נכה שהחנה את רכבו במקום אסור זוכה מחמת הספק

מעט מאוד נהגים שזכו לדוח חניה ולקנס בסך 100 שקל "ילכו עם זה עד הסוף" ויגיעו אפילו עד לבית המשפט העליון בנוגע לכך. מרבית הנהגים ינסו את מזלם בשיגורה של בקשה לביטול הקנס, יביאו במסגרתה את הטעמים לכך שיש לבטלו ויקוו שהרשות תיאות לבטלו. אם הרשות לא תעשה כן, הם ימהרו וישלמו את הקנס.

גד ורקשטל אינו נמנה עם אלה. בינו לבין עיריית תל-אביב קיימת "מלחמה" ארוכה ועקובה מהליכים. חדשות לבקרים שב ורקשטל למכוניתו, הנושאת תו נכה, ומוצא על השמשה דוח חניה. ורקשטל אינו מוותר. הוא מתעקש למצות את ההליכים בנוגע לכל דוח חניה שהוא סבור שאינו מוצדק. במקרה שלו, העקשנות משתלמת בדרך-כלל.

לפני זמן לא רב הגיע ורקשטל עד בית המשפט העליון. השופט אליקים רובינשטיין קיבל את בקשת רשות הערער שלו וקבע הלכה חדשה: "כדי להשיג איזון בפרשנות חוק החניה לנכים מזה וחוק העזר העירוני מזה, ראוי להעמיד את זמן חנייתו של נכה שלא ייחשב הפרת חוק על משך של עד 25 דקות" ("הניצחון של הנכים" - "גלובס" 16-17.5.13).

בכך לא הסתיימה מסכת ההליכים, המתנהלים בין ורקשטל לבין עיריית תל-אביב. לעתים קרובות מוצא עצמו ורקשטל באולמו של שופט זה או אחר, מנסה לשכנע אותו שיש לבטל את הקנס ולזכותו מביצוע עבירה של חניה שאינה כדין, וזאת לאור תו הנכה, המצוי ברכבו.

בתחילת השבוע זכה ורקשטל לניצחון נוסף. שופט בית המשפט המחוזי בתל-אביב, ירון לוי, קיבל את ערעורו על הכרעת הדין, שיצאה תחת ידי בית המשפט לעניינים מקומיים (השופט מנחם מזרחי), ושבה הוא הורשע בעבירה של חניה במקום אסור, ונגזר עליו קנס בסך 250 שקל.

לא היינו מתעכבים על פסק הדין אלמלא נקבעו בו דברים, שמן הראוי שייוודעו ברבים.

בשעות אחר הצהריים של יום חורף, בשנת 2011, החנה ורקשטל את מכוניתו, ובה תו הנכה, ברחוב בדרום תל-אביב, במקום בו הוצב תמרור "אין חניה או אין עצירה פרט לפריקה וטעינה שלא לצורך פריקה וטעינה מיידית ובלתי פוסקת". מצדו האחר של אותו התמרור הייתה החניה אסורה מכוח אבני שפה של המדרכה, שהיו צבועות לסירוגין באדום-לבן. פקח החניה הדביק על שמשת מכוניתו של ורקשטל דוח בגין חניה אסורה על-פי התמרור (ולא מכוח אבני השפה).

ורקשטל מיאן לשלם את הקנס, ביקש להישפט, ואכן נשפט בפני השופט מזרחי. לאחר ששמע את עדויותיהם של פקח החניה ושל ורקשטל, קיבל השופט מזרחי את טענותיה של העירייה והרשיע את ורקשטל. הוא קבע, כי האחרון חנה במקום לפחות חצי שעה, כי הפקח המתין לפחות 10 דקות לפני שערך את דוח החניה, כי רכבו של ורקשטל לא הפריע לתנועת כלי הרכב, שעברו ברחוב, כי ברכב היה תג נכה, שנשמט מתשומת-לבו של הפקח, וכי המדובר באתר מסחרי, בו מתנהלת תנועה גדולה של רכבים, הפורקים וטוענים סחורות לחנויות ברחוב. לפיכך, דחה השופט מזרחי את טענתו של ורקשטל, לפיה עומדת לו הגנת חוק חניה לנכים. כך עשה לאור קביעתו, שלפיה החניית הרכב, לפחות למשך מחצית השעה, בעדר מקום חניה פנוי, במקום היחיד, שיועד לפריקה ולטעינה, מהווה הפרעה ממשית לתנועה, כמשמעותה בפסק-דינו של השופט רובינשטיין, שהזכרנו למעלה מכאן.

ורקשטל, כדרכו, לא אמר נואש וערער על הכרעת הדין. ערעורו התקבל עתה, כאמור, על-ידי השופט ירון לוי.

"זיגזג" בעדות הפקח

את הטעם העיקרי לקבלת הערעור ביסס לוי על "הספק המזדקר מעדות המפקח והקושי בביסוס ממצאי עובדה על עדות יחידה זו". הוא הזכיר שהעבירה לא תועדה ולא צולמה על-ידי הפקח. "עדות המפקח ניתנה בחלוף כמעט כ-3 שנים מהתרחשות העבירה, המפקח בעצמו העיד שהאירוע אינו זכור לו", המשיך.

דעתו של לוי לא הייתה נוחה מה"זיגזג" בעדותו של פקח החניה. לאחר שתחילה העיד כי אחד הטעמים למתן הדוח היה נעוץ בכך שברכבו של ורקשטל כלל לא היה תו נכה, שינה הפקח את טעמו וטען, כי אף אם היה רואה תו נכה, הוא היה עורך את הדוח, לאחר שהיה ממתין 25 דקות. "מעבר לאי הנוחות, נוכח תשובותיו אלה של המפקח, הרי שיש בשינוי גרסאותיו, בנושא כה משמעותי, כדי להצביע על קושי ממשי באימות גרסתו", כך לוי.

הוא הוסיף וקבע, כי מעת שהפקח לא היה מודע לקיומו של תו הנכה, הרי יש קושי במתן משקל להתייחסותו העובדתית לאיזה מיסודות ההגנה שלפי חוק החניה לנכים.

את המשקל האפסי, שהוא ייחס לעדותו של פקח החניה, נימק לוי גם בכך, שעדותו ניתנה במבט לאחור, כמעט 3 שנים לאחר מתן הדוח, באופן שברור שעדותו אינה מבוססת על זיכרונו. "קיים חשש שאין המדובר אלא בניסיון בדיעבד להצדיק את מתן הדוח, באופן שיש בו כדי להגביר את עצמת הספק הסביר", הוסיף.

לוי לא חסך את שבט ביקורתו מפקח החניה, והוסיף: "בחינת עדות המפקח מעלה אי דיוקים משמעותיים נוספים המקשים על ביסוס ממצאי עובדה על עדותו היחידה".

לאחר שניתח את עדותו של הפקח והראה מדוע אין לבסס עליה הרשעה או ממצא עובדתי כלשהו, התייחס לוי אל הטענה, שלפיה הרשעתו של ורקשטל התבססה על ההלכה, שנקבעה על-ידי בית המשפט העליון ושלפיה ראוי להעמיד את זמן חניית הנכה במקום המיועד לפריקה ולטעינה, בלא שהדבר ייחשב כהפרת החוק, על משך של עד 25 דקות, ושלפיה בחנייתו גרם ורקשטל ל"הפרעה ממשית לתנועה", כמשמעותה בפסיקה.

הכרה בזכויות בעלי מוגבלות לשוויון ולנגישות

"למשיבה (עיריית תל-אביב - א'ט') לא היו כל ראיות בדבר משך חניית המערער במקום מלבד עדות המפקח בדבר נהלי עבודה קבועים שלו", קבע. הוא דחה את השענות ההרשעה על דבריו של ורקשטל, בעת שהשיב על האישום, ושלפיהם חנה במקום כחצי שעה. "אף קביעה עובדתית זו של בית המשפט קמא מעוררת תחושת אי-נוחות", פסק לוי. בקשר לכך הוא הזכיר, שורקשטל כלל לא היה מיוצג, "וספק רב אם היה מקום להקפיד עמו על קוצו של יוד, ולבסס ממצא עובדתי, שבית משפט קמא סבר כי הוא חיוני להרשעת המערער, על חוט השערה".

משקלן המצטבר של מכלול הנסיבות עורר בלבו של לוי תחושה של אי-צדק. הוא שב והזכיר כי מעדותו של הפקח ניתן היה להבין, כי אילו היה רואה את תו הנכה, לא היה עורך כלל את הדוח. לוי הוסיף לאלה את הכלל לפיו הספק יפעל תמיד לטובת הנאשם, ואת המשקל שיש ליתן להכרה בזכויות בעלי מוגבלות לשוויון ולנגישות, קבע כי על הספק לפעול לטובתו של ורקשטל, וזיכה אותו.

לקראת סיום פסק דינו הזכיר בית המשפט המחוזי בתל-אביב, שלא ניתן לשלול גם את טענתו של ורקשטל, שלפיה הוא החנה את רכבו במקום, שהחניה בו אסורה בשל אבני שפה הצבועות אדום-לבן. "כשם שהמפקח לא שם לב לעצם הימצאות תו הנכה ברכב, לא ניתן לשלול את האפשרות שהוא לא שם לב לצד של התמרור שבו חנה רכב המערער", הטעים. (עפ"א 48209-11-13).