מג'פרסון עד טראמפ וקלינטון

נבעתים מהאפשרות שטראמפ או קלינטון יהיו נשיאי ארה"ב? זה הזמן להיזכר בדור המייסדים

דונלד טראמפ / צילום: רויטרס
דונלד טראמפ / צילום: רויטרס

בימים הללו, שבהם אנחנו דנים בכובד ראש באפשרות שמועמד הרפובליקנים דונלד טראמפ, מי שטיפח את המותג טראמפ וכיכב כמנחה תוכנית ריאליטי בטלוויזיה, יהיה מנהיג העולם המערבי, ולחלופין המנהיגה תהיה מועמדת המפלגה הדמוקרטית הילארי קלינטון, שלא תשנה משהו מהותי בארה"ב, כדאי אולי להיזכר באבות המייסדים של האומה האמריקנית. השאלה היא, בפעם המיליון - האם ארה"ב היא מודל של עולם חופשי, ששום אומה אחרת לא התקרבה אליו, או שהיא המצאה סינתטית של מדינאים-אינטלקטואלים שניסחו חוקה חדשנית לסוף המאה ה-18, ומאז היא מתקשה לוותר על מסורות אידיוטיות, כמו הזכות להחזיק נשק, לשחק פוטבול שובר ראשים, ולהעדיף הצלחה מסחרית על ביטחון לאומי, כמו במקרה של חברת אפל, שמסרבת לדרישת הממשל לפתוח את האייפון של הטרוריסט מסאן ברנרדינו.

בניסוח אחר, השאלה היא מי מתקרב למי - שאר העולם לארה"ב, או ארה"ב לשאר העולם? האם אפשר יהיה לשמור לעוד עשרות שנים על המודל של קפיטליזם פיננסי, לא רק חזירי אלא גם אובדני (ע"ע 2008), חינוך גבוה שמשקיע את בוגריו בחוב שכר-לימוד דמוי משכנתא, מערכת בריאות שמתמחרת תרופות וטיפולים ברמה דמיונית ב"שיטת מצליח", ומעמד בינוני שהולך ונשחק מפני שההכנסה זורמת בעיקר למאון העליון?

העולם כמובן, כבר התחבר לארה"ב במאה ה-20, וביתר שאת במאה ה-21, עם המלחמות האיומות, הטרור האסלאמי והתעוררות העולם השלישי. האם ליבת ההוויה האמריקנית יכולה לעמוד כפי שהיא בלחצים החיצונים הללו?

מעניין לעמוד על כמה קווי דמיון בין האבות-המייסדים שלהם לאבות-המייסדים שלנו. אבות המהפכה האמריקנית אמנם לא חלמו על שינוי טבע האדם, כמו אבות הסוציאליזם הציוני (שרובם היו שמרנים להחריד), אבל היו ביניהם - בשתי האומות - חולמים שטענו שרק קרבה לעבודת האדמה תיצור אזרח מאושר וחופשי באמת. אחד כזה היה תומאס ג'פרסון, הנשיא השלישי (1800-1808) והדמות הפילוסופית-פוליטית הנערצת ביותר על כל תלמיד אמריקני. ג'פרסון היה מתנגד מושבע לתעשיינים ולאנשי כספים מניו-יורק (אז עוד לא היו שם יהודים), וחסיד של בעלי מטעים יודעי עבודת אדמה, שהם, לשיטתו, עמוד-השדרה של אומה בריאה. ג'פרסון לא היה אמנם חסיד של עובדי אדמה פשוטים, שלהם לא הייתה שמורה זכות בחירה, למשל, אך רעיון הקירבה לאדמה מקרב אותו לא.ד. גורדון, בר בורוכוב, ברל כצנלסון וליתר האינטלקטואלים מראשית הציונות, שהתקשו מאוד להחזיק טורייה ביד למשך יותר מיומיים.

כמו אבות הציונות הסוציאליסטית, ג'פרסון תיעב את הקפיטליזם התעשייתי והפיננסי, שהוא לשיטתו מקור כל הטומאה והרודנות. ממש כמוהם, המציאות הביטחונית והכלכלית טפחה בסופו של דבר על פניו. הוא היה מדינאי ברוך כישרונות, שהותיר אחריו עשרות-אלפי מכתבים, את הכרזת העצמאות האמריקנית, וארה"ב חזקה ומבוססת יותר. אך לפני היותו לנשיא, הוא חשש אפילו מממשל מרכזי חזק מדי - כפי שמנהיגי מפא"י ניהלו למעשה שתי ממשלות, זו הרשמית ואת ההסתדרות וחברת העובדים.

ג'פרסון תמך בצמצום ההוצאה הצבאית, עד שהתברר שהדרך היחידה להתגבר על פשיטות שודדי הים מצפון-אפריקה על אוניות סוחר אמריקניות הייתה להכניע אותם (1803-1805). הוא קנה מנפוליאון את לואיזיאנה, כלומר, שליש משטח ארה"ב כיום (ממפרץ מקסיקו עד גבול קנדה), בזיל הזול, על אף שאפשר היה לשאול, מי נתן לצרפת קושאן על השטח הזה מלכתחילה.

ג'פרסון היה מי שהכניס לשיח הפוליטי מאז ועד ימינו, את המושגים של חירויות אזרח ואדם בסיסיות, כולל "זכות החתירה לאושר". הוא אמנם לא ניסח את החוקה על "התיקונים" המפורסמים שלה (באותן שנים הוא היה השגריר בפריז 1786-1789), אך הוא העניק את הברק האינטלקטואלי לדמוקרטיה האמריקנית. בווירג'יניה, שהוא כיהן כמושל שלה, הוא העביר חוקי הפרדת דת ממדינה, והציע את חוקי איסור העבדות הראשונים, שלא התקבלו אז בלחצי האינטרסים השונים.

אבל ג'פרסון שחרר בימי חייו רק שבעה עבדים מתוך 600 שעברו תחת ידיו באחוזתו, מונטיצ'לו. הוא היה תמיד בחובות, ותמיד מכר עבדים. גם את הספרייה העשירה שלו הוא מכר לקונגרס בכסף מלא. אותם שבעת המשוחררים, היו ילדיו - שלו ושל סאלי המינגס, שפחה יפהפייה שנולדה לחוואי לבן ולאם מולאטית (שפחה) חצי שחורה, והייתה לכן רק רבע שחורה. הוא התחיל איתה בהיותה בת 15 בפריז, אחרי שהתאלמן מאשתו. המינגס הסכימה לחזור איתו מצרפת (שם מעמדה המשפטי היה חופשי) לאמריקה, בתנאי שילדיהם יהיו חופשיים בבוא היום. אבא של סאלי היה גם אביה של אשתו החוקית. הרי לכם משפחה. תלמיד אמריקני לא ידע מזה. רק ב-1998 נערכו מבחני DNA לצאצאיה של סאלי ולצאצאיו הלבנים של ג'פרסון, והוכחה קרבת הדם.

האם ג'פרסון היה אדם מושחת? ממש לא. שימוש בשפחות היה מקובל במעמד בעלי חוות, בתנאי של דיסקרטיות. אבל ג'פרסון מגלם את הדואליות של אמריקה - שאיפות מוצהרות נעלות מצד אחד (הוא עצמו הגדיר את מחברי החוקה כ"אלים-למחצה"), ומציאות ארצית וחומרנית מאוד מצד שני. האיש שבז לנשיאות אבל חתר אליה, הורה להקים צי חזק כדי להגן על המסחר האמריקני, על אף שהיה אנטי-פדרליסט; ומי שחי תמיד מעבר לאמצעיו היה אכן אב-מייסד ראוי לארה"ב. "אמא של הדמוקרטיות" היא, אחרי הכול, רק המצאה אנושית, בשר ודם.

 

צרו איתנו קשר *5988