מה גרם לבית הרבני להשתמש בשוט השיימינג?

בית הדין הרבני הגדול הורה לאחרונה לפרסם את שמו ותמונתו של גבר, איש אקדמיה משכיל, המסרב לתת לאשתו גט לאחר שנישואיהם עלו על שרטון. הגבר התייצב בבית הדין הרבני והודיע, קבל עם ועדה, כי הוא מסרב לתת גט לאשתו. בתגובה, בית הדין החליט - בנוסף לסנקציות הכלכליות - להטיל גם סנקציות חברתיות ביחס לגבר, על-מנת לגרום לו להבין שכדאי לו לתת גט לאשתו. 

מדוע בחר בית הדין הרבני הגדול להורות כך, מכוח מה עשה זאת, ומהי משמעות הדבר? על-מנת להבין את הסוגיה, צריך לפרט קצת על האופן בו ניתן להתיר נישואים בבית הדין הרבני ועל תופעת סרבנות הגט.

על-פי ההלכה היהודית, גט צריך להינתן בהסכמת שני בני הזוג. במקרה שבו בית הדין אכן מוצא שקיימת עילה לגירושים, הוא יחייב את בני הזוג להתגרש. במקרה שבו הבעל מסרב להתייצב בפני בית הדין ולמסור את הגט לידי אשתו, על אף שחויב לעשות כן, מוסמך בית הדין להטיל עליו סנקציות, הקרויות "הרחקות דרבנו תם", במסגרתן ניתן להפעיל על הסרבן נידוי חברתי ואיסורים חברתיים אחרים, כגון: איסור על עלייה לתורה או צירופו למניין, איסור על לימוד תורה, איסור על מילת בניו, איסור על קבירת בניו בקבר ישראל, איסור אמירת קדיש ועוד. 

לא רק סנקציות מכוח הדין העברי יכול בית הדין הרבני להטיל, אלא גם סנקציות מכוח חוקים אזרחיים שנחקקו במדינת ישראל, שמטרתם להכות בתופעת סרבנות הגט. כך יכול בית הדין לעכב את יציאתו מן הארץ, לאסור עליו אחזקת רישיון נהיגה, לאסור החזקת חשבון בנק פעיל ואף להטיל מאסר בפועל.

לכאורה, יש בסנקציות אלה כדי לקדם את ביצוע הגט ולהביא את בן הזוג הסרבן להסכמה, אולם המציאות מוכיחה כי בתי הדין הרבניים ממעטים להשתמש במלוא כוחם כדי לזרז את ההסכמה לביצוע הגט, דבר שגורם לכך שמתן הגט מתעכב לעיתים שנים ארוכות. 

בעיית סרבנות הגט היא בעיקרה בעיה של נשים, כיוון שעבור גבר "מסורב גט" קיים פתרון הלכתי: אם אישה מסרבת לקבל מבעלה את הגט, יכול הבעל לקבל היתר מיוחד מ-100 רבנים המאפשר לו לשאת אישה שנייה. לעומת זאת, אין פתרון מקביל לאישה, ואם בעלה יסרב לתת לה גט, היא לא תוכל בשום דרך אחרת להשתחרר מנישואיה. 

נוכח הבעייתיות הקשה הטמונה בסרבנות הגט, החלו בתי המשפט לענייני משפחה להכיר בזכותן של נשים עגונות לתבוע את בעליהן לפיצוי כספי. תביעות אלה מבוססות בעיקר על הנזקים הרגשיים הנגרמים לנשים הללו, דוגמת עוגמת-נפש, בושה, סבל, בדידות וצער בשנות ההמתנה לגט, אובדן הנאות החיים ובכללן הנאה מינית, פגיעה באוטונומיה וכן אובדן הסיכוי להינשא ולהביא ילדים לעולם.

אלא שבתי הדין הרבניים ראו בחומרה רבה את התערבות בתי המשפט בתחום זה, הנוגע, לכאורה, להיבטים ההלכתיים של תחום הנישואים והגירושים. בהתאם לכך קבעו בתי הדין כי אישה שתפנה לבית המשפט בתביעה לפיצוי כספי כנגד הבעל סרבן הגט, לא תוכל לקבל לאחר מכן גט בבית הדין. 

בעקבות התקדמות הטכנולוגיה, הסנקציות שננקטו נגד סרבן הגט מקבלות כיום ביטוי עדכני מסוג "שיימינג" באינטרנט. הגם שאמצעים אלה ללא ספק מגבירים את האפקטיביות של הנידוי החברתי, הרי שאין די בהם, שכן, כאמור, מלבד להקשות על חייו של סרבן הגט, בית הדין אינו יכול לכפות עליו למסור את הגט פיזית לידי אשתו. 

לא נותר אלא לקוות כי נושא כאוב זה, המותיר נשים שבויות בידי בעליהן, יזכה להתפתחויות הלכתיות ומשפטיות מעודדות ומקדמות יותר, שיביאו מזור הלכתי ואפקטיבי למסורבות הגט. 

■ הכותבת היא בעלת משרד המתמחה בדיני משפחה וירושה.