הנקראות ביותר

"אהרונוביץ' מעדיף לתת לערבים להתפרע; הפגנה? תוריד ברך"

אין טעם לשאול "מי התחיל" בירושלים, אבל על דבר אחד כולם מסכימים: כבר 3 שנים, ולאחרונה ביתר שאת, מתנהלת פה אינתיפאדה, וקוראים לה "שקטה" ■ דרור פויר יצא למזרח הטעון של ירושלים, ומיהר לחזור הביתה

ירושלים / צילום: רפי קוץ
ירושלים / צילום: רפי קוץ

יום שני השבוע, מזרח ירושלים. שמש סתווית נעימה זורחת והאוויר פריך ומלטף. ניגוד מושלם לאווירה הנפיצה. מצד אחד, האוויר הטוב הזה קצת מתבזבז על הירושלמים; מצד שני, זה המזל שלהם ושל כולנו: אם היו שוררים פה החום והלחות התל אביביים, כל המזרח התיכון כבר היה עולה בלהבות רק מהעצבים.

אנחנו יורדים ממתחם התחנה דרך גיא בן הינום אל רחוב אבו תור. בצומת העמודים, או צומת השרוף (לירושלמים חיבה מוזרה לשמות חיבה מוזרים) אפשר לפנות שמאלה ולטפס למעלה לעיר דוד או לרדת ימינה ולמטה לסילואן. אנחנו עולים. בשמיים אין ענן, אבל יש כמה בלוני מעקב לבנים של משטרת ישראל.

עיר דוד היא גן לאומי ואתר ארכיאולוגי שבו שכנה ירושלים הקדומה, אבל גם שכונת מגורים. פעם קראו לה ואדי חילווה, אבל אז התחילו יהודים לקנות שם בתים, דרך עמותת אלע"ד, ושמה שונה לעיר דוד. לא מי יודע מה קשה להבחין בין בית של יהודי לבית של ערבי בשכונה. הראשון יהיה חדש ומשופץ, מוקף גדר וסגור בשער חשמלי שמעליו בדרך כלל גם מצלמה, ובעל הבית יישא נשק. הבית של הערבי: בדיוק הפוך. רכב ליווי עושה את דרכו הלוך ושוב, מוציא ומכניס את היהודים, מה שמטריף את הפלסטינים הטוענים שהוא בכוונה עוצר את התנועה. אבל אם מתעלמים מכל מה שיודעים וסתם הולכים בסמטאות, זה מקום מאוד יפה.

את זירת ייהוד מזרח ירושלים מובילות 3 עמותות. אלע"ד, שייסד דוד בארי המכונה דוידלה, קלי"ל (הקרן לאדמות ישראל) של אריה קינג הקשור גם לאלע"ד, ועטרת כהנים. שלושת הגופים שומרים על גבולות גזרה ידועים פחות או יותר ולא דורכים אחד לשני על הרגליים. בגדול, אלע"ד לוקחת את עיר דוד ואת סילואן, קלי"ל עובדת בנחלת שמעון (ליד שיח ג'ראח) ועטרת כהנים מתמקדת לרוב ברובע המוסלמי.

כך גם מול התקשורת: אריה קינג הוא איש ציבור, חבר מועצת העיר וחובב מדיה. דוד בארי נחבא אל הכלים ולא מתראיין כבר שנים, ועם אלה מעטרת כהנים בכל מקרה קשה למצוא על מה לדבר. הדברים ידועים, גם השיטות: הבתים נרכשים דרך שלל מתווכים, קומבינות וחברות קש מחו"ל, אוי לפלסטיני שייתפס וידיו בצלחת, והאכלוס נעשה בחטף ובלילה. אכלוס כזה לפני חודש הצית את גל ההסלמה הנוכחית, אף שזה לא נכון כי לפני זה היה פיגוע טרקטור ורצח אבו חדיר ורצח גיל-עד שער, נפתלי פרנקל ואייל יפרח והפקעת שטחים והמאבק המחודש והפרובוקטיבי בהר הבית, התיישבות יהודית מבוצרת במזרח העיר, התנכלות לרכבת, יידוי אבנים ועוד, ועוד. אין טעם לשאול "מי התחיל" בירושלים. על דבר אחד כולם מסכימים: כבר 3 שנים פלוס-מינוס, ולאחרונה ביתר שאת, מתנהלת פה אינתיפאדה. קוראים לה: השקטה.

"יש פה איכות חיים"

בעיר דוד אני פוגש חבר ילדות. פעם ממש אהבנו אחד את השני, אבל השנים וזה. אנחנו מתחבקים, משווים כרסים, קרחות וילדים ומשפשפים את מנורת הזיכרונות לראות מה יצא. היום חברי לשעבר עובד, ולא מהזוטרים שבהם, באלע"ד. הוא לא מסכים להיות מצוטט או מצולם, אבל יש לו מספיק זמן לעשות איתנו סיבוב בשכונה ולדבר קצת עם אנשים.

יש לתושבים היהודים בעיר דוד, ולמתנחלים בכלל, דרך מיוחדת מאוד להביט ולהציג את המציאות. זו תהא שורפת, מדממת ומלאה עוול ככל שתהא - הם רואים בה הרפתקה מלהיבה. מבחינתם, כל העניין פה - מלבד זכותם הטבעית להתיישב בכל מקום בעיר - הוא לא יותר מסיפור של יחסי שכנות. גם לך בתל אביב יכול להיות שכן נאחס, הם אומרים על הערבים במזרח העיר. בסך הכול, הם חוזרים ומקפידים, יש פה יחסי שכנות טובה. נכון, קצת עדינה, צריך ללכת על ביצים ולהיזהר, אבל בגדול די סבבה. אז נכון, יש גורמים קיצוניים - לא הם, מה פתאום! - שמתסיסים, וזה חבל מאוד.

את הוויכוח על השתלטות יהודית על סילואן הם מסובבים לוויכוח על זכות הקניין של הערבי שהחליט למכור. "מה, תפגע לו בזכות הקניין? זו הרי זכות בסיסית". כניסתם לשכונות הערביות, הם אומרים, משפרת את מצב התושבים, "אז כן, יש כמה שלא אוהבים את זה. אבל הרוב, תדע לך, ממש בעד". וכך הלאה. בשבת, הם מספרים, עשינו טיול לסילואן, אז נכון שהיינו עם נשקים והכול, אבל היה ממש שקט ונחמד. כשיש בלגן למטה בכפר, אנחנו והשכנים הערבים צופים בזה יחד מהמרפסות ודברים מהסוג הזה. מבחינתם, בסך הכול די שמח. כל השיחות האלה מתבצעות בהליכה נינוחה דרך מתחמים מבוצרים. לוחצים קוד, נכנסים, דלת ננעלת, לוחצים קוד, יוצאים מהצד השני, דלת ננעלת. "יש פה איכות חיים", הם אומרים. זה יכול להטריף, אבל אני מודה שיש בזה גם משהו שמהלך עליי קסם מסוים.

במכולת קטנה ודחוסה ברחוב מעלות דוד המתפתל יושב מוכתר סילואן, אבו ג'אמיל סיאם, ומעשן. לחיצת ידו רפה. גם הוא, כמו רבים משני הצדדים, מעדיף שלא להצטלם. בזמנים כאלה, הוא טוען, עדיף להיות זהיר. "הבעיה", הוא אומר, "היא לא ההשתלטות ולא המתנחלים - אין לי בעיה עם יהודים פה, בשועפט, בכל מקום. מכבד אותי? אכבד אותו. הבעיה, אם תחפור לשורש, היא הר הבית. זה הכול ומעל הכול. מתנחלים, לא מתנחלים, מכבדים, לא מכבדים. הכול זה ההר", הוא מצביע בידיו אל מאחורי המדפים של הוופלים.

"אין לי בעיה עם יהודים, האלוהים שלנו אחד. אפשר לחיות יחד, בכבוד, כמו לפני 48'. היום, רק שנאה יש", הוא מבכה את מעמד המוכתר שעבר כרסום גדול במשך השנים. "כבר לא מכבדים את המוכתר, מדלגים על ההיררכיה", הוא אומר בצער מכיסאו בירכתי המכולת.

ממש כמה מטרים מהמכולת של המוכתר נמצא מרכז המבקרים ההומה (בניגוד לכל מגמה ידועה לנו) של עיר דוד. אריה קינג, שבו דובר קודם, נמצא פה, מדריך קבוצה של כתבים זרים. מהמרפסת המשקיפה אל סילואן ומעבר לו הוא מצביע אל האופק. "פה תקום שכונה, שם תקום עוד אחת". הארגון שלו, הוא מספר לכתבים, לא רק משלם כסף טוב לערבים, אלא גם מפצה אותם לפנים משורת הדין אם חלילה משהו משתבש.

הכתבים לוקחים רגע להתרשמות וקינג, חייכן, נפנה אלינו. "אתה רואה", הוא אומר, "אנחנו ממשיכים. לא מפסיקים". על סיבוב ההסלמה הנוכחי הזה הוא אומר שאנחנו עוד רחוקים מלהגיע לנקודת הפרסה. "כל עוד תפיסת העולם הרופסת של אהרונוביץ' (השר לביטחון פנים) תישאר על כנה, לא ישתנה כלום", אומר קינג. "הוא אוזק את ידי השוטרים". קינג מתכוון ל"מדיניות ההכלה" של המשטרה בירושלים, שאמנם מקפידה לא להגיע לקורבנות במהלך הפגנות, אבל מכבידה את ידה במעצרים ליליים, כמעט אלף פלסטינים נעצרו, ושלל אמצעי מעקב.

אז מה אתה רוצה, אני שואל. "דבר אחד קטן", הוא מחייך, "יש הפגנה, מיידים אבנים - תוריד ברך. בבילעין זה עזר. אהרונוביץ' מעדיף לתת להם להתפרע. אתה חושב שזה יספק אותם? לא, כי זו לא התרבות שלהם. הם רק יסלימו. עכשיו מוסיפים עוד אלף שוטרים, אבל זה לא יספיק. גם המצלמות לא יספיקו. אין פה תחנת משטרה אחת בכל מזרח העיר - זה כל הסיפור. אמרתי להם לא פעם", אומר קינג על קציני המשטרה, "כנסו ותאכפו את החוק. מס הכנסה, וכו'".

- לא הבנתי, לגבות מיסים או לשבור ברכיים? או שניהם?

"שמע, בהיעדר ריבונות תגיע לקיצוניות. אין ברירה אחרת, ככה זה".

קינג חוזר לקבוצה שלו, חוסך מהם את ההצעות לירי בברכיים וממשיך בחיוך את הסיור. הוא צעיר ממני בשנתיים, קינג.

"ישראל ודאע"ש זה..."

אנחנו יורדים בחזרה. קצת אחרי המכולת הקטנה של המוכתר נמצא מרכז המידע הפלסטיני ואדי חילווה-סילואן, המנוהל על-ידי ג'וואד סיאם. הגוף נלחם במכירת אדמות ליהודים. סיאם, 43, נראה די היפסטר. הוא מג'נגל בין 3 טלפונים ושלל פניות, וכשהוא מתפנה אלינו בין שיחה לשיחה, הוא יורה את משפטיו באנגלית נחושה. "אני רוצה שהערבים לא ימכרו בתים. בכלל, מי שבא הנה לקנות, ישר אני חושד בו. מי ירצה לקנות פה דירה? עדיף בבית חנינא, בכל מקום. קל לגלות את המתווכים האלה, ישר מפזרים כסף. שעה אתה יושב איתם וקולט".

"זה שהקנייה חוקית", הוא אומר, "לא אומר שהשהייה שלהם חוקית. זה לא כמו בכל מקום אחר שאתה סתם קונה דירה - פה משתלטים על מתחם, מגדרים אותו בתמיכה ממשלתית. זכות קניין זה יפה, אבל אתה לא יכול לקנות שכונה בברלין ולהפוך אותה לפלסטינית, נכון? זו גזענות, זו טקטיקה, זה פשיזם. הם מקבלים הכול בזמן שאני אפילו את דגל פלסטין לא יכול לשים על הבית שלי. מאכזב שהפלסטינים האלו כל-כך נחותים וחושבים רק על כסף. וזה לא נגד יהודים. פעם, לפני האינתיפאדה הראשונה, גרו פה סטודנטים והיה על הכיפאק, אף אחד לא הפריע להם.

"אנחנו בסילואן מאורגנים יותר, עצמאים יותר", הוא ממשיך. "לא תלויים בארגונים זרים או ישראלים כמו בילעין, לדוגמה. בכלל, לישראלים שנגד הכיבוש אני מציע שיעבדו יותר בתוך ישראל, פחות בפלסטין".

- למה?

"הם רחוקים מהקונפליקט. לא מבינים אותו באמת. יש להם בתי קפה, חנויות, חיים נורמליים. הם באים הנה, מפגינים וחוזרים לקפה. אני לא אומר להם לא לבוא, אבל עדיף שיפגינו אצלם. אי אפשר להסתיר את השמש. הישראלים צריכים להבין שהממשלה הזו קטסטרופה. ליברמן לא יכול להנהיג חברה דמוקרטית".

הייתי קודם אצל המוכתר, אני מתחיל לומר וג'וואד קוטע אותי: "אנחנו יודעים. דיברת עם המוכתר, לפני זה עלית למעלה עם ההוא, פגשת את קינג. הכול אנחנו יודעים, אל תדאג. אנחנו צופים אחד בשני". מדברי המוכתר, דוד שלו, הוא לא מי יודע מה מתרשם. "הוא חבר של הציונים ולא מייצג אף אחד פה. בכלל, כל המוכתרים תמיד היו משת"פים של השלטון".

גם את קודשו של ההר כגורם המרכזי הוא רואה מזווית אחרת. "כן, ברור שההר קדוש, אבל גם חיי היומיום. אין פה מתנ"ס, אין פה גן משחקים אחד, נשירה עצומה מבתי הספר, 80% שמרוויחים פחות מדולר ליום - על זה צריך לדבר. אתה לא יכול לקחת כל תקווה מהבן אדם, להקשות עליו ואז להאשים אותו. גם הדריסה, או הפיגוע, למה זה? למה זה? כבר בתור ילד היה בכלא, וזהו, נהרס פסיכולוגית. גמור. אתה יודע כמה כאלה יש פה? כל הילדים האלה, ישראל עשתה משהו בשבילם? כלום. רק חניה למתנחלים. אשתי מגרמניה, היא לא יכולה להיות פה. לא נותנים לנו להיות ביחד".

- אז רק צד אחד אשם?

"אנחנו בטח לא אשמים. הפלסטינים הם אנשים פשוטים, רוצים לחיות בשלום. תראה אפילו את דאע"ש, מכל העולם הולכים לשם, אבל הפלסטינים לא. גם הארבעים האלה שאמרו שהלכו, תבדוק: כולם ערביי 48'. למה זה?".

- למה זה?

"מבחינתנו, ישראל ודאע"ש זה... שמע, בגולן צה"ל מפנה פצועים של דאע"ש שנלחמים בצבא הסורי. אליו שולחים אמבולנס. לכאן הם אף פעם לא שולחים. ישראל לא מדינה תמימה".

- אני רואה את קטאר שופכת כסף על סכנין ומדינות מוסלמיות עשירות רבות מפזרות בכיף. למה בכם לא משקיע אף אחד?

"יש להן הסכם עם ישראל והמערב לא להשקיע במזרח ירושלים. מבחינתנו, קטאר והאמירויות הם חלק מהכיבוש. כל המדינות הערביות בגדו בנו, עובדות נגדנו, ומי שלא עובדת נגדנו עוצמת עיניים. ירדן, מצרים, כולן. מקשות עלינו לנסוע לשם. כולם צריכים את ישראל, וזה לא רק כסף. תאר לך מה יקרה שם אם תקום פה מדינה ערבית דמוקרטית? כל הדיקטטורות שם יפלו".

אתמול התיזו פה "בואש"

מלחמתו של ג'וואד סיאם במכירת קרקעות בסילואן לא נעשית רק במילים. באפריל השנה הודה בעסקת טיעון בתקיפת תושב סילוואן לאחר שחשד בו כי מכר קרקע ליהודים. בית המשפט החליט לא להרשיע את סיאם, ולהסתפק ב-200 שעות עבודות שירות. זה לא רק הוא, בכל מזרח העיר לא כדאי לך להיתפס מוכר בית ליהודי.

אני שואל אותו אם נשארה בלבו תקווה. "בגילי כבר אין תקווה", הוא משיב, "אבל אני לא מאבד תקווה, ולו רק בשביל בני".

בחזרה על הכביש היורד מעיר דוד לסילואן. בדרך אנחנו רואים פתאום יען. אני צובט את עצמי. לא, זה באמת יען. אנחנו עוברים את הקו הבלתי נראה המסמן את הגבול בין מקום של יהודים למקום של ערבים. פתאום אין מדרכות, הכול מלא בזבל ואנשים נוהגים כאילו הם לבד בעולם. פתאום הבתים פחות יפים ומכלי מים שחורים מופיעים על הגגות. פתאום הכול מלא שברים ואבנים ויש הרבה מגבניקים.

על הכביש אנחנו פוגשים את ארז וגנר, רכז פעילות ארגון העובדים מען בירושלים. הוא מגיש לנו עבודת מחקר מדכאת עד למאוד שעשה הארגון על מזרח העיר (לקריאה, סרקו את הברקוד) ומכיר לנו את עאדל סיאם. הארגון ייצג את סיאם המובטל אחרי תאונת עבודה מול המעסיק, מול ביטוח לאומי, שירות התעסוקה ועוד.

עאדל סיאם לוקח אותנו אליו הביתה, ממש על הצומת בכניסה לסילואן. בית שבור, עלוב למראה, ובעיקר מצחין. אתמול התיזו פה מג"ב "בואש" - כלי שטני למדי שפיתחה המשטרה: פצצת סירחון, פורמולה סודית משמרים ומחלבון, מושפרצת בלחץ ממכלית. זה אולי עדיף על פני כדור גומי, אבל הדבר הזה נדבק לגוף, לבגדים או לקירות במשך שבועות.

מדובר בסירחון נוראי. כאילו מישהו שכח גווייה בשירותים ציבוריים בהודו. גם אחרי יום שלם של ניקיונות אי אפשר לשבת בחדר. המשטרה טוענת שהבואש לא מזיק לבריאות. יכול להיות, אבל לחיות איתו אי-אפשר. אחרי כמה דקות אתה מתקשה לנשום, כאבי ראש עזים תוקפים אותך. בתו הצעירה של סיאם, בת 3, יושבת אדישה על הספה. לא בוכה ולא צוחקת, לא זוחלת ולא משחקת, סתם יושבת שם ומסתכלת על האנשים המוזרים שבאו.

הוא מגיש מיץ ותה, טורח עם כריות לגב, שיהיה לנו נוח. בן 48 הוא סיאם, לא נראה שעה פחות מ-57, אב לשישה ילדים. "מה אני אשם", הוא חוזר ושואל, "מה אני אשם". בלילה דפקו לו חזק על הדלת, אולי רצו להשתמש בגג שלו כתצפית. הוא לא פתח. "פחדתי", הוא אומר, "אבל אם הייתי פותח להם, הייתי אוכל אותה יותר. רוצים להשמיד אותנו כמו זבובים, כמו ג'וקים. הרבה שנים היה פה שקט, עד שבאו המתנחלים. הם כמו סרטן בכפר, כמו סרטן".

מגיע עבד עבד-אל-ראזק, בן דודו, גם הוא עבר תאונת עבודה ומאז יש לו סחרחורות ולחץ דם גבוה. בקושי הולך. והרבה סיפורים על אדישות המשטרה והביורוקרטיה הישראלית שיודעת להתעלל בערבים עוד יותר טוב ממה שהיא יודעת להתעלל ביהודים. הוא בן 44, בגילי, אבל נראה הרבה יותר. שישה ילדים וחיים קשים יכולים לעשות לך את זה.

אני שואל אם בכפר עוזרים להם. "לא עוזרים", הם משיבים, "ואיך יעזרו? לכולם יש אותן בעיות ולאף אחד אין כלום. אין לי כסף ליומית, איך אעזור לבן משפחה לתקן חלון". בחוץ מתחילים להישמע פיצוצים - זה רק זיקוקים, אומרים כולם. אפשר לקרוא לזה אינתיפאדת הזיקוקים - וחבורה של לוחמי מג"ב בשחור כבר עומדת בצומת, רצה לפי פקודה לתוך הסמטאות.

"תראה את הצעירים"

אנחנו הולכים לסוכת האבלים של משפחת המחבל הדורס. זו לא הליכה נעימה, נאמר זאת כך, אבל לפחות היא קצרה. פה ושם נזרקות לעברנו אבנים קטנות וילדים מתריסים לעברנו. אנחנו מגיעים לסוכה, וגם שם קשה לומר שמקבלים אותנו בחיוכים. כרזות ענקיות עם פרצוף הדורס תלויות על הבתים, אחת של חמאס, אחת של פת"ח, דגלים ירוקים ושחורים על הגגות. עבדו שלודי, בן דודו של הדורס, יוצא לקראתנו. בן גילי, עשר שנים ישב בכלא הישראלי, "על כל הדברים הרגילים". בסוכה יושב חאתם עבד אל קאדר, חבר המועצה המחוקקת הפלסטינית, מחזיק תיק ירושלים ברשות.

"הלהבות רק עולות ועולות מאז רצח אבו חדיר (הנער משועפט שנרצח ביולי האחרון)", אומר עבדו שלודי. "תיכף ייהרג עוד מישהו והכול יתפוצץ". הוא ואחרים נשבעים שהדריסה הייתה תאונה, לא פיגוע. שבועות הוא שיפץ את האוטו שלו, שבועות, באהבה, ואז פתאום שמענו בחדשות. לא יכול להיות פיגוע, זו פשוט תאונה. "שים לב", אומר שלודי, "יהודי עושה תאונה עם ערבי, והוא הולך הביתה. ערבי עושה תאונה עם יהודים - הוא מת. אצלנו כולם טרוריסטים, אצלכם כולם על הכיפאק".

אבל אם הוא מת בתאונה, אני שואל, למה אתם קוראים לו שאהיד. "מי שמת בירושלים הוא שאהיד", אומרים לי. "חוץ מזה, הוא נהרג על-ידי מאבטח, על-ידי האויב". תראה, כל הארגונים שמו לו שלטים, אומר אחד שמצטרף אלינו, "הוא שאהיד של כולם".

מישהו מגיש לנו קפה בפרצוף המעיד שזה הדבר האחרון שבא לו לעשות. אנחנו שותים ומעשנים בשתיקה. קשה לומר שאני מרגיש רצוי. מישהו ניגש אליי: תגיד לצלם שלך שיפסיק לצלם. "אין תקווה", אומר שלודי, "באוסלו חשבנו שיש אור בקצה המנהרה, אבל אלה היו טנקים שהתקרבו. נתניהו רק מחמיר את המצב, ועכשיו גם אורי אריאל רוצה לבוא ויעלון עושה אוטובוסים לערבים בלבד, אז איך תקווה? מאיפה?

"תראה את הצעירים", הוא ממשיך, "כולם נולדו אחרי אוסלו. מה הם ראו? מה הם יודעים? רק יריות ומכות. אין להם זיכרון אחד אופטימי, משהו אחד טוב לחשוב על ישראל, אחד. לפני כמה ימים ישבנו כמה חבר'ה בערב, כולנו בני ארבעים ככה, כולנו בוגרי בתי הכלא בישראל, וראינו צעירים יוצאים לזרוק אבנים. יא אללה, אמרנו, אנחנו כבר עם שערות לבנות וכלום לא השתנה. עוד רגע יבוא דור שיעשו גרוע יותר. אלה ירושלמים, אל תשכח".

סילואן, מספרים פה, זה עולם שלישי. יש לנו פה סוחרי סמים ששולטים על הכפר. לפני כמה זמן רצינו ללכת לדבר איתם, רק לדבר, מיד טלפון מהשב"כ - שמענו שאתם מארגנים משטרה משלכם. אתה מבין? ככה רוצים אותנו. עובד בבניין, זו העבודה היחידה שהוא יכול לעבוד בה כאסיר משוחרר. סעיד שלודי, עוד בן דוד, מספר שפיטרו אותו בגלל קרבת המשפחה.

אנחנו עוזבים את הסוכה וחוזרים בחזרה לצומת. שלום, אני אומר למגבניק שעומד שם ומעכב משאית תוך כדי שהוא גורם לפקק אימתני. "מי אתה", הוא נוהם לעברי, "מה אתה עושה פה, תראה תעודה". רק אמרתי לך שלום, בן אדם, אני מחייך לעברו, אבל נראה שעבר הרבה זמן מאז שהוא ראה חיוך. נדמה שהוא לא מבין את המחווה. בסוף אנחנו תופסים מונית.

תאמין לי, אומר הנהג תושב סילואן, אם לא הייתה פה המשטרה, לא היה כלום. אנחנו נוסעים 30 שניות בדיוק ויורדים במתחם התחנה. עולם אחר.

עושים סיבוב בעיר. שועפט נראית על סף פיצוץ, בית חנינא כאילו רומזת לך לברוח, ומהר, ועיסאוויה סגורה ומסוגרת. רציתי לקפוץ לשתות משהו בפאבים בשוק מחנה יהודה, לקבל קצת ירושלים אחרת, אבל אני כבר לא יכול להיות עוד דקה בעיר הזאת.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות