דנציגר: התנהלותו של וינוגרד בהליך בוררות מעוררת חוסר נחת

שופט העליון יורם דנציגר על השופט בדימוס אליהו וינוגרד: "בנסיבות המקרה היה עליו למסור לצדדים לבוררות את המידע בדבר השתלשלות העניינים"

יורם דנציגר, אליהו וינוגרד / צילומים: תמר מצפי, איל יצהר
יורם דנציגר, אליהו וינוגרד / צילומים: תמר מצפי, איל יצהר

3 אחים נקלעו לסכסוך ירושה סביב נכסי מקרקעין בשווי עשרות מילוני שקלים, במסגרתו פנו לבוררות בפני נשיא בית המשפט המחוזי בתל-אביב בדימוס, השופט אליהו וינוגרד. בשנת 2011, במהלך הבוררות, פנה צד שלישי כלשהו לוינוגרד כדי שזה יגיש עבורו חוות-דעת בהליך משפטי אחר, שטרם הוגש.

וינוגרד החל לטפל בלקוח החדש, אך לאחר תחילת הטיפול, נודע לו כי הנתבע בהליך שבמסגרתו התבקשה חוות-הדעת הוא אחד האחים מסכסוך הירושה, שלום כהן - צד לתיק הבוררות המתנהל בפני השופט בדימוס.

מה עשה השופט בדימוס וינוגרד? העביר את הטיפול בחוות-הדעת לעורכי דין אחרים במשרד בו היה שותף - משרד גדעון פישר ושות' - ונמנע מלעדכן את הצדדים בהשתלשלות העניינים.

בדצמבר 2014, במסגרת הדיון באותה תביעה שנייה, התגלה לאותו אח כי וינוגרד היה מעורב בתהליך מתן חוות-הדעת, והוא פנה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב - באמצעות עו"ד יוסף תמיר - בבקשה שזה יבטל את פסק הבורר של וינוגרד בסכסוך הירושה בין האחים שניתן קודם לכן.

שופטת המחוזי, יהודית שבח, אמנם דחתה את הבקשה לביטול פסק הבוררות, אך היא לא נמנעה מהקביעה כי וינוגרד אכן התנהל שלא כשורה כשנמנע מלגלות לצדדים את כל עניין חוות-הדעת שהוגשה על-ידי שותפיו למשרד.

השופטת פסקה כי אף שהיה ראוי שהבורר וינוגרד יגלה לצדדים על העניין שהתעורר, הרי שהפגם בהתנהגותו אינו מביא לתוצאה של ביטול הבוררות. זאת, לדבריה, בין היתר משום שלא נטען כי ישנו פגם כלשהו בפסק הבורר בעקבות תחילת הטיפול בחוות-הדעת.

"חובת גילוי רחבה ואקטיבית"

האח, שלום כהן, לא ויתר והגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. השופט יורם דנציגר אמנם דחה את הבקשה, אך לא לפני שהקדיש כמה מילים של ביקורת להתנהלותו של נשיא בית המשפט המחוזי בדימוס וינוגרד ולסטנדרט המצופה מבוררים במקרים דומים.

"אין לכחד כי המקרה המתואר מעורר חוסר נחת", כתב שופט העליון, "וניתן אף להזדהות עם תחושות מבקש הערעור... אין ספק - וכך קבע גם בית המשפט המחוזי - כי בנסיבות המקרה היה על הבורר למסור לצדדים את המידע בדבר השתלשלות העניינים, מידע זה הוא מסוג המידעים שמצופה מהבורר לגלותם", ציין דנציגר.

שופט העליון הוסיף כי "כפי שציינתי בפרשת מושקוביץ (פסק דין קודם בעניין דומה - ג'מ'), חובת הגילוי החלה על כלל הגורמים להליך הבוררות - הבורר והצדדים - 'היא רחבה אקטיבית, ומטילה חובת עשה'. הכלל הוא, בהקשר זה, ש'אם יש ספק - אין ספק', וככל שפרט מידע כלשהו נחזה להיות, ולו במידה מועטה, חיוני לגיבוש הסכמתו של הצד שכנגד - מוטב לו לצד המחזיק במידע, לגלותו מיוזמתו".

השופט דנציגר הוסיף כי "במובן זה, צודק מבקש הערעור בעיקר טענותיו לעניין הבעייתיות בשהיעדר גילוי המידע מצד הבורר. הדין עם מבקש הערעור גם בטענה כי בעניין שבעיקרון, ניתן לבטל פסק בורר במקרים כגון מקרינו".

אולם, למרות קיומה של עילה לכאורה לביטול פסק הבורר, החליט השופט דנציגר כי אין מקום להתערב בהחלטת השופטת שבח, שקבעה כי הפגם שנוצר אינו חמור מספיק כדי להביא לביטולו של פסק הבוררות.

עם זאת, שופט בית המשפט העליון דנציגר בחר להוסיף הערה "הצופה פני עתיד". לדבריו, "קיים קושי ממש בכך שבורר יכהן בתפקיד זה, שעה שיש לו או לשותפיו ועובדיו קשר עם אחד הצדדים בבוררות. בנסיבות בהן קשר כאמור קיים, או מתגלה במהלך הליך הבוררות, מצופה מהבורר להוגיע לצדדים על כך מיד - חד-וחלק.

"המשך ההתדיינות בבוררות במצב דברים זה מותנה בהסכמת הצדדים שעה שכל המידע מונח לפניהם... חריגה מסטנדרט ההתנהגות המצופה בהקשר זה - מצד הבוררים או מצד הצדדים המתדיינים - עשויה להוביל להעברת הבורר מתפקידו ואף לביטולו של פסק הבוררות בדיעבד - במקרים שיצדיקו זאת".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא דין וחשבון?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988