההישגים. אנחנו עוברים במרכז הרפואי החדש מיראז', שמספק שירותי רפואה מתקדמים, שעד הקמתו לפני כשנתיים נאלצו תושבי העיר והסביבה להצפין לבאר שבע.

סצנה משעשעת נרשמת כשאנחנו נכנסים לחדר הדיאליזה - עשרה אנשים מחוברים למכונות הגדולות שמנקות להם את הדם. שלום ראש העיר, הם מברכים אותו! תגמרו עם הטיפולים ותבואו לכנס הבחירות בערב, הוא אומר להם. ברונשטיין, 56, רוקח בהכשרתו ומקים בתי חולים במקצועו, ישראלי כבר יותר מארבעים שנה, מהן כעשרים בצה"ל, והוא מתעצבן מאוד, ובצדק, כשאומרים לו שהוא המועמד הרוסי. הוא מדגיש שהוא נשוי למרוקאית, וזה מצחיק שהמרוקאי נשוי לפולנייה, הרוסי למרוקאית ועדיין הריב העיקר הוא עדתי, לא?

משם אנחנו ממשיכים למרכז לאבחון הילד. גם הוא חדש ומתוקתק ומספק מגוון רחב של שירותים. מאחורי המרכז תוקם בקרוב פקולטה ללימודי סייבר, שלוחה של הטכניון ואוניברסיטת בן גוריון. אנחנו נוסעים לשכונה הצפונית של דימונה - וילות במיליון דולר ונוף שאין לו מחיר. מתחת לה עומד לקום אגם מלאכותי, שכבר נחפר, מעליו אמפיתיאטרון ולידו אצטדיון קריקט ובריכה מחוממת. עוד ועוד פרויקטים חדשים שברונשטיין, כיד ימינו של מאיר כהן, קידם ופיתח.

אף שאמרו לי עליו שהוא לא מחבק ומנשק כמו ביטון, אני מוצא אדם שכל הזמן צוחק וכל הזמן מתחבק ומתנשק, ועד כמה שאני יכול לשפוט - גם די אהוב בעירו. אנחנו עוברים באחד מהתיכונים, שם הוא נפרד ממשלחת תיכוניסטים שיוצאת למחנות ההשמדה בפולין, ופתאום הוא מתחיל לבכות. כשהוא יוצא, לוקח לו רגע להתעשת ולחזור ולירות מספרים: 1980 יחידות דיור, כך וכך אחוזי זכאות לבגרות, שלושה מפעלים חדשים שיוקמו, שלושה גני ילדים חדשים אחרי 15 שנה שבהן לא נבנה אחד חדש, כי פשוט לא היה צריך, כך שיש הגירה חיובית - למרות שהלמ"ס אומר שיש 32 אלף תושבים בדימונה, ברונשטיין אומר שיש 41 אלף, ויש לו את ספר הבוחרים להוכחה - כך וכך מקומות עבודה חדשים.

מקמ"ג הוא מבטיח לגבות 60 מיליון שקלים ארנונה, וצוחק כשאני אומר לו שעוד מעט מפרקים את הגרעין והוא יישאר בלי שקל. את הגירעון המדובר הוא מסביר בצורה שמניחה את הדעת (אין גירעון שוטף). אני מנסה להדליק אותו על בני ביטון. בהתחלה הוא מתעלם, גם אחר כך הוא מתעלם, עד שהוא לא יכול יותר. "ארבעים שנה אני משרת את העיר הזאת בלי שאף אחד יגיד לי 'רוסי', ועכשיו הוא בא. מי זה ביטון? מי זה? שום דבר הוא לא עשה, מלבד להרוס את סניף הליכו ד בעיר, להתמודד ולהיכשל שוב ושוב, לבגוד בכל שותפיו האפשריים: הוא עשה פוטש נגד גבי ללוש נשמתו עדן, ונכשל. פעם אחר פעם התושבים מתנערים ממנו, בבחירות האחרונות הביא מנדט אחד, אחד! ופתאום הוא חושב שהוא יכול להיות ראש עיר? עזוב אותי, בחייך, כל מה שיש לו לומר זה שהוא חבר של ביבי, אבל קשרים זה לא כישורים".

הוא מנסה להרגיע את עצמו, מציין ששלושת המקומות הראשונים ברשימתו מאוישים על-ידי מרוקאים, ומהר מאוד חוזר להיות טוב לב. יש בו משהו, בברונשטיין הזה. לא הייתי מתנגד שהוא יהיה ראש העיר שלי.

בערב יש כנס בחירות של ברונשטיין ב"היכלי זינו". למעשה, יש שניים: בשש ברוסית, בשמונה בעברית עם יאיר שמיר, שר החקלאות, ומאיר כהן ירום הודו, שר הרווחה והשירותים החברתיים, שמגיע בשעתיים איחור ונכנס עם כל השופוני של "יש עתיד".

במקום השני של ברונשטיין ניצב ארמונד לנקרי, יו"ר ועד העובדים של מפעלי ים המלח, שנראה כמו אחיו המצוחצח של וולטר ווייט משובר שורות. לנקרי הוא גם יו"ר סניף הליכוד בעיר. ועדת ההיגוי המוניציפלית של הליכוד החליטה כי ביטון הוא המועמד הרשמי של התנועה לראשות עיריית דימונה, והוא גם קיבל את האותיות מחל, אבל לנקרי נהנה עדיין מתואר היו"ר כמו גם מתמיכה נרחבת של הליכודניקים ושל העובדים בעיר. זה לבד שווה כמה קולות. גם מרינט וקנין, במקום השלישי, "מרוקאית, מה לעשות", כמו שהיא אומרת לקהל הרוסי באספת הבחירות, "אבל אני אתכם - אתם עם הספר, אתם עם התרבות. אני מתביישת במלחמה העדתית הזאת, ממש מתביישת".

- למה זה קרה?

"כי זו הפעם הראשונה שאשכנזי, בטח רוסי, מנסה להתמודד, אבל תראה (היא מראה לי מסביב), כולם פה מרוקאים".

הג'ינגל מתנגן שוב ושוב בהיכלי זינו - "דימונה בתנופה / העיר הכי יפה / תעשייה וצמיחה / תעסוקה מבטיחה / אלי ראש העיר שלי". כל הג'ינגלים של כל המועמדים בכל הערים הם בדיוק אותו דבר והם תמיד משרים עליי עצב לא ברור. אולי זו החריזה הלא מתקדמת, אולי הסופרלטיבים הלא קשורים למציאות, אולי העליצות המזויפת. אני עוזב את האולם והולך לשתות בירה בתחנת הטוטו של דליה במרכז המסחרי המתוק של דימונה, מנסה לעורר שיחה מוניציפלית, אבל לאף אחד אין מי יודע מה כוח. קר בלילה בדימונה, וזה לבדו מעביר בי שוב אותן צמרמורות עונג ידועות. הקיץ תם, החורף בפתח.

כשאני חוזר, יאיר שמיר נואם, כריזמה בסימן שאלה. כשמאיר כהן נכנס, התקרה מאיימת להתרומם והוא בנאומו מדבר על החברות ועל הנאמנות ועל הגאווה בלומר "אני דימונאי". לא התרשמתי. אחר כך עולה ברונשטיין, שבמקום נאום קלישאות סוחף, מעדיף פשוט להרעיף על הקהל נתונים, נתונים ועוד נתונים. מוקדם יותר באותו היום אמרתי לו שיש הבדל מהותי בין להיות מספר 2 לבין להיות מספר 1 - ניהול מוצלח זה חשוב, אבל חשוב לא פחות זה לטעת באנשים שייכות וגאווה; לא בטוח שהבטחה למחלקת גסטרו, או עוד עשר מיטות דיאליזה, יעשו את זה, אבל אני בטוח שהוא עוד יילמד, ברונשטיין.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות