לאן נעלמו החמלה והתבונה?

ההחלטה לשלוח את לופוליאנסקי ל-6 שנים בכלא היא "פיגוע אסטרטגי"

אילו הייתה קיימת כאן אופציה של העמדה לדין על גרימת אי-אמון של הציבור במערכת המשפט, דומני כי השופט המחוזי דוד רוזן היה אמור להיות (באופן ציורי, כמובן) חשוד במעשה. החלטתו לשלוח את הרב אורי לופוליאנסקי ל-6 שנים בכלא היא "פיגוע אסטרטגי".

למי שמערכת המשפט חשובה ויקרה לו, מי שרוצה שהאמון של האזרחים במערכת יגבר, צריך לקוות ששופטי העליון יהפכו את ההחלטה של רוזן על פיה ולא יותירו ממנה זכר.

מכל נקודת-מבט שנבחן את עניינו של לופוליאנסקי, נסיק כי מקומו אינו מאחורי הסורגים. האיש שעשה כל ימיו, במשך עשרות שנים, למען חולי ישראל, למען בעלי מוגבלויות, שהקים מפעל-חיים שממנו נהנו מיליוני אזרחים במדינת ישראל, שחי בצניעות, ששמו ו"נהנתנות" מעולם לא נקשרו יחדיו (ביטוי לכך אף נתן בגזר-הדין השופט רוזן), לקה בגופו וחלה במחלה ממארת.

במהלך הדיונים הובאה לבית המשפט המחוזי חוות-דעת רפואית מטעמה של הפרופסורית דינה בן-יהודה, מנהלת האגף ההמטולוגי בבית-החולים הדסה ירושלים. בן-יהודה, מומחית בעלת שם עולמי, קבעה כי בשל מחלתו הקשה והמערכת החיסונית הכושלת, הוא אינו יכול להיכנס למתקן-כליאה, שבו יהיה חשוף למחלות ולסיכונים שירעו את מצבו, עד כדי סיכון חייו.

מנגד, הציגה התביעה חוות-דעת של רופא השב"ס, שלפיה השב"ס מסוגל לקבל עליו את האחריות לכליאתו של לופוליאנסקי במתקן-כליאה רפואי. למרבה הפלא, השופט קיבל את עמדתו. שומו שמיים. האומנם יש לרופא השב"ס הבנה אמיתית במחלה כה מורכבת? האם הוא אונקולוג? ומה הכוונה שהוא "מקבל אחריות".

האם אם יקרה משהו רע חלילה לאסיר, הוא יועמד לדין? הוא ישלם פיצויים למשפחה? הוא יועבר מתפקידו? היכן מתחילה האחריות שלו והיכן היא מסתיימת; האם לא ברור שעם כל הכבוד לרופא הכללי, הבנתו במחלה ממארת ומורכבת אינה מספקת.

ומה עם האחריות של השופט? גם אם נניח שיש לו סמכות חוקית להכניס אדם חולה לסכנת חיים; ועדיין לא דיברנו על חמלה, תבונה, על החלטה בשום-שכל. מה חושב רוב הציבור על הכרעה כזו? אולי אפילו שמישהו שם איבד קצת את השפיות.

הפסיקה של בית המשפט המחוזי אף הרחיבה את המושג קבלת שוחד, כך שקבלת תרומה תיחשב לשוחד גם כאשר מקבל התרומה לא לקח שקל לכיסו. במקרה הזה, הוסכם על-ידי כל הצדדים, והשופט אף כתב זאת, כי לופוליאנסקי לא לקח אגורה לכיסו.

בגזר-הדין נטען כי לופוליאנסקי "השתמש" כל השנים ב"יד שרה" כדי לממש את שאיפותיו לזכות בתפקידים ציבוריים. הקישור בין מפעל-חיים פילנתרופי - המחליף את שירותי הממשלה ואת קופות-החולים ומאפשר למיליוני חולים, פצועי תאונות, וכל נפגע, ובני משפחתם לקבל שירות שהם לא מקבלים מהמדינה - למעשי שוחד ושחיתות, הוא מרחיק-לכת.

בהקשר זה, עולה שאלה מהותית - מדוע לא נבחנת כל תרומה שניתנת לכל עמותה שוודאי פתחה דלת או שתיים אצל שרים, מעצבי דעת-קהל, נבחרי-ציבור או אנשי-מפתח בעלי השפעה?

ולנו נותר לקוות, כי העליון יתקן את העוול שנעשה ללופוליאנסקי, וגם למערכת המשפט, שבשמה ניתן גזר הדין האומלל.