הנקראות ביותר

מחקר פורץ דרך חושף את הסוד: אפשר לחזות את העתיד

מיליארדי דולרים מבוזבזים על מומחים שטוענים כי הם יכולים לחזות את מה שמעבר לפינה בעסקים, בבורסה ובכלכלה ■ רובם טועים, אך כעת זן חדש של "סופר-חזאים" טוען כי הוא יודע איך לעשות את זה

תחזית מגדלת / צלם: thinkstock
תחזית מגדלת / צלם: thinkstock

ארווינג פישר היה בשעתו הכלכלן המפורסם ביותר בעולם. יש שיאמרו שהוא היה הכלכלן הגדול ביותר אי פעם. "הוא הקדים את זמנו ב-10 שנים עד שני דורות", אמר עליו זוכה פרס נובל הראשון בכלכלה, רגנאר פריש, בסוף שנות ה-40, יותר מחמישים שנה אחרי שהגאונות שלו התפרצה לראשונה. אבל בעוד שגישתו של פישר מעוגנת מאוד במדע הכלכלה המודרני, רבים מאלו שזוכרים אותו היום זוכרים רק דבר אחד לגביו: ששבועיים לפני המפולת הגדולה בוול סטריט ב-1929 הוא הכריז ש"המניות הגיעו למה שנראה כמו רמה גבוהה קבועה".

בשנות ה-20 במאה שעברה היו לפישר שני יריבים גדולים. אחד מהם היה אקדמאי בריטי, ג'ון מיינארד קיינס, כוכב עולה שהשתווה לפישר כתיאורטיקן כלכלי ויועץ למדיניות. השני היה מתחרה מסחרי, אמריקאי כמו פישר. רוג'ר בבסון היה יזם סדרתי ללא תעודת יוחסין אקדמית רצינית, שהחל למכור תחזיות כלכליות בעקבות המשבר של שנת 1907. כאשר בבסון ופישר נאבקו ביניהם ברבע המאה הבאה, הם הניחו את היסודות לתעשיית החיזוי הכלכלי המודרנית.

יריביו של פישר זכו להצלחה חומרית יותר ממנו. בבסון חזה את המפולת ב-1929 ועשה ממנה הון, שממנו הוקמה מכללת בבסון המכובדת. קיינס לא עבר בשלום את המשבר, אך התאושש ממנו והפך לעשיר. פישר מת בחוסר כול, כי התחזיות שלו הרסו אותו.

אילו פישר ובבסון יכלו לראות את תעשיית החיזוי המודרנית, היא הייתה מדהימה אותם בהיקפה, בגיוון שלה ובהיפר-אקטיביות. בספרו החריף-מריר "The Fortune Sellers", היועץ לשעבר וויליאם שרדן העריך ב-1998 שהחיזוי הוא תעשייה של 200 מיליארד דולר - 300 מיליארד במונחי ימינו - וכי חלק הארי של הכסף הזה נעשה בעסקים, בחיזוי כלכלי ופיננסי.

נכון שהחיזוי נראה בימינו כחובק כול. אנליסטים של נתונים חוזים ביקוש למוצרים חדשים, או את השפעת מבצע הנחות כלשהו על המכירות. מתכנני תרחישים מייצרים סיפורים מקיפים במטרה לעורר מחשבה רעננה. יש מומחים שבודקים את גוגל או טוויטר כדי לאתר מגיפות, אמיתיות או מטאפוריות, בזמן אמת. סוכנויות ביון מחפשות רמזים לגבי המקום שבו יפרוץ המשבר הגיאופוליטי הבא. בנקים, משרדי אוצר, יועצים וסוכנויות בינלאומיות מפרסמים תחזיות קבועות שמכסות עשרות או מאות משתנים מאקרו-כלכליים.

בתחומים מסוימים הושגו פריצות דרך אמיתיות, בייחוד כאשר קיימים מסדי נתונים עשירים במיוחד - לדוגמה בחיזוי מזג האוויר, קמעונות מקוונת וניהול שרשראות אספקה. אך כאשר מגיעים לעניינים כובשי הכותרות של חיזויים פוליטיים או מאקרו-כלכליים, לא ברור בכלל אם אנחנו טובים יותר מבעבר במשימה הבסיסית שלנו - לראות לתוך העתיד.

מדוע החיזוי כה קשה, והאם יש תקווה לשיפור? ומדוע בבסון וקיינס התעשרו, ואילו פישר סבל מעוני? מה הם הבינו שפישר עם כל כישוריו המרובים לא הבין?

התגלית של פיליפ טטלוק

ב-1987 הטמין פסיכולוג צעיר ממוצא קנדי, פיליפ טטלוק, פצצת זמן מתחת לתעשיית החיזוי שתתפוצץ רק כעבור 18 שנה. טטלוק ניסה להבין מה, אם בכלל, יכולים מדעי החברה לתרום לבעיה היסודית של מניעת שואה גרעינית. הוא מצא את עצמו בתסכול כעבור זמן קצר. התסכול נבע מהעובדה שמדעני המדינה, הסובייטולוגים, ההיסטוריונים וקובעי המדיניות המובילים בזמנו אימצו עמדות מנוגדות לחלוטין על המלחמה הקרה. הם סירבו לשנות את החשיבה שלהם מול פני עובדות סותרות, ויכלו להצדיק אפילו את התחזיות השגויות ביותר שלהם. "כמעט צדקתי, אבל למרבה המזל גורבצ'וב ולא איזה ניאו-סטליניסט קיבל את המושכות לידיו", אמר אחד מהמומחים לכאורה. "עשיתי את הטעות הנכונה: הרבה יותר מסוכן להמעיט בערך האיום הסובייטי מאשר להגזים בערכו", אמר מומחה אחר. והיה, כמובן, התירוץ הקבוע לטעות בחיזוי השווקים: "רק העיתוי שלי היה לא נכון".

התגובה של טטלוק הייתה סבלנית, מדוקדקת ומבריקה. הוא החל לאסוף תחזיות של כמעט 300 מומחים, והגיע ל-27,500 תחזיות. ההתמקדות העיקרית הייתה על פוליטיקה וגיאופוליטיקה, עם שאלות נבחרות נוספות מתחומים כמו כלכלה. טטלוק ניסח שאלות מוגדרות בבירור, שאפשרו לו לקבוע בדיעבד אם כל תחזית הייתה נכונה או שגויה. ואז הוא פשוט המתין לתוצאות 18 שנים.

הוא פרסם את מסקנותיו ב-2005 בספר מלומד תחת כותרת מעודנת, "שיפוט פוליטי של מומחים". הוא גילה שהמומחים שלו היו חזאים נוראים ואיומים. זה היה נכון גם במובן הפשוט של תחזיות שלא התממשו וגם במובן העמוק של מומחים שלא היה להם מושג כמה בטוחים הם צריכים להיות בחיזוי בהקשרים שונים. קל היה להשמיע תחזיות על שלמותה הטריטוריאלית של קנדה מאשר על סוריה, אבל מעבר להבדלים הידועים ביותר, המומחים של טטלוק לא הבדילו בין מדינות כמו קנדה למדינות כמו סוריה.

במה שהוסיף למשיכה של הספר הזה שעסק בחטא היוהרה של המומחים, טטלוק גילה שהידועים ביותר מביניהם טעו קצת יותר מאשר המומחים שלא נהנו מזרקורי התקשורת. מעבר לכך, ההשפלה הייתה מחולקת באופן שווה. בלי קשר לאידיאולוגיה פוליטית, מקצוע והכשרה אקדמית, המומחים לא ראו את העתיד.

מרבית אלו ששמעו על המחקר של טטלוק הסיקו בפשטות אחת משתיים: או שהעולם מורכב מכדי לחזות אותו, או שהמומחים טיפשים מכדי לחזות אותו, או שניהם. טטלוק עצמו סירב לאמץ את הציניות הזו. הוא רצה להשאיר פתוחה את האפשרות שיש גישת חיזוי שיכולה לשאת פירות.

תחרות חיזוי בין אלפי מתמודדים

ב-2013, דווקא בתאריך מבשר הטובות של 1 באפריל, קיבלתי מטטלוק אי-מייל שהזמין אותי להצטרף למה שהוא כינה "תוכנית מחקר גדולה חדשה שממומנת בחלקה על ידי "פעילות מיזמי המחקר המתקדם של הביון", גוף בקהילת הביון האמריקאית.

ליבת התוכנית, שמתנהלת מאז 2011, הייתה אוסף תחזיות שניתנות לכימות, כמו במחקר הממושך של טטלוק. התחזיות היו של אירועים כלכליים וגיאופוליטיים, "דוחקים ואמיתיים מהסוג שנוגע לקהילת הביון - האם יוון תפשוט רגל, האם תהיה מתקפה צבאית על איראן וכיוצא באלו". התחזיות קיבלו אופי תחרותי עם אלפי מתמודדים. כעת התחרות הזו נכנסה לעונתה הרביעית והאחרונה.

"תצטרך רק לבצע log in לאתר אינטרנט", המשיך המייל של טטלוק, "לתת את חוות דעתך הטובה ביותר על עניינים שייתכן שאתה עוקב אחריהם ממילא, ולעדכן את השיפוט שלך אם ומתי שתחוש צורך בכך. כאשר הזמן יחלוף והתחזיות יישפטו, תוכל להשוות את תוצאותיך לאלה של אחרים".

אני בחרתי שלא להשתתף, אך 20,000 אחרים אימצו את הרעיון. ניתן לתאר חלק מהם כבעלי מעמד מקצועי מסוים, עם ניסיון בניתוחי ביון, מכוני מחקר או אקדמיה. אחרים הם חובבנים טהורים. טטלוק ושני פסיכולוגים נוספים, דון מור וברברה מלרס (רעייתו של טטלוק), מנהלים את הניסויים שלהם עם צבא המתנדבים הללו. חלקם קיבלו הדרכה בהפיכת ידע על העולם לתחזית סבירה. אחרים רוכזו בצוותים. חלק מהמשתתפים קיבלו מידע על תחזיות אחרות ואילו אחרים פועלים בבידוד. כל התרגיל קיבל את הכינוי "פרויקט השיפוט הטוב", והמטרה היא למצוא דרכים טובות יותר לראות את העתיד.

השנים הראשונות של התחרות הזו, כתב טטלוק, "כבר הניבו תוצאות מרגשות".

תובנה ראשונה היא שאפילו הכשרה קצרצרה פועלת: קורס של 20 דקות על הפיכת תחזית לסבירה ותיקון הטיות ידועות, מספק שיפורים ברורים לביצועים. זה יכול להישמע משונה, אבל אפילו מומחים גיאופוליטיים מנוסים נוטים להיות בעלי מומחיות בנושאים כמו כלכלת אירופה או מדיניות החוץ של סין, ללא הכשרה במשימת החיזוי עצמה.

תובנה שנייה מן המיזם הזה היא שעבודת צוות עוזרת. כאשר החזאים המוצלחים ביותר התכנסו לצוותים שיכלו לדון ולהתווכח, התחזיות היו טובות יותר.

אבל בסופו של דבר אפשר היה לצפות לאותם הממצאים: שחיזוי אירועים הוא בלתי אפשרי בבסיסו. טעות. למביני העניין שיודעים עד כמה העתידנות אינה מדויקת, תוצאות "מיזם השיפוט הטוב" הן מדהימות למדי. החיזוי כן אפשרי, וכמה אנשים - "חזאי-על", נניח - יכולים לחזות אירועים גיאופוליטיים בדייקנות שעולה בהרבה על אקראיות. חזאי-העל יכלו לשמר את רמת ביצועיהם ואפילו לשפר אותה.

מתברר שהציניקנים נחפזו מדי: אנשים בעלי הכישרונות הנכונים או הטקטיקה הנכונה יכולים לראות את העתיד ככלות הכול.

הכישרון של רוג'ר בבסון

רוג'ר בבסון, מתחרהו של ארווינג פישר, תמיד טען שהוא כזה. כיזם סדרתי, בבסון עשה את הונו ממכירת תחזיות כלכליות לצד מידע על תנאי העסקים. ב-1920 היו ל- Babson Statistical Organization12,000 מנויים והכנסות של 1.35 מיליון דולר - כמעט 16 מיליון בערכים של ימינו.

"אחרי בבסון, החזאי היה דמות שזוהתה מיידית בעולם העסקים האמריקאי", כתב וולטר פרידמן, מחבר הספר "מגידי עתידות", על ההיסטוריה של בבסון, פישר והחזאים הכלכליים הראשונים. בבסון בהחלט ידע איך למכור את עצמו ואת שירותיו. הוא השקיע הרבה בפרסום וכתב אינספור מאמרים. הוא העניק מנוי בחינם לתומאס אדיסון, בתקווה לקבל את חסות הסלבריטאי שלו. אחרי שחלה בשחפת, בבסון הפך את דרך התנהלותו מול המחלה לסיפור עסקי רב השראה. הוא שכר אפילו סתתי אבן כדי לחרוט סיסמאות מושכות על סלעים גדולים במסצ'וסטס (אותם "סלעי בבסון" עדיין נמצאים שם).

ב-5 בספטמבר 1929 נאם בבסון בכנס עסקים בוולסלי, מסצ'וסטס. הוא צפה ש"במוקדם או במאוחר תבוא מפולת שתסחוף גם את המניות המובילות ותגרום ירידה של 60 עד 80 נקודות במדד דאו ג'ונס" - שוות ערך לצניחה של 20% במדד.

כה מפורסם היה כבר בבסון, שאזהרתו הפכה לזמן קצר לנבואה שמגשימה את עצמה. כאשר הסרט הנקוב בניו יורק פלט את הידיעה על האזהרה ב-2 בצהריים בערך, השווקים נכנסו לתוך מה שה"ניו יורק טיימס" כינה "סערה של מכירות". המניות ירדו ב-3%, והירידה נכנסה להיסטוריה כ"ירידה של בבסון".

אבל למחרת המניות התאוששו ובבסון נראה טיפשי במשך כמה שבועות. ב-29 באוקטובר החלה המפולת הגדולה, וכעבור שבועיים השוק איבד כמעט 50%. אז כבר פרסם בסון מודעה ב"ניו יורק טיימס" שציינה בהיגיון רב ש"הלקוחות של בבסון היו מוכנים". קרונות הסאבוויי עוטרו בכרוזים "תהיה צודק עם בבסון". מבחינתו, זו הייתה הזדמנות נהדרת לגייס עוד מנויים.

אבל הכישרון האמיתי של בבסון היה שיווק, לא חיזוי. המוצר העיקרי שלו, Babson chart, נראה מדעי וקיבל את ההשראה שלו מהממצאים של אייזיק ניוטון, שאותו הוא העריץ. התרשים הזה של בבסון הניח את ההנחה הניוטונית שכל התרחבות כלכלית צריכה להיות מלווה בנסיגה בעוצמה דומה, אבל עם כל התחכום לכאורה, התרשים הציע מסר פשוט של דבר והיפוכו.

"בבסון הציע חץ כלפי מעלה וחץ כלפי מטה, ואנשים אהבו את זה", אומר פרידמן. רובם לא התעניינו אם התחזיות היו מדויקות או לא. כשהוא צדק, מסע הפרסום שלו היה גדול. כשהוא טעה, מעטים הבחינו בכך. ובבסון טעה הרבה במשך שנים בימי הגאות הגדולה בשנות ה-20. אנשים שאימצו את עצותיו החמיצו הזדמנויות השקעה רווחיות מאוד. אבל זה פשוט לא שינה דבר: השירותים שלו היו פופולריים, והתחזית המצליחה ביותר שלו הייתה גם המפורסמת ביותר.

הניצחון של בבסון מציע לקח חשוב: הצלחה מסחרית של חזאי אינה קשורה במיוחד לטיב התחזיות. אין ספק שהצלחותיו בחיזוי עזרו לו, אך איש לא אסף מידע שיטתי על מידת הדיוק של התחזיות שלו. הארגון הסטטיסטי בבסון ריכז אינדיקציות עסקיות וכלכליות שהיו כנראה בעלות ערך מהותי משלהן. התחזיות של בבסון היו פריסת נוצות הטווס: הן נועדו למשוך תשומת לב לשירותים שחברתו סיפקה.

כאשר ברברה מלרס, דון מור ופיליפ טטלוק יזמו את מיזם השיפוט הטוב, העיקרון הבסיסי היה לאסוף תחזיות ספציפיות על העתיד, ואז לבדוק אם הן התממשו. זה אינו העולם שבו פעל רוג'ר בבסון, והוא גם לא מתאר את משימתם של החזאים המודרניים.

כאשר אנחנו מדברים על העתיד, לעיתים קרובות איננו מדברים עליו כלל, אלא על הבעיות בהווה. בעל טור בעיתון שמציע השקפה על העתיד של צפון קוריאה או על האיחוד האירופי מנסה להשיג את תשומת ליבנו, לתמוך בטיעון או להעביר בכמה משפטים השקפת עולם שלא היה אפשר להסביר אחרת. ראש מדבר באולפן טלוויזיה מציע תחזיות כדרך ליצור שיחה. אנליסט ממשלתי או מתכנן בתאגיד מנסים אולי להצדיק החלטות קודמות, במגננה ביורוקרטית. ותחזיות בחירות רבות אינן אלא להקות עידוד למחנה זה או אחר.

שלא כמו התחזיות שאוסף מיזם השיפוט הטוב, תחזיות רבות הן מעורפלות במידה מספיקה כדי לחלץ את בעליהן מן האחריות במידה שהן לא מדויקות. גם אם היה אפשרי להכריז שתחזית הייתה נכונה או לא, רק במקרים בולטים בודדים מישהו טורח לבדוק אותן.

כל זה אומר שמבין האסטרטגיות השונות שמופעלות על ידי חזאי-העל במיזם (פרויקט) השיפוט הטוב, ההסבר הבסיסי ביותר של הצלחתן הוא שיש להן את המטרה הבלתי מתפשרת היחידה של לראות את העתיד - וזה דבר נדיר. החזאים מקבלים משוב מתמשך על הצלחה וכישלון של כל חיזוי, ואין ניקוד לחשיבה רדיקלית, מקוריות, תעוזה, חשיבה קונבנציונלית, חשיבה נגד הזרם או שנינות. מנהלת מיזם השיפוט הטוב, טרי מארי, אומרת בפשטות: "הדבר היחיד שחשוב הוא התשובה הנכונה".

שאלתי את מארי מהו הטיפ שלה להצלחה בחיזוי. היא השיבה: "תנהל מעקב אחרי התוצאות".

על שועלים וקיפודים

הערת תחתית מעניינת במחקר המקורי של טטלוק שהשפיל את החזאים הייתה שהחזאים הטובים ביותר היו מה שהוא מכנה "שועלים" ולא "קיפודים". המונחים הללו משמשים אותו לתיאור סגנון חשיבה: רחב ולא עמוק, אינטואיטיבי ולא הגיוני, ספקני ולא בטוח בעצמו ונקודתי ולא שיטתי. החשיבה ה"שועלית" היא כיום באופנה במידה רבה. נייט סילבר, העיתונאי שהתפרסם בתחזיותיו המדויקות את תוצאות הבחירות בארה"ב, אימץ את השועל כקמע באתר האינטרנט שלו. לדעתו הוא מסמל את "הגישה הפלורליסטית".

הצרה היא שהשועלים המקוריים של טטלוק לא היו באמת כה טובים בחיזויים. הם היו פשוט פחות נוראים מהקיפודים, שפיתחו חשיבה מתודית-הגיונית שהתבררה כחסרת ערך לניבוי אירועים עולמיים. העולם, מסתבר, מורכב מכדי להקיפו במסגרת חשיבה לוגית אחת ויחידה.

מחקר עדכני יותר של מיזם השיפוט הטוב משאיר מאחור את השועלים והקיפודים, אך מפתח את הרעיון שהאישיות של החזאי קובעת. ברברה מלרס סיפרה לי שסגנון החשיבה שקשור הכי הרבה לתחזיות טובות יותר הוא מה שהפסיכולוגים מכנים "חשיבה אקטיבית של ראש פתוח". שאלון לאבחון התכונה הזו מזמין אנשים לדרג את הסכמתם או אי הסכמתם להצהרות כמו "שינוי דעתך הוא סימן לחולשה". המיזם מצא שחזאים מוצלחים אינם חוששים לשנות את דעתם, שמחים לחפש דעות מנוגדות וחשים בנוח עם התחושה שראיות חדשות יכולות לגרום להם לנטוש את עמדתם הישנה ולאמץ משהו חדש.

ההצלחה של קיינס, הטעות של פישר

מה שמביא אותנו לסיפור המוזר והעצוב של ארווינג פישר וג'ון מיינארד קיינס. לשני האנשים היה הרבה מהמשותף: שניהם היו ענקים בשדה הכלכלה, שניהם היו מחברי ספרים רבי מכר. שניהם היו גם מומחים נלהבים ל"השבחת גזע", ולשניהם הייתה כריזמה בלתי רגילה בהופעות בציבור.

פישר וקיינס חלקו גם התלהבות משוקי ההון, ושכנוע פנימי שהמומחיות שלהם במאקרו-כלכלה ובסטטיסטיקה כלכלית צריכה להוביל להצלחה כמשקיעים. שניהם טעו בכך בסופו של דבר. המפולות בשוקי המניות ב-1929 - בבריטניה בספטמבר ובארה"ב בסוף אוקטובר - לכדו את שניהם בהפתעה גמורה, ושניהם ספגו הפסדים כבדים.

ובכל זאת, קיינס זכור כיום כמשקיע מצליח. זה לא בלתי הגיוני. מחקר של דיוויד צ'יימברס ואלרוי דימסון, שני כלכלנים פיננסיים, מצא שהרקורד של קיינס בניהול תיק ההשקעות המיוחד של קינגס קולג' קיימברידג' במשך 25 שנה היה מצוין, עם עקיפה של מדדי השוק בממוצע מרשים של 6% בשנה.

זה לא היה מפני שקיינס היה חזאי כלכלי נהדר. הגישה המקורית שלו הייתה מבוססת על תזמון מחזור העסקים, וכניסה ויציאה מסוגי נכסים שונים ואליהם לפי מהלך הכלכלה בעיניו. האסטרטגיה הזו לא נחלה הצלחה, ואחרי כמה שנים התיק של קיינס פיגר בכמעט 20% אחרי כל השוק.

סוד רווחיו של קיינס בסופו של דבר היה שהוא שינה את גישתו. הוא נטש לחלוטין את החיזוי המאקרו-כלכלי. במקום זאת הוא חיפש חברות מנוהלות היטב עם תשואות דיבידנד טובות, והחזיק בהן תקופות ארוכות. הגישה הזו מזוהה כיום עם וורן באפט, שמציין לטובה את כללי ההשקעה של קיינס. אבל התובנה החשובה כאן היא שהאסטרטגיה שלו אינה זקוקה לתחזיות מאקרו-כלכליות. קיינס, כלכלן המאקרו המשפיע ביותר בכל ההיסטוריה, הבין לא רק שתחזיות כאלה הן מעבר ליכולותיו, אלא גם שהן לא נחוצות.

הטעות של ארווינג פישר לא הייתה שתחזיותיו היו גרועות יותר מאלה של קיינס, אלא שהוא הסתמך עליהן כדי להיות צודק. ההשקעות של פישר היו ממונפות על ידי שימוש בהלוואות. זה ניפח את רווחיו במהלך הגאות, יחד עם ביטחונו העצמי, וניפח את הפסדיו בעת המפולת.

אך מפלתו של פישר לא נבעה רק מהמינוף שלו. רווחיו לפני המפולת היו גדולים מספיק, והוא יכול היה לממן את הפסדיו ולחיות בנוחות. אבל הוא היה משוכנע שהשוק יפנה שוב, הפעם כלפי מעלה. הוא השמיע כמה דברים על כך שהמפולת הייתה "בעיקר פסיכולוגית" או "פאניקה", ואיך ההבראה ממנה צפויה בזמן קצר. זו הייתה הטעות הגדולה.

אחת ההשקעות העיקריות של פישר הייתה בחברת כלי כתיבה בשם רמינגטון רנד, שהוא כיהן במועצת המנהלים שלה אחרי שמכר לה את המצאתו, כרטסת של מספרי טלפון וכתובות. מחיר המניה מספר את הסיפור: 58 דולר לפני המפולת, 28 דולר ב-1930. פישר קנה עוד מניות, והמניה צנחה לבסוף ל-1 דולר.

הוא שקע בחובות לרשות המסים ולברוקרים שלו. בשלהי חייו הוא היה דמות שולית שהתגוררה בגפה בתנאים צנועים. סילביה נאסר כותבת בספרה "Grand Pursuit", היסטוריה של החשיבה הכלכלית, ש"האופטימיות, הביטחון המופרז והעקשנות שלו בגדו בו".

למה הרבה חזאים הם עלובים?

אז מהו הסוד של התבוננות בעתיד? תוצאות ראשוניות ממיזם השיפוט הטוב מציעות את הגישות הבאות. ראשית, הכשרה בסיסית כלשהי בהיגיון של סבירות מסייעת לייצר תחזיות טובות יותר. שנית, צוותים של מומחים מייצרים תוצאות עדיפות על פני חזאים שעובדים לבדם. שלישית, אנשים עם ראש פתוח פעיל עושים חיל כחזאים.

אבל מיזם השיפוט הטוב מרמז גם מדוע כה הרבה מומחים הם חזאים כה עלובים. זה לא כל כך שחסרים להם הכשרה, עבודת צוות וראש פתוח - אם כי כמה מהתכונות הללו אכן חלשות אצלם. הנקודה היא שרוב החזאים אינם באמת מנסים לראות את העתיד ברצינות ובהתמקדות. אילו נהגו כך, הם היו שומרים על הרקורד של הניבויים שלהם כדי לשפר אותם בהתבסס על טעויות העבר. הם אינם עושים זאת.

זה מפני שהתחזיות שלנו הן של העתיד רק באופן השטחי ביותר. הן למעשה פרסומות, חלקי שיחה, הצהרות של נאמנות שבטית - או, כמו במקרה של ארווינג פישר - הצהרות של שכנוע עמוק במבנה ההגיוני של העולם. כפי שרוג'ר בבסון הסביר, די באהדה, פישר נכשל מפני ש"הוא חושב שהעולם נשלט על ידי נתונים ולא רגשות, או על ידי תיאוריות במקום סגנונות".

פישר האומלל נפל למלכודת ההיגיון שלו, האופטימיות הבלתי מרוסנת, וההצהרות הפומביות שלו שהמניות יתאוששו. והוא הגיע לפשיטת רגל בגלל אסטרטגיית השקעה שבה הוא לא היה יכול להרשות לעצמו לשגות.

בבסון טעה אמנם אולי באותה מידה שהוא צדק - איש לא עקב אחרי ביצועיו כדי להכריע לכאן או לכאן - אבל זה לא הפריע לו לעשות הון. קיינס שגשג כשהוא עבר לאסטרטגיית השקעה שבה לתחזיות פשוט לא היה משקל רב.

פישר הכריז פעם ש"איש העסקים הנבון חוזה בלי הפסקה", אבל קיינס כתב על תחזיות ארוכות-טווח ש"אין בהן בסיס מדעי שמאפשר ליצור סבירות כלשהי שניתנת לחישוב. אנחנו פשוט לא יודעים".

אמרה אולי מפורסמת עוד יותר שמיוחסת לקיינס היא "כאשר המידע שלי משתנה, אני משנה את מסקנותיי. מה אתה עושה, אדוני?". אילו הוא היה מלמד את ארווינג פישר את השיעור הזה...

איך אפשר להיות חזאי-על

כמה ממשתתפי "מיזם השיפוט הטוב" קיבלו ייעוץ על איך להפוך את הידע שלהם על העולם לתחזיות סבירות - וההכשרה הזו, שהייתה קצרה, הובילה לשיפור חד בביצועי התחזיות שלהם. העצה, כמה עמודים בסך הכול, תומצתה בראשי התיבות CHAMP:

- השוואות (Comparisons) הן חשובות: השתמשו בהשוואות רלבנטיות כנקודת התחלה.

- מגמות היסטוריות (Historical trends) יכולות לעזור: בידקו את ההיסטוריה אלא אם יש לכם סיבה חזקה לצפות לשינוי.

- דעות ממוצעות (Average opinions): מומחים לא מסכימים על הכול, לכן מיצאו מה הם חושבים ובחרו נקודת אמצע.

- מודלים מתמטיים (Mathematical models): כאשר תחזיות מבוססות מודלים קיימות, צריך להביא אותן בחשבון.

- הטיות ניתנות לחיזוי (Predictable biases) קיימות ואפשר לנטרל אותן. לדוגמה, אל תניחו לתקוות שלכם להשפיע על התחזיות שלכם. אל תיצמדו בעקשנות לתחזיות ישנות מול חדשות.

בשאר אל אסד יהיה נשיא סוריה בסוף 2014? כך אפשר להעריך תחזיות

אלו מבינינו שמעריכים השפלה של מומחים יכלו ליהנות מזמן מנבואות אבסורדיות - מאותו מנהל בחברות ההפקות דקה שאמר לביטלס ש"להקות גיטרה הן בדרך החוצה" עד לקביעתה של מרגרט תאצ'ר מ-1969 ש"אף אישה בימי חיי לא תהיה ראש ממשלה או שרת חוץ".

שפני הניסיון של טטלוק, שקיבלו התחייבות לאנונימיות, לא הפיקו פנינים כאלה. כישלונותיהם כחזאים היו יבשים וכמותיים, ושורה של שיטות הערכה מתמטיות עקבה אחריהם ללא רחמים. הנה דוגמה לאירוע "בינארי": בשאר אל אסד יהיה נשיא סוריה בסוף 2014 או לא יהיה. אנחנו שואלים אנליסטים מה הסבירות שהאירוע יתרחש. בעיקרון, אנחנו יכולים לעקוב אחרי עדכוני תחזיות עד תום השנה.

הציון המרבי צריך להינתן לחזאי שהעניק סבירות של 100% לאירוע או להיפוכו להתרחש, וציון אפס לכל אירוע שלא התרחש. ציון טוב צריך לקבל חזאי שהעניק סבירות של 80% לכמה אירועים, ש-80% מהם התממשו, וגם למי שהעניק סבירות של 20% לאירועים, ו-20% מהם התממשו. השימפנזה שזורק חיצים מהאגדות הסטטיסטיות מעניק למעשה סבירות של 50% להתרחשות כל אירוע בינארי. הדרך הקלה ביותר לחזאי להיכשל לעומתו תהיה לנבא בוודאות אירועים שלא קרו.

קיימות שיטות דירוג מורכבות יותר: לדוגמה, יכולנו לשקול אירועים של שלוש אפשרויות. "החוב הציבורי הגולמי של איטליה ב-2014 יהיה מעל 145% מהתמ"ג (כפי שהעריכה קרן המטבע הבינלאומית בתחזיתה מאפריל), או יישאר בין 125%-145% תמ"ג או יהיה מתחת ל-125% תמ"ג". השימפנזה זורק החיצים יעניק לכל אפשרות סבירות של שליש. ללא רקע היסטורי, למומחים ולשימפנזה יש סיכויי ניבוי זהים.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא גלובס טק?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
הסיפורים הגדולים של השבוע
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות