האתר הפרובוקטיבי שמסביר למה ואיך לרדת מהארץ

בראיון ל-G מספר איתן סלוניקי על הנאצות ועל הביקורת, וגם על אלה שהודו לו 2.0

איתן סלוניקי / תמונה פרטית
איתן סלוניקי / תמונה פרטית

"את מכירה מישהו שחי בחו"ל?", שואל איתן (תני) סלוניקי בשיחת טלפון מדירתו בלונדון.

- האמת, כן.

"את רואה?! כל אחד מכיר מישהו שלא חי בארץ. יש כל-כך הרבה ישראלים שחיים בחו"ל, והמדינה מסרבת להודות בזה".

- היא לא מסרבת להודות, היא פשוט נאבקת כדי לשמור על התושבים שלה. מה רע בזה?

"מה שרע בזה הוא העובדה שהרגש הלאומני-בדלני מחזיק את הצעירים בישראל, ודרכו שולטת הממשלה באזרחיה. כולם עוברים בארץ את שטיפת המוח הלאומנית, מהגן ועד החיים הבוגרים, של 'אין כמו בבית'. אני רוצה לשחרר אותם מזה. המטרה שלי היא לנתק את הקשר הרגשי בין האזרח הישראלי לבין המדינה. לגרום לו להבין שהוא לא באמת מחויב לה. זו המטרה של leaveisrael".

לא בטוח שהאתר שהקים, leaveisrael, אכן מנתק את הקשר הרגשי בין האזרח הישראלי למדינתו - בחלק מהמקרים הוא אפילו עושה את ההפך, ומזמן תגובות נזעמות שלידן הביטוי "נפולת של נמושות" הוא מחמאה - אבל עיון באתר הזה, מעין מדריך ופורום לישראלים שחפצים לרדת מהארץ, יוצר עבור כל אדם בר דעת וחפץ נורמליות, איזו צביטה קטנה בלב.

כפי שכתב השבוע רוגל אלפר ב"הארץ" - באופן בוטה למדי, אך גם בכנות - גם הציוני הנלהב ביותר לא יוכל להתכחש לעובדה שהחיים כאן לא פשוטים. הדיון שעורר אלפר, כמו גם האתר של סלוניקי וגם סתם מחשבות שהישראלים נוהגים לבלום רגע לפני שהן יוצאות מהפה, מבוססות כולן על רציונל פשוט: אם לאדם לא טוב במקום מסוים, יש לו זכות לקום וללכת. בצדק או שלא, בישראל המשוואה הזאת לא תמיד מתקבלת בהבנה.

הנתונים בהיבט הזה מעניינים: ההערכות השונות בנוגע למספר הישראלים החיים בחו"ל מתנקזות למספר קבוע יחסית לאורך העשור האחרון: סביב החצי מיליון, מספר לא מבוטל עבור תושבי מדינה שמחשיבה את עצמה למתקדמת ולמפותחת. ברמת השאיפות, המספרים מתחילים לזנק: על-פי הסוציולוג יוסי הרפז, במאמרו "הביקוש לדרכון אירופי בישראל", בין השנים 2000 ל-2007 עלה הביקוש לאזרחות אירופית בקרוב ל-300%. למעשה, מראה הרפז, בכל פעם שמדינה אירופית פותחת את שעריה, הישראלים קופצים על ההזדמנות: האחרונה הייתה, למשל, ספרד, שהכריזה כי תאפשר לצאצאים של מגורשי ספרד לבקש אזרחות על בסיס עברם המשפחתי. העובדה שהחוק עדיין לא אושר בפרלמנט הספרדי (האישור הסופי צפוי בקרוב) לא הפריעה לישראלים רבים להסתער על השגרירות.

לדברי עו"ד מאיה לנקר-ירדני, המסייעת בהנפקת דרכונים זרים לזכאים, אחרי מבצע צבאי כמו זה שהיה בחודש האחרון, מספר הפניות עולה פי שניים, אלא שרוב הפונים, לדבריה, מעוניינים יותר בדרכון כ"תעודת ביטוח", מאשר רצון אמיתי להגר.

"הייתי מחלקת את הפונים לשני סוגים", אומרת לנקר-ירדני. "אחד, כאלה שפונים בזמנים שמתאימים להם: לצורך לימודים ועבודה, או עובדים שהאזרחות הזרה שלהם מאפשרת להם לקבל רילוקיישן יותר בקלות. הסוג השני הוא זה שפונה אחרי מלחמה - לא במהלכה - כדי לעשות לעצמו 'ביטוח'. מי שיכול, עושה. פשוט כדי שיהיה".

- אז בעצם לא באמת מתכוונים להשתמש בדרכון לצורך הגירה?

"אף אחד לא אמר לי: אני רוצה את הדרכון כי אני רוצה לעוף מפה. לאורך השנים גם אלה שקיבלו דרכון נשארים פה".

- מה עם כאלה, למשל, שזכאים לדרכון גרמני?

"היום הרבה פחות. אם פעם אמרו לא ניקח את הכסף מהגרמנים, היום אני מרגישה שהמגמה היא דווקא לקחת את הזכות של הדרכון שתאפשר לחסוך ביורוקרטיה, ללמוד, להסתובב יותר בקלות בעולם. היום בא הדור השלישי ואומר לסבא ולסבתא, שאותם הענישו ושללו מהם את הזכויות - אנחנו נעמוד על זכותנו לקבל את הזכויות, לפתוח חשבונות בנק במדינה, לקנות נכסים ולהתנייד חופשי באירופה".

עבור אלה שהנסיבות הכלכליות מובילות אותם לחפש את מזלם בניכר, הנתונים מלמדים שאפילו קשה להם יותר לעשות את הצעד: לדברי דרור אפשטיין, מנכ"ל משותף של פורטל דרושים, על אף הקשיים שמאפיינים את החיים בישראל, ציבור מחפשי העבודה נותר לויאלי למדינה. הפורטל, שערך סקר בקרב 525 מחפשי עבודה שנרשמו למאגר, ניסה לנתח את הסיבות לעזיבה, כמו גם את היקפי הרצון לעזוב (ראו גרפים בתחתית העמוד).

"הנחת היסוד שעמדה מול עינינו היא כי דווקא עיתות לחימה מעלות באופן משמעותי את תחושת הרעות ושותפות הגורל, באופן שדוחק מטה את השיקולים האישיים והמחשבה על 'עשייה לביתי'. גילינו, למשל, שחרף החשש שמביעים רבים מהשלכות 'צוק איתן' והמציאות הייחודית שמאפיינת את החיים בישראל, הרוב אינו באמת מעוניין לעזוב את המדינה".

הדגש כאן הוא על המילה "באמת", כי כפי שניתן לראות בסקר, יש פער גדול בין החשיבה על ירידה מהארץ (84% הצהירו כי שקלו את העניין) לבין בחינה של הדבר בפועל (7% בלבד הצהירו כי בחנו את הנושא באופן מעשי).

להיות מורה בפינלנד

איתן סלוניקי הוא לא רק מאותם ישראלים שבחרו לעזוב את הארץ, הוא גם עושה את מה שהוא יכול כדי לסייע ולהכווין את אלה שמעוניינים לעשות זאת. לטענתו, הוא מקבל כארבעה-חמישה אימיילים ביום עם בקשות לטיפים ולעצות.

"חלק מהפונים יוצאים מגדרם", הוא אומר, "אנשים שמרגישים שסוף-סוף מישהו מבטא את המחשבות שהם לא מעיזים לומר בפומבי".

- למה כל-כך חשוב לך לשכנע אנשים להגר?

"אני פשוט מאמין שזה יעשה אנשים אחרים מאושרים. אני מעודד ישראלים צעירים, חילונים ומשכילים לרדת מהארץ כי אין להם בארץ העתיד שהם ראויים לו. אני חושב שהרבה יותר אנשים יודעים את זה ממה שהם רוצים להודות".

- למה רק צעירים ומשכילים? מה עם השאר?

"זה פשוט הרוב המכריע של הפונים: אנשים חילוניים ומשכילים בני 30-20. אנשים איכותיים".

- קצת מתנשא לקרוא להם כך, לא?

"לפעמים אני מתנשא. יותר חשוב לי שבן אדם איכותי אחד יהגר ויישאר בחו"ל לתמיד, מאשר שמאה ישראלים מהסוג 'המכוער' ייסעו לעבוד במכירת תמונות וירמו אנשים".

סלוניקי, 39, נולד בתל אביב לאימא ממוצא איטלקי ולאבא ממוצא יווני (מחזיק באזרחות איטלקית), ועבר מסלול שחלקו שגרתי וחלקו פחות: אחרי שסיים תיכון, שירת בצה"ל במודיעין ולמד מחשבים וכלכלה באוניברסיטת תל אביב. הוא חיפש עבודה כמתכנת משחקים, אבל כיוון שהתקופה הייתה בדיוק אחרי התפוצצות בועת הדוט.קום, הוא הלך לעבוד כאנליסט בחברת השקעות. כיום הוא מתפרנס ממכירות באינטרנט ומייעוץ בבניית אתרים, בדגש על ממשק משתמש. הוא חי בלונדון בדירה עם שני שותפים איטלקים.

באתר הוא מפרט את הצעדים הראשונים שעשה - איך מצא דירה ועבודה, איך פתח חשבון בנק - ומעלה מדי פעם דוגמאות השוואתיות.

"המוצר הנחשק שלי להיום", כתב לא מזמן, "הוא מדפסת לייזר משולבת סורק עם אפשרות הדפסה אלחוטית דרך המחשב, הטלפון הנייד והטאבלט. בלונדון, אחת הערים היקרות בעולם, הוא עלה לי 109.99 פאונד (בערך 645 שקלים). מתוך סקרנות בדקתי כמה עולה המדפסת המשולבת הזאת בישראל. רוצים לדעת? 1,099 שקלים. למעשה, ההשוואה שערכתי אינה מדויקת, כי השכר הממוצע בלונדון גבוה יותר מאשר בישראל, אז יוצא שפער המחירים כמעט כפול".

לא רק הוא פעיל באתר, אלא גם אחרים שהיגרו, בדרך כלל לאירופה. חלק מהסיפורים נשמעים פנטסטיים, אולי יותר ווישפול ת'ינקינג מאשר מציאות. הנה, למשל, פוסט שהעלה באתר בחור בשם אריאל, המתאר איך היגר לפינלנד בגיל 18 כדי להתחמק מהשירות הצבאי:

"אני זוכר שעברתי את השער מישראל לפולין. נשארתי בה כמה שבועות, מצאתי עבודה בניקיון רחוב בוורשה. נער עם מזוודה שמנקה רחובות. קיבלתי עצה מתיירת פינית נחמדה ברחוב, שלימים תהיה אשתי. עברתי איתה לפינלנד. הצמידו לי סיוע עם ייעוץ היכן כדאי לי להתקדם ואיך ומה לעשות, ועזרו לי בכל דבר. זה השלב שבו המשפחה התקשרה מישראל לבשר לי על כך שיש נגדי צו מעצר. אחרי כמה ימים הבנתי שיש מדינה שבאמת רוצה אותי. היום, שנתיים אחרי, אני קרוב מאוד להשלים את התואר שלי במינהל עסקים, לאחר מכן אתחיל ללמוד הוראה. הוראה בפינלנד זה מקצוע מאוד-מאוד מכובד, כיאה למדינה שמחזיקה בתואר 'החינוך הטוב בעולם'".

"מדינות המערב מציעות למהגר מגוון אדיר של אפשרויות והזדמנויות", אומר סלוניקי. "התגוררתי ברומא, בבנגקוק, בפרנקפורט ועכשיו בלונדון; בכל אחת מהן הרגשתי שייכות גדולה יותר לקהילה המקומית משהרגשתי בתל אביב".

- באמת? כיהודי באירופה הרגשת יותר שייך מאשר בתל אביב?

"יהדותי אינה רלבנטית משום שאני אתיאיסט. יש גזענים בכל מקום. אני לא נתקל בהם, הם לא נמצאים בסביבה הקרובה. לאנשים לא נוח להביע את הגזענות שלהם. כשהגעתי ללונדון, התגוררתי במשך שבועיים אצל משפחה מזימבבואה. הם יודעים לעשות את ההפרדה ביני לבין הממשל שלי. אני מציין שאני מישראל ואני גאה שנולדתי במקום שבו נולדתי, אבל אני לא תומך בהלך הרוח הישראלי".

- את הגזענים לא כל-כך מעניין מה אתה חושב.

"יש גזענים בכל העולם, לכל הקבוצות. אני לא אעבור לגור בבגדד. אם אני יודע שיש בלונדון שכונה מסוכנת, אני לא אעבור בה. בארצות הברית יש שכונות מסוכנות, אז אתה עובר למקום אחר. אם את כבר מדברת על גזענות, תראי מה קורה בישראל. פה כולם מקבלים את כולם. לא חשוב אם אתה מוסלמי, יהודי או הומו. יכול להיות שיש שנאה, אבל פשוט לא נחשפתי אליה. אני גם לא מסתובב בחברת אנשים שאוהבים לשנוא, אני מושך אליי אנשים ליברליים".

- בסדר, על זה אפשר עוד להתווכח. עכשיו בוא נחזור לסיפור של ההוא מפינלנד. בסך-הכול מדובר בבחור בן 18, שערק מצה"ל. להגר זה משהו יחסית קל כשאין לך משפחה על הכתפיים.

"נכון. לא צריך לעשות פה אוטופיה: יש בהגירה צדדים הרבה פחות נעימים, זה נכון. צריך לצאת מאזור הנוחות. בישראל יש לי מעמד, אני מדבר עברית היטב, אני מכיר אנשים, בלונדון אני מתחיל מאפס. אבל אין מה לעשות: הגירה זה לא משהו לעצלנים, ודאי וודאי שאינה פתרון קסם. מי שלא מוצא עבודה בישראל, אין סיבה שימצא אותה בחו"ל, אבל זה נכון שאם מצאת עבודה, אז בחו"ל תרוויח יותר באותה עבודה. בעיניי החלק הקשה ביותר בהגירה הוא הבדידות, אבל ישנן דרכים להתמודד איתה, כמו להצטרף לקבוצות בעלות עניין משותף לשלך".

- אולי לך פשוט היה יותר קל?

"בהגירה הראשונה היה לי קשה. עכשיו אני יודע מה אני צריך לחפש ואיך לחפש. תשלחי אותי לטוקיו, יהיה לי קשה - אבל יהיה לי קצת יותר קל ממי שזו ההגירה הראשונה שלו".

- לא קשה להתחיל בכל פעם מחדש?

"אני אישית אוהב את זה. אני הרפתקן. ברגע שאני מתבסס במדינה מסוימת, אני מתחיל לאבד עניין ומחפש את הריגוש הבא. אני נהנה מחוויית ההגירה, להתחיל מאפס בלי קשרים ומעמד, להכיר אנשים מעניינים, לנסות מאכלים חדשים, להיחשף לתרבות עשירה".

לאתגר את חכמי לובלין

גם אם לא מסכימים עם התפיסה של סלוניקי לגבי הצורך בירידה מהארץ, אפשר להסתכל על רשימת הכשלים שהוא מונה ולחשוב עליה: הוא נלחם ברבנות, בכשרות, בברית המילה, בשיטה הכלכלית הנהוגה (מגדיר את עצמו כאנרכו-קפיטליסט) ובעובדה שאין חוקה ושהדת אינה מופרדת מהמדינה.

לא אחת, הוא שילם מחיר על הדעות שלו: למשל, פעילות בעמותה המכונה "דעת אמת", עמותה שפועלת מאז 1998 "לשחרור מהדת, לקידום הנאורות וההשכלה". ב-2005 הורשע סלוניקי, יחד עם עוד שלושה פעילים, בהסגת גבול, לאחר שנכנסו לישיבת חכמי לובלין בבני ברק ופיזרו בין הספרים ומעל ארון הקודש עלונים שמותחים ביקורת על חכמי ההלכה.

הביקורת הבוטה נגד סלוניקי גרמה לו לאחרונה לעשות דווקא ולהיחשף בשמו: עד לאחרונה הוא חתם על הפוסטים שלו בשם תני, אך לאחר מות אביו לפני כחודשיים החליט להיחשף, בין היתר משום שכבר לא פחד שינסו לפגוע באביו. בעבר גם פרצו לאתר והשביתו אותו למספר ימים. מישהו אפילו הקים אתר באינטרנט שבו הוא חושף את מספר תעודת הזהות של סלוניקי, את מספר העסק שסגר בישראל, כתובות מגוריו בארץ ומספרי הטלפון. "ככל שישמיצו יותר - כך אתפרסם יותר", הוא מבין את חוקי המשחק.

- חשבת אולי למתן קצת את המסרים באתר?

"כשהקמתי את האתר, לא היה כמעט חומר, אבל חבר טוב שלי אמר שהאתר שלי הוא רדיקלי מדי וירתיע חלק מהגולשים. החלטתי שהאתר צריך לבטא את מה שאני מרגיש ולא לכוון למיינסטרים, אלא לאנשים האיכותיים ביותר שיש. אני מספיק בטוח בעצמי, ועכשיו אני יוצא מהארון כדי להראות לכל המאיימים שאין לי ממה לפחד".

- תגיד, עם יד על הלב: לא קשה לחיות עם דעות כאלה?

"זה לא פשוט, כן. יש בי שילוב של אמונות שבהכרח מעמידות אותי במקום כזה שלאנשים קשה לעכל אותי. תמיד היו לי חברים והייתי מוקף באנשים, ותמיד אהבו אותי. גדלתי עם הורים שאהבו אותי ללא תנאי, אני בן אדם מאוד נחמד, חברותי ואדיב - אבל כשאני מתחיל לדבר, רוב האנשים לא מבינים מאיפה זה בא".

- אתה לא מתגעגע לישראל?

"אני מתגעגע לאבא שלי שנפטר. עם בני המשפחה האחרים אני מדבר בסקייפ. ויש לי כמובן חברים חדשים פה".

- ועמוק בלב, הלב לא רועד כשאתה אומר שאתה לא אוהב את המדינה הזו?

"אין לי ייסורי מצפון. כמו שאמרתי, אני רוצה לנתק את הקשר הרגשי שהמדינה מנסה ליצור בקרב האזרחים".

- לא תחזור לכאן לעולם?

"אם ישראל תהיה מדינת כל אזרחיה, אם תהיה הפרדת דת במדינה וחוקה וכלכלה קפיטליסטית - אני חוזר לישראל. אני חי עם הבועה הזו שיצרתי לעצמי, עם אנשים שיש להם דעות משותפות לשלי. אבל בתוך-תוכי אני מרגיש סוג של בדידות אינטלקטואלית. יש בי שילוב של אמונות, שבהכרח מעמידות אותי במקום כזה שלאנשים קשה לעכל אותי".

מי רוצה לעזוב ולמה
 מי רוצה לעזוב ולמה

צרו איתנו קשר *5988