הנקראות ביותר

"כשר ללא תעודה": המסעדנים שמאסו בבריונות של הרבנות

אחרי שנים של תלונות על התנהגות הרבנות, דרישות לתשלום בשחור והיעדר פיקוח הלכתי אמיתי - קבוצת מסעדנים ירושלמית החליטה לא להשתמש יותר בשירותיה של הרבנות ■ כשר וגם פתוח בשבת? מסתבר שאפשר

אנשים בעלי חשיבה ספרותית אולי יאהבו את המטפורה השוכנת במכה התדמיתית האחרונה שספגה הרבנות הראשית: זו החליטה בשבוע שעבר שאת ל"ג בעומר יש לחגוג באיחור של יממה, ביום ראשון בערב, במקום במוצאי שבת, כדי שלא לגרום לחילול שבת המוני. והנה, אפילו שר הדתות, סגנו והרב הראשי בכבודם ובעצמם צפצפו על החלטת הרבנות וציינו את החג במועדו. בחלק מהאתרים של הציונות הדתית כבר החלו לדבר במונחים של "התקפלות" והיו אפילו מי שהגדילו עד כדי השאלה: "האם הרבנות איבדה מהרלבנטיות שלה"?

וכאן חובבי הפואטיקה עשויים למצוא את המטפורה: כמו הגחלים הלוחשות במדורת ל"ג בעומר שכבתה, הסיפור הקטן הזה מייצג מגמה מעניינת, הרחק מעיני התקשורת החילונית, של "אתגרים חדשים", אם לנקוט לשון המעטה, שהרבנות ניצבת בפניהם בשנים האחרונות. על חלקם כתבנו בהרחבה לאחרונה, וסביר להניח שעוד יעסקו בהם רבות.

אחד הנושאים הנפיצים בהקשר הזה הוא הכשרות. לאחרונה עלה הנושא בשתי הזדמנויות שונות: העניין הראשון צץ על רקע הדיון ביוקר המחיה, בעקבות פרסום המלצות ועדת אנדורן לפתיחת שוק היבוא של מוצרי בשר וחלב. אחת הסיבות למחירים הגבוהים של מוצרים מיובאים, הסביר הצוות של מנכ"לית משרד האוצר יעל אנדורן, היא מגבלות הכשרות, כמו גם התשלום הגבוה עבור הכשרות המחויבת של הרבנות הראשית, נוסף על הכשרים הניתנים כבר בחו"ל.

הסיפור השני נגע בהתקפלות נוספת של הרבנות בנוגע לדרישה לצרף נשים למאגר משגיחי הכשרות: בהמשך לעתירה לבג"ץ שהגיש ב-2013 ארגון הנשים הדתיות אמונה, קבע הרב הראשי הטרי, הרב דוד לאו, כי יש לאפשר לנשים לשמש במקצוע.

לא ברור אם השינוי הזה מבשר על תזוזה בעמדה הקשיחה של הרבנות. ייתכן שהוא קשור לרפורמה במערך הכשרות שעליה הכריזו שר הכלכלה נפתלי בנט (המכהן גם כשר לשירותי דת) וסגן השר לשירותי דת הרב אלי בן-דהן.

האלטרנטיבה, אגב, כבר כאן: לפני שנתיים נמאס לכמה מסעדות בירושלים מהרבנות המקומית, ובעליהן החליטו לוותר על תעודת הכשרות. הם תלו במסעדה שלט שבו היה כתוב "כשר ללא תעודה" ואף פתחו דף פייסבוק באותו שם, שהחל לצבור תאוצה.

היוזמה התחילה מחיה גלבוע, צעירה ירושלמית ודתייה לשעבר, שהייתה מוטרדת מהעובדה שחבריה החילוניים החלו אט-אט לעזוב את ירושלים בין היתר משום שבשבתות העיר הייתה דוממת - מפני שבתי העסק בעיר חוששים לאבד את תעודת הכשרות. באמצעות חברת מועצת העיר רחל עזריה מסיעת ירושלמים, היא הגיעה אל הרב אהרון לייבוביץ' (46), מזכיר הסיעה בעירייה וראש בית מדרש סולם יעקב, ויחד עם המסעדנים הם פיתחו פיילוט למודל של כשרות קהילתית.

מהפיילוט הזה צמח גוף המכונה "השגחה פרטית", ומאגד כיום שבעה בתי עסק ירושלמיים: קפה מזרחי, מסעדת טופולינו, קפה טרומפלדור, ג'ורג'י בפיתה, המקום של איציק, מסעדת קרוסלה וחומוסיית ארבעס. בתי הקפה והמסעדות הללו תלו בחזית כתב אמנה שבו הן מתחייבות כלפי הסועדים על שמירת הכשרות.

במה שונה השגחה פרטית מהשגחת הרבנות? בשלב הראשון נערכת השתלמות לכל צוות בית הקפה, גם לצוות המטבח וגם למלצרים, שיוכלו לדברר את הפרויקט ללקוחות. אחרי ההשתלמות חותמים על ברית נאמנות בין בית העסק לבין הקהילה. השלב השלישי הוא אחזקת הכשרות, שמתבצעת באמצעות ביקורים של מתנדבים ושל רכזת שטח (בשכר). משגיחי הכשרות, אגב, הם כולם נשים. זה אחד מהעקרונות שמקפידים עליהם בהשגחה פרטית כדי ליצור את האלטרנטיבה.

והתשלום? "בית העסק משתתף ב-400 שקלים בחודש, מימון שכרה של רכזת השטח", מסביר הרב לייבוביץ'. "את האדמיניסטרציה וניהול הכספים עושים המתנדבים. התפקיד שלי הוא יועץ לענייני הלכה בשכר חלקי".

- יש הבדל בחוקים שעליהם אתם מתבססים, לעומת חוקי הרבנות?

"בכל מה שקשור לכשרות של הרבנות - אין אחידות. זה משתנה מעיר לעיר ולעתים ממשגיח למשגיח".

- אתם רוצים להחליף את הרבנות?

"המודל שלנו לא מתאים למטבחים מאוד גדולים עם תפריט של מאות מוצרים, ולכן הוא אינו הפתרון. אנחנו רוצים לשנות קצת את יחסי הכוחות בכל הנוגע לתחום הכשרות".

חוק איסור הונאה בכשרות קובע כי מי שמוסמך לתת תעודת כשרות הוא הרבנות הראשית לישראל בלבד או רב שהסמיכה לכך. בעל העסק נדרש להעסיק את משגיח הכשרות על חשבונו, וזה אמור להדריך את בעל העסק לגבי חומרי הגלם ולפקח שהוא מתנהל על-פי הכללים המוכתבים לו. תעודת הכשרות מחודשת פעמיים בשנה. אם מצא המשגיח כי חלה תקלה, בסמכותו לשלול את התעודה מבית העסק ואף לפרסם זאת ברבים.

לפי הרבנות, שכר משגיח לשעה (עלות שכר) עומד על 37 שקלים, ואל מרבית המסעדות הוא אמור להגיע שלוש פעמים בשבוע למשך שעתיים בכל פעם, תלוי בהחלטת הרב הממונה ועל-פי סוג הכשרות הנדרש. לפי נתוני הרבנות הראשית, כמאה אלף בתי עסק מחזיקים בתעודת כשרות על-פי הקריטריונים האלה.

האם זה עובד כך בשטח? המסעדנים שרואיינו לכתבה (וגם אחרים שסירבו להיחשף בשמם) טוענים בתוקף שלא. רובם מספרים שהם כמעט לא פוגשים במשגיח, שמגיע בעיקר כדי לאסוף את התשלום; אחרים מספרים על התנהלות בריונית ומאיימת מצד חלק מהמשגיחים; וישנם גם כאלה שמדווחים על דרישת תשלום "שחור" ועל משא ומתן על שכר "מחוץ לחנות".

כך טוען, למשל, יהונתן ודעי, הבעלים של הקפה-מסעדה הצמחוני קרוסלה בירושלים: "ברגע ששילמתי, ביקשתי חשבוניות. המשגיח אמר לי, אין חיה כזו. זה היה או לא להעסיק את המשגיח או לשלם לו בשחור מתחת לשולחן. בסוף פשוט אמרתי לעצמי, תפסיד כמה לקוחות, אבל עדיף להיות בשקט. ניהלנו מיקח וממכר מחוץ לחנות. הוא דרש 1,000 שקל והצלחתי להוריד את זה ל-600. המשגיח עצמו הגיע לשתיים עד חמש דקות, לקח איזו עוגייה ויצא. לא היה שום ערך מוסף לעבודה שלו, מעבר לזה שהייתה לי תעודה על הקיר. בתור אדם דתי לשעבר, אני יודע שהתעודה הזו לא שווה שום דבר; לא משקפת שום קשר לכשרות, רק את מנגנון התעסוקה הגדול שלהם".

על יחס של התעמרות מספרת להבה סילימן-הרמן, לשעבר בעלת מסעדת איצ'יקידנה ההודית בשוק מחנה יהודה: "פתחתי את המסעדה, קיבלתי תעודת כשרות ועבדתי כך במשך ארבע שנים. המשגיח היה בא, מציץ דקה במקררים והולך. בן 27 עם שני ילדים קטנים. עבדה אצלי סטודנטית בבצלאל בגילו שנקרעה בעבודה בשביל אותו שכר. הוא עבד אולי שעה בחודש. למה אנחנו צריכים להסכים לזה?".

אחרי שנשללה ממנה תעודת הכשרות תלתה סילימן הרמן פתק שבו נכתב כי המקום "כשר בלי תעודה" ובו הסבירה ללקוחות את המצב.

ליובל כוכבי, שמחזיק במסעדת לינק בירושלים, אין תעודת כשרות כבר 15 שנה. כשפתח מסעדה נוספת, ג'ורג'י בפיתה, הגיע לרבנות לבקש כשרות. "הרב ביקש ערבות בנקאית בסך 3,000 שקל", הוא מספר.

- על מה בדיוק?

"על זה שלא נביא עגבנייה מהמסעדה הלא כשרה".

- אז מה עשיתם?

"הגישה שלהם הייתה מגעילה, ואמרנו על גופתנו, לא תהיה כשרות מהרבנות".

על ההתנהלות הזו מעיד גם חיים חסיד, בעל חנות תבלינים עם ותק של 35 שנים מנס ציונה. לדבריו, במשך שנים הייתה לו תעודת כשרות של הרבנות, שעליה שילם כמה מאות שקלים בשנה. חסיד מספר כי לאחר פטירתו של הרב הספרדי של העירייה, שהעניק לו את התעודה, דרש ממנו הרב האשכנזי של העירייה 12 אלף שקלים בשנה, לא כולל תשלום עבור ההכשרה בפסח. חסיד סירב.

"אחרי שהסרתי את התעודה באו כל מיני אנשים חשודים כדי לראות אם אני אומר שהמקום כשר אפילו שאין לי תעודה", מספר חסיד. "אחר כך גם הטילו עליי קנס - שלא שילמתי עד היום".

סביר להניח שלא רבים בציבור החילוני יודעים זאת, אבל חסה רגילה, עלים ירוקים וכרובית בעייתיים מאוד מבחינת הכשרות. זאת משום שהם מלאים בחרקים ובתולעים, לעתים בלתי נראים. מכאן התפתח המושג "ירקות גוש קטיף" כדי לתאר ירקות שמגודלים בתנאים שמקשים מאוד על החרקים. למה גוש קטיף? מפני שבאמצעות החקלאים מהאזור הזה, שפונה ממתיישביו בהתנתקות ב-2005, הגיע הפתרון (אם אפשר לקרוא לו כך): הירקות גדלים על מצעים מנותקים מהקרקע, בתוך חול שנוקה באופן סטרילי, בתוך חממות אטומות הרמטית. שיטת המצעים המנותקים מייקרת את הירקות כמעט פי עשרה.

בסוף 2012 פרסם הרב הראשי הספרדי לישראל דאז, שלמה עמאר, החלטה מהפכנית: הוא הסביר שאכילת ירקות עליים ללא חרקים מסכנת באופן ודאי את בריאות הציבור בשל שימוש מוגבר בחומרי הדברה, והמליץ לציבור לרכוש ירקות עלים רגילים ולנקותם מחרקים בעצמו. כמו פעם. בכך, עמאר הפריך את הטענה שאי-אפשר לנקות את הירקות מהחרקים באופן שמצריך כל-כך הרבה משאבים כלכליים ורעילים.

תעודת הכשרות של מסעדת טופולינו הירושלמית, מסעדה איטלקית חלבית, נשללה ממנה משום שהבעלים והשף שי גיני סירב לקבל את תכתיב הרבנות להשתמש ב"ירקות גוש קטיף" שכאלה.

"היינו כמה שנים עם תעודת כשרות, והירק שבו ביקשו מאיתנו להשתמש מקבל ריסוס מסיבי דרך ההשקיה או מלמעלה", משחזר גיני. "זה מסוכן, זה פוגם בטעם וזה יותר יקר. מישהו שרוצה לדעת שיש השגחה כשרותית מקבל רעל בדרך האחורית. הספקים והמגדלים של הירק מגידול ללא חרקים הם ספורים. זו קומבינה של מגדלים. יהודים שטפו את הירק נגד חרקים בחומץ ובמלח במשך שנים. מבחינתנו הסיטואציה הייתה בלתי אפשרית ופנינו לרבנות וביקשנו שיאפשרו לנו לשטוף את הירק ושלא יחייבו אותנו להשתמש בירק הזה. הם התעקשו. ניסיתי להסביר להם שלי יש אינטרס הכי גדול שלא יהיו חרקים בירק. לא עזר. בסוף ויתרנו על התעודה".

לדברי השף מנה שטרום, בעלים משותף של מסעדת קמפנלו כיום, ובעלים בעבר של המסעדות רדיו רוסקו ואיל פאצו, ומשמש יועץ גם למסעדות כשרות, לא מדובר רק בבריאות, אלא גם בטעם: "במסעדה שייעצתי לה, הצעתי להם לשתול בזיליקום בעציצים כדי לעשות פסטו, כי בזיליקום ללא חשש תולעים הוא חסר טעם ומרוסס למוות. לא נתנו להם.

"בחינוך הדתי למדתי שכל המוסיף גורע. מה שקורה היום הוא שהם רק מוסיפים ומוסיפים ומורידים מעצמם את העבודה. נכון שאסור לאכול חרקים, גם החילונים לא מעוניינים לאכול חרקים. אבל הם מוסיפים דברים שאסור לאכול מחשש לחרקים ותולעים. אסור לאכול כרובית, אסור לאכול את פרחי האספרגוס, שהם החלק הכי טעים בירק. פגשתי פעם משגיח שאסר עליי להשתמש בתאנים - זה הרי אחד משבעת המינים! מטרת המשורר הייתה שאנשים ינקו את הירקות; פעם המשגיח היה מנקה, הוא היה חלק מצוות המטבח. כיום, מתוך איזו עצלות, פשוט פוסלים ירקות מאכילה".

ברבנות אומרים בתגובה כי "אין בסיס לטענה שבעבר שומרי כשרות הסתפקו בשטיפה פשוטה של ירקות עלים תחת הברז. מי שעשה זאת פשוט לא שמר כשרות".

- ומה לעניין הנזק הבריאותי?

"הרבנות הראשית מודעת לנזקים הבריאותיים הנובעים מכך, אולם היכולת שלנו לפעול בנושא היא מוגבלת. הפיקוח על הריסוס נמצא בסמכות משרד החקלאות. לפני כשנתיים הוקם צוות משותף לרבנות ולמשרד החקלאות, והרבנות הציעה שיימצא הסדר שבו משגיחי הכשרות יעכבו את הכשרות ממגדלים אשר חורגים מרמת ריסוס מסוימת, שתיקבע על-ידי משרד החקלאות. ישנו בסיס הלכתי לכך. אולם משרד החקלאות לא העביר עדיין לרבנות את המידע ולכן היוזמה מתעכבת".

- למה לא, פשוט, לתת למשגיחים לשטוף את הירקות?

"זה בניגוד לנוהל ומסיבה טובה: ראשית, עמדת הרבנות הראשית היא כי אין להסתפק בשטיפה; שנית, גם לשיטת הפוסקים המאפשרים שטיפה (אשר הרבנות אינה נוהגת לשיטתם) - רמת השטיפה הנדרשת לכמות הירק שעוברת מדי יום במסעדה ממוצעת, תחייב להעסיק את המשגיח במשרה מלאה ואף יותר מזה. פער העלות בין העסקתו של המשגיח כשעתיים ביום, לבין העסקתו במשרה מלאה, גדול פי כמה מפער המחיר שבין ירקות רגילים לירקות מהדרין ללא חרקים".

בימים אלה מגישה התנועה הרפורמית בג"ץ בעניין הקנסות שהשיתה הרבנות על המסעדות טופולינו וקרוסלה. לדברי עו"ד ריקי שפירא, שמגישה את העתירה, "אין היגיון במונופול של הרבנות בכשרות, בזה שיש רק כשרות אחת רצינית בישראל. אין היגיון שהמצב החוקי כיום לא מאפשר את זה. מטרת העתירה היא לפתוח את שוק השגחת הכשרות לגורמים נוספים, או לקבוע בחוק שאינו חוקתי ושיש לבטלו".

אחד הנקודות היותר מורכבות בנוגע לענייני כשרות היא התנאי שהמסעדה לא תפעל בשבת, על מנת להעניק כשרות לאוכל עצמו.ישראלים שאינם שומרים שבת, אבל בהחלט שומרים, ובאדיקות, על כשרות באוכל, לא יוכלו ליהנות ממסעדה כשרה בשבת. עד לפני חמש שנים, סועדים כאלה היו יכולים להרחיק עד למועצה האזורית עמק הירדן. שם, הפלא ופלא, היו מסעדות הנהנות מתעודת כשרות אף שהן פועלות בשבת. איך זה קרה? הרב שלמה דידי, שעומד בראש הרבנות המקומית, מספר כי כשהחליט להעניק את הכשרות למסעדות - שרוב פעילותן הייתה בשבת כי היו ממוקמות באזור של קיט ונופש - התבסס על אישור של הרב מרדכי אליהו ז"ל.

הכול הלך טוב ויפה עד לפני חמש שנים: בעקבות עתירה לבג"ץ של מסעדת אירוח גולן לאפשר לה לפעול בשבת, בטענה שהיא מופלית ביחס לשאר המסעדות באזור, החליטה הרבנות להורות לרב דידי להפסיק את הנוהג.

"אחרי הבג"ץ היו לרבנות שתי אפשרויות: או לאשר לכל הרבנויות בארץ לאפשר למסעדות לעבוד בשבת או להגיד לי להפסיק. אני והרב של קריית שמונה, שנתן הכשר למסעדת דג על הדן, היינו במפגשים עם הרבנות הראשית וקיבלנו נזיפות, עברנו בירורים ושימוע".

ניסיון נוסף בעניין הפעלת מסעדה כשרה בשבת נעשה ב-1995 על-ידי המסעדה היהודית אלימלך באמצעות הגשת בג"ץ - שנדחה. לדברי עו"ד הד"ר חיים שטנגר, העוסק במשפט עסקי-מסחרי ובמשפט פלילי, ומתמחה בתחום הבג"צים והכשרות, ושהגיש את העתירה, "גם אחרי שניטלה ממנה תעודת הכשרות, המסעדה רק פורחת. הכול ידעו כי היא כשרה ללא תעודת כשרות".

ברבנות אומרים בתגובה כי "מזון שבושל בשבת אינו כשר. נקודה. אין הבדל הלכתי בינו לבין שרימפס. כשרות בשבת מעלה פי מאה יותר שאלות הלכתיות מאשר בימות החול, והמורכבות הזו באה לידי ביטוי בציוד מטבח ייחודי, בשינוי התפריט ובשינוי שיטות העבודה ובשעות השגחה רבות יותר. בנסיבות האלה, ככלל, לא משתלם לפתוח מסעדה כשרה בשבת.

"בדרך כלל הבקשה יורדת מהפרק ברגע שבעל העסק מבין את העלויות הכרוכות בכך גם אם הדבר היה אפשרי, אבל לעתים נדירות מגיע בעל עסק שמבקש לשאת בעלויות הללו. אלה מקרים נדירים ביותר, ממש בודדים מתוך כמאה אלף עסקים כשרים (מספר מוערך) הפועלים בישראל. אין הצדקה שהרבנות תתאים את נהליה לצורכיהם של עסקים בודדים. מובן שכל עסק המבקש לפתוח בשבת רשאי לעשות זאת, אולם עליו לוותר על תעודת הכשרות לשם כך".

על הדברים האלה אומר הרב דידי: "לא כופים את זה על אף אחד. אם הרבנות הראשית דואגת לכספם של בעלי העסקים - באים לבעל העסק ומציעים לו את הפתרון הכספי. כדאי שהרבנות הראשית תמצא פתרון לנושא הזה, כי אפשר למצוא בזה תועלת של כשרות.

"בית גבריאל בצמח עבד לפי אותה שיטה. כשהחלטנו להוריד את התעודות בסגנון הזה, פגשתי שם את בעל העסק והוא אמר, 'היום אנחנו מוכרים גם שרימפסים'. לדעתי, כדאי יותר לרדת לעומק הסוגיה ולראות מה אפשר לעשות. אולי תהיה תועלת לציבור".

לדבריו של שחר אילן, סמנכ"ל עמותת חדו"ש לחופש דת ושוויון, "הרבנות משתמשת בתעודת הכשרות כאמצעי למניעת חילול שבת".

- למה הכוונה?

"שהרבנות לא באמת שומרת כשרות אלא מונעת חילול שבת. במידה רבה זה הפך לסמל. הניסיון להגיד אתה לא יכול למכור כשר בשבת - זה סוג של כפייה. מסוג הדברים שהרבנות עושה ומשניאה את היהדות על הציבור. יש פה גם עניין חברתי. בשבת אתה חייב לאכול יקר - כי רק המסעדות העממיות שמאכילות את העובדים בארוחות עסקיות הן כשרות - או לנסוע ליישוב ערבי. זה לא הגיוני לוותר על מסעדות חלביות בשבת".

ברבנות מבטיחים: "שינוי מבני מהותי בתחום הכשרות"

השורה התחתונה של תגובת הרבנות, בעיקר על רקע אורכה, היא שיש שם מי שקשוב לטענות. אולי זאת הסיבה לכך שהם מנפקים ל-G בשורה, שייתכן שיש בה ממש, וייתכן כי תרד אל תהום הנשייה כמו יוזמות אחרות:

"לפני מספר חודשים הכריזו הרבנות הראשית והמשרד לשירותי דת על שינוי מבני מהותי בתחום הכשרות. הרכיב המרכזי במהלך, מבחינת הרבנות הראשית, הוא הפסקת העסקתם של המשגיחים על-ידי המושגחים, והעברתם לחברה מתווכת. מצב זה יפתור את ניגוד העניינים שבין המשגיחים למושגחים. המהלך נמצא כעת בעיצומו".

בנוגע לטענות הספציפיות נמסרה מהרבנות התגובה הבאה: "כשבאים להעריך את מצב מערך הכשרות בישראל, בעלי העסקים הם הזווית הפחות מהימנה. הם מונעים מרווח עסקי והיו מעדיפים לכתוב שהעסק כשר וליהנות מההכנסה מהקהל שומר הכשרות בלי שהרבנות תסתובב להם בין הרגליים. בנסיבות האלה אין פלא שהמסעדנים מתלוננים. מובן שכאשר יש תלונות ענייניות אנחנו מטפלים בהן בכובד ראש.

"שעות העבודה של משגיח בכל בית עסק נקבעות על-ידי הרב המקומי. המסעדן הוא המעסיק של המשגיח, ועליו מוטלת האחריות הראשונה לוודא את נוכחותו בעבודה, בדיוק כמו שהוא מוודא את הנוכחות של כל יתר עובדיו. אם משגיח לא מציית להוראות מעסיקו ולא מגיע לעבודה, בעל העסק יכול בקלות לפנות למפקח ולדווח, והבעיה תטופל. מדיווחים המתקבלים מהשטח, מפקחים מקבלים מעט מאוד תלונות על היעדרות משגיחים. מאחר שזו אחת הטענות הנפוצות בשיח התקשורתי, צריך לבדוק מה מקור חוסר המתאם.

"בכל מקרה, הרבנות לא מסתפקת בפיקוח הנוכחות מטעם בעל העסק ומעסיקה מפקחי כשרות אשר תפקידם, בין השאר, לוודא את נוכחות המשגיחים. יש להבין שהמשגיח אינו מחויב להיות נוכח בעסק בכל שעות היום. במסעדה ממוצעת בכשרות רגילה יידרש המשגיח להיות נוכח שעתיים-שלוש ביום.

"אחד החלקים העיקריים בעבודתו של משגיח במסעדה הוא לבדוק את כשרותם של חומרי הגלם המגיעים למסעדה מהספקים השונים. זה אומר, בין השאר, לבדוק את חותמות הכשרות על המוצרים שנמצאים במקרר. מובן שלמשגיח יש מטלות נוספות, הכול כפי שמופיע בנהלי הכשרות הזמינים באתר הרבנות הראשית ובאפליקציה.

"לגבי התשלום: מאחר שאין קשרי עובד-מעביד בין הרבנות הראשית והמועצות הדתיות לבין המשגיחים, אין לנו סמכות וגם לא יכולת לפקח על דרכי התשלום. המשגיח הוא ספק או עובד של בעל העסק, והתשלום לו, בעיקרון, הוא הוצאה מוכרת לצורכי מס. בדיוק כמו שבעל עסק שומר חוק לא יסכים לשלם לספקים אחרים ללא קבלה, כך גם אין הצדקה שישלם כך למשגיח. איננו תומכים, כמובן, בשיטות תשלום לא חוקיות.

"שכר עבודתו של משגיח נקבע על-ידי השר לשירותי דת, והוא 37 שקלים לשעה. אין מקום למיקוח בעניין זה. מספר השעות שבהן נדרש משגיח להיות בבית העסק נקבע על-ידי הרב המקומי לפי קריטריונים שונים. ייתכן שבעל עסק ישכנע את הרב המקומי להקטין את מספר שעות המשגיח, ובכך להוזיל עלויות. זהו הנוהל הרגיל, ואין בכך פגם.

"לטענות החמורות להתנהגות גסה אין ביכולתנו להתייחס בלי הפרטים. אין למשגיח סמכות לדרוש מבעל העסק דרישות שרירותיות. בכל רגע יכול בעל עסק להיכנס לאתר הרבנות ולבדוק אם לדרישה שהגיעה מצד המשגיח יש בסיס או לא, והוא גם יכול לפנות למפקח. במקרה של הסרת כשרות או הימנעות ממתן כשרות, החוק מעניק לבעל העסק זכות ערעור למועצת הרבנות הראשית.

"הרבנות הראשית מעסיקה חמישה מפקחים בכל הארץ, המוסמכים לקנוס בעלי עסקים המעידים על עצמם שהם כשרים בניגוד לחוק. המפקחים הללו מוסמכים על-ידי שר המשפטים לבצע את עבודתם. בעלי עסקים שמקבלים דוח אמנם אינם מרוצים, אבל זו בדיוק הפעולה שמאפשרת לציבור לסמוך על הכשרות של בעל עסק שמחזיק תעודת כשרות חוקית של הרבנות. אם כל אחד יכול היה לשים שלט כשר בלי שיש לזה כל בסיס, אף אחד לא יכול היה לסמוך על הכשרות של בעל עסק שאינו מכיר באופן אישי.

"יש ביקורת רבה נגד הרבנות, ואנחנו ערים לה, אבל מבחן התוצאה הוא אם הציבור שומר הכשרות סומך על הרבנות מספיק כדי לאכול מזון הנתון להשגחתה. והתשובה לכך היא חיובית. ישנם מגזרים אשר מסיבות אידיאולוגיות אינם סומכים על הכשרות של הרבנות. זה לא מעיד על רמת הכשרות של הרבנות, אלא על הנטיות האידיאולוגיות של אותם מגזרים.

"בסופו של דבר, כשרות היא החלטה עסקית. בעל עסק יכול שלא לשווק מזון כשר בכלל, והוא יכול להחזיק תעודת כשרות. אם המסעדה נמצאת באזור גיאוגרפי שבו חלק גדול מהלקוחות שייכים לאותם מגזרים, ייתכן שישתלם לבעל העסק לבקש השגחה מגופים חיצוניים לרבנות. זו החלטה עסקית שבין בית העסק לבין אותם גופים, והיא אינה קשורה לרבנות".

הרב הראשי דוד לאו מסר בתגובה לנאמר בכתבה את הדברים הבאים: "בכל מערכת יש קיצונים חריגים ובעייתיים. הדבר נכון בכל חברה מסחרית, עסק או ארגון. מאז נכנסתי לתפקידי לפני שמונה חודשים אני עמל בעיקר על ניסיונות ליצור שקיפות במערכת הכשרות, ויש לנו דוגמאות רבות לכך. צריך לתת לזמן ולמאמצים שלנו לעשות את שלהם, ואני בטוח שנצליח לשנות רבות".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות