יריית הפתיחה של הילארי קלינטון למירוץ לנשיאות ארה"ב

הילארי קלינטון החליטה להתמודד על נשיאות ארה"ב ב-2016. העולם ואמריקה עוד לא שמעו על כך רשמית, ולא ישמעו על כך עד ראשית או מחצית 2015, אבל את לא כותבת ספר - הגם שהוא מוגבל למדיניות חוץ בלבד - של 600 עמודים, מופיעה ב-15 תוכניות טלוויזיה ומקיימת 22 אירועי השקה לספר, אם את לא רצה לנשיאות.

הילרי קלינטון היא סחורה מוכרת. אוהבים אותה או שונאים אותה, אמריקה והעולם יודעים מי ומה היא, ומנין באה. מה שנותר לה כעת הוא להבהיר לאן היא הולכת ובאיזה נתיב. למועמד מוכר יש יתרונות עצומים לעומת כזה שמתקשה לפרוץ את תקרת הזכוכית של הכרה והזדהות לאומית, אבל יש לזה לא מעט חסרונות שקשה לפצות עליהם: עייפות הציבור - תחושת 'עוד פעם היא?', בעיקר לאור העובדה שהיא מגיעה לבית הלבן עם ביל קלינטון. אנשים מקובעים בעמדותיהם, ומשנקבעה תדמיתו של אדם פוליטי, קשה לעצב אותה מחדש.

לכן החליטה קלינטון לכתוב ספר. ספר זיכרונות מדיני. כזה שמסביר את העבר הקרוב ומוביל את הקורא לעבר העתיד הקרוב. ספר שפונה לא רק ל-83% מהדמוקרטים שבסקר האחרון של CNN אמרו שהם מתלהבים או שבעי רצון מהאפשרות שקלינטון תרוץ, אלא ספר שיעביר אליה כ-15% מהנשים שהצביעו למיט רומני בבחירות 2012. המודל הוא אובמה, אגב, שזכה בכמעט 60% מקולות הנשים, וב-70% מקולות האמהות החד הוריות, קבוצה דמוגרפית-פוליטית דמוקרטית מובהקת.

בחירה אמיצה

הספר, "בחירות קשות" (Hard Choices), מורכב משני יסודות: התבוננות לאחור לשנים 2009-2013 והאדרת ארבע שנותיה של קלינטון כמזכירת המדינה, ובכלל זה ניסיון טבעי - אם כי לא משכנע במיוחד - לבדל עצמה בנושאים מסוימים מאובמה. קלינטון מסבירה את תפקידה המשתנה של ארה"ב בעולם ואת הדינמיקה וחוסר הוודאות שחייבה גמישות מרבית בכל נושא.

החלק השני פונה ישירות ל-2016 ומעבר לה: שרטוט קווי מתאר של מדיניות חוץ בעולם משתנה, המזמן משברים ומציב אתגרים חדשים לארה"ב, יחד עם סדרי עדיפויות חדשים וברורים: אסיה.

יסוד הגמישות חוזר גם בחלק הזה, וזהו יותר מרמז לתפיסת עולמה של האישה שאולי תושבע בינואר 2017 כנשיאה ה-45 של ארה"ב. קלינטון אינה הנרי קיסינג'ר. היא לא כתבה ספר לימוד ומדריך היסטורי מלומד על מדיניות חוץ, אלא מסבירה מה נדרש מארה"ב, ובמרומז, כיצד תפעל כנשיאה. לדעתה אין כעת מקום למשנה סדורה של מדיניות חוץ ואין יכולת או נחיצות לגבש אסטרטגיה רבתי, שממנה תיגזר המדיניות באזורי משבר בעולם. במובן זה קלינטון היא המשך ישיר של אובמה, ולא חשוב עד כמה תרצה לבדל עצמה ממנו.

קלינטון לא תודיע על כוונותיה עד ראשית 2015. אז יתבהרו שני דברים: סדרה של סקרי עומק תלמד אותה מה מצבה האמיתי בקרב הציבור האמריקאי, ומהם הנושאים שצריכים להגדיר את קמפיין 2016. סביר שהיא יודעת את התשובות, אבל אחרי ההפסד הלא צפוי לאובמה בפריימריז של 2008, היא לא תסמוך רק על היותה פוליטיקאית משופשפת, מנוסה ומצולקת, שיודעת הכול. דבר אחד ברור לה, למרות הספר שפרסמה: מדיניות חוץ לא תהיה אחד מהנושאים על סדר היום בקמפיין שלה.

שנית, לקלינטון יש 6-8 חודשים להתבונן בטקס ההתאבדות האלים של המפלגה הרפובליקאית, שהתנתקה מאמריקה המודרנית וברחה למחוזות בדלניים, ימניים, שמרניים וחסרי עוגן במציאות האתנית-תרבותית-פוליטית של המדינה. כיום המשוואה ברורה: מועמד רפובליקאי שיכול להיבחר בפריימריז של המפלגה לא יוכל לעולם להיבחר בבחירות הכלליות. רפובליקאי שמסוגל לנצח את הקואליציה הדמוקרטית שבחרה באובמה פעמיים, לעומת זאת, לא יוכל להיבחר בבחירות המוקדמות כמועמד המפלגה. זו משוואה פשוטה וטראגית עבור הפוליטיקה האמריקאית, שאיבדה את היכולת למשול באמצעות פשרות ודו-שיח בונה. למרכז הזה תיכנס קלינטון, ואם תימנע מטעויות, הבחירות הן 'שלה להפסיד', כפי שנהוג לומר באמריקה.