דייויד בלאט - האיש המתאים להוביל את פרויקט קליבלנד?

לפני ארבע שנים מיאמי היט, בעונה הראשונה של לברון ג'יימס, דוויין ווייד וכריס בוש ביחד, הפסידה בשמונה מ-17 המשחקים הראשונים שלה. בהפסד השמיני, בדאלאס בסוף נובמבר, ג'יימס היה כל כך מתוסכל שהוא נכנס פיזית - כתף בכתף - במאמן מיאמי, אריק ספולסטרה, בירידה לאחד מפסקי הזמן. התקשורת כבר עשתה בהם שפטים, אבל אחרי אותו הפסד ההיט ניצחו ב-21 מ-22 המשחקים הבאים שלהם, בדרך לעונה של 24-58 והופעה ראשונה, מתוך ארבע ברציפות, בגמר הפלייאוף (שם הפסידו לדאלאס 4-2).

ההתחלה הרעועה של השלישייה הגדולה במיאמי היא אחד מטיעוני הסנגוריה על פתיחת העונה של קליבלנד קאבלירס, שאחרי הניצחון 87-113 על וושינגטון וויזארדס בלילה שבין רביעי לחמישי, עומדת על מאזן של 7-7. הטיעון הזה גם עוזר לשים את היכולת של הקאבס עד עכשיו בפרופורציות, וגם מזכיר שבספורט (כמעט אף פעם) אין קיצורי דרך: קליבלנד, כמו מיאמי בזמנו, סובלת בעיקר מחוסר תיאום, סוגיות אמון והיעדר זהות כקבוצה - כולן בעיות שמאפיינות סגלים חדשים, אפילו אם הם מלאים בכישרון. אלא שבין קליבלנד של העונה לבין מיאמי של 2010 יש גם הבדלים משמעותיים, שחשוב לעמוד עליהם כשמסתכלים קדימה.

קודם כל, ג'יימס, ווייד ובוש, שנבחרו בדראפט 2003, חברו זה לזה לקראת העונה השמינית שלהם בליגה, אחרי שווייד הספיק לזכות באליפות (עם מיאמי ב-2006), ג'יימס כבר הוביל קבוצה לסדרת הגמר (קליבלנד ב-2007), ובוש היה הכוכב של קבוצת פלייאוף (טורונטו ראפטורס). לעומת זאת, קווין לאב וקיירי אירווינג, שמשלימים את השלישייה הגדולה של קליבלנד, לא שיחקו בפלייאוף מעולם.

חוסר הניסיון של אירווינג, בן 22, בלט במשחק השני של קליבלנד העונה, נגד שיקגו בולס, כשהוא שאל את הפורוורד מייק מילר בתמימות נוגעת ללב אם כך מרגיש משחק פלייאוף. מילר, 34, שזכה בשתי אליפויות עם ג'יימס במיאמי, אמר לו שזה "כמה רמות מתחת". אירווינג ולאב גם לא רגילים לווליום התקשורתי שקליבלנד מייצרת מאז החזרה של ג'יימס. "לברון רגיל לזה, זה מלווה אותו מאז התיכון - הביקורת, הניפוח של הכל", אמר סטיב סמית, ששיחק ב-NBA בין 2005-1991, "אבל בשביל החברים שלו לקבוצה זה חדש. להיות באור הזרקורים, כשכל העולם רואה אותך ומתמקד במה שאתה עושה ובמה שאתה לא עושה. ייקח להם זמן, לא רק להתחבר כקבוצה, אלא להתרגל להיות בקבוצה עם לברון ג'יימס וציפיות גבוהות".

***

גם דייויד בלאט צריך זמן כדי להתרגל לסיטואציה בקליבלנד. במשוואה מול מיאמי בלאט נמצא בעמדת נחיתות לעומת ספולסטרה, שאימן את ההיט במשך שנתיים לפני שהם הפכו לקבוצה הכי מדוברת בליגה, ובנה יחסים לפחות עם אחד הכוכבים (ווייד) בשלישייה הגדולה. בלאט מרבה להזכיר את הניסיון הבינלאומי העשיר שלו, אבל זה יכול להרשים כמה מנהלים ב-NBA, לא שחקנים. "מה שהוא השיג בחו"ל לא אומר שום דבר", אמר צ'רלס בארקלי, מגדולי השחקנים בתולדות הליגה וכיום הפרשן הבכיר של רשת TNT. "זה כמו חלק מהמאמנים שמגיעים מהמכללות. לא אכפת לנו מה עשית במכללות. לא אכפת לנו מה עשית בחו"ל".

הגישה הזאת ניכרת בביקורת, המרומזת והלא מרומזת, שכוכבי קליבלנד כבר הספיקו להעביר על בלאט. לפני שבוע, למשל, ג'יימס הבהיר לבלאט דרך התקשורת שכמות הדקות שלו, של לאב ושל אירווינג "חייבת לרדת", גם כדי לתת לספסל של קליבלנד, שמדורג לפני אחרון בליגה בדקות למשחק ואחרון בנקודות למשחק, קצת יותר הזדמנויות. לאב, אחד הסקוררים הטובים ב-NBA בשנים האחרונות, אמר שהוא עדיין לא מצא את עצמו בהתקפה, בין היתר כי הוא לא מקבל מספיק נגיעות עם הגב לסל, אלא עומד מחוץ לקשת השלוש ("זה מה שמבקשים ממני").

בלאט אמנם לא עזר לעצמו עם כמה טעויות - כמו בהפסד 92-90 לסן אנטוניו בשבוע שעבר, שבו ג'יימס נאלץ לאלתר (ואיבד את הכדור) בפוזשן האחרון כי לקליבלנד לא נשארו פסקי זמן - אבל חלק מהבעיות של הקאבס הן מבניות. בעיקר בהגנה. אירווינג ודיון ווייטרס, שני הגארדים הבכירים של הקבוצה, הם שחקני הגנה בינוניים ומטה, והיריבות מנצלות את זה: בארבעת ההפסדים הרצופים של הקאבס בין ה-17 ל-22 בנובמבר, הגארדים של היריבות קלעו 55.5 נק' למשחק. בקו הקדמי החוליה החלשה היא לאב, שבעונה הקודמת היה השומר הכי גרוע בליגה מתחת לסל - יריבים קלעו מולו ב-57.4% - והעונה מאפשר לשחקנים בצבע לקלוע ב-61.1%.

***

את הליקויים המבניים של קליבלנד אפשר לתקן, אם על-ידי התאמות מקצועיות ואם על-ידי שדרוג הצוות המסייע (דרך טריידים או שוק השחקנים החופשיים), משהו שמיאמי למשל התמחתה בו בשנים של השלישייה הגדולה. כרגע, עם זאת, הבעיה הכי גדולה של קליבלנד היא פיצול האישיות של ג'יימס. בשבעת ההפסדים של הקבוצה לברון קלע 19 נק' ב-39.85% מהשדה ואיבד 4.6 כדורים. בניצחונות של קליבלנד, לעומת זאת, הוא קלע 31.6 נק' ב-53.1% מהשדה ואיבד 3 כדורים.

ג'יימס של הניצחונות, שישתלט בסופו של דבר, הוא לא רק השחקן הטוב בעולם, אלא גם אחד מקיצורי הדרך היחידים להצלחה בספורט. זה לא אומר שקליבלנד תהפוך מיד למיאמי, אבל התנאים לשיפור התיאום, לבניית אמון וליצירת זהות קבוצתית ישתפרו פלאים.