"אני מרגיש שאסור לי לאבד את המומנטום, כי הוא גדול ממני"

עם הצגה חדשה בבית ליסין, הבמאי עירד רובינשטיין חולש על חמש הצגות בארבעה תיאטראות - והוא לא מתכוון להוריד פרופיל. ראיון

עירד רובינשטיין / צילום:כפיר זיו
עירד רובינשטיין / צילום:כפיר זיו

קשה להאמין, אבל עד לפני ארבע שנים בלבד, עירד רובינשטיין, הבמאי הכי חם היום בזירה הרפרטוארית, עוד עבד כמדריך בקיר טיפוס. הזיכרון הכואב, של הצורך להתפרנס בעבודה שאתה לא אוהב, במקום להפוך לשחקן ולבמאי המעולה שאתה יכול להיות, דוחף אותו לקחת כמעט כל הצעה לבימוי. נכון להיום, נמצאות חמש הפקות שלו על הבמות, האחרונה שבהן "הר לא זז" בתיאטרון בית ליסין, שהצגת הבכורה שלה הייתה לפני שבועיים, והוא כבר עובד על הבאה בתור ובקרוב יתחיל בחזרות. גם אם אתה רווק חסר דאגות, סדר יום כזה הוא עמוס עד להתמוטטות, אבל כשאתה נשוי ואב טרי לילד, עולה התהייה אם הוא לא דוחף את עצמו מעבר לקצה.

כשאני שואלת אותו אם הוא לא חושש להישרף, בגלל הפחד לחזור אל קיר הטיפוס, הוא מציע תשובה פסיכולוגית: "אני מרגיש שישבתי המון זמן על הספסל. זאת אומרת, לא ממש ישבתי, כי עבדתי כשחקן וכבמאי, אבל מבחינת הפריצה, ההכרה, הייתי בצד. סיימתי את הלימודים בבית צבי ב-2007 ומאז עבדתי בסנפלינג כדי להשלים הכנסה. אני זוכר את התקופה שבה הייתי מסיים את העבודה בחוץ, מתקלח ורץ לתיאטרון, תקופה שבודדים האמינו בי. אז כל עוד נפתחות לי דלתות, אני רוצה להיכנס דרכן ולמצות את זה".

דרך כולן, בלי לברור?

"אני מרגיש שאני בוחר את החומרים שלי, ובכל פעם אלה חומרים שבתיאטרון מתלבטים בכלל אם להעלות. 'קוריולנוס' בהבימה הוא ההפך מהצלחה בטוחה ועכשיו 'הר לא זז' הוא בחירה לא אופיינית לבית ליסין. אז עכשיו הברזל חם ואני מכה בו בכל הכוח. אני מרגיש שאסור לי לאבד את המומנטום, כי הוא גדול ממני".

זכית בפרס התיאטרון על בימוי "רומיאו ויוליה". אתה יכול להרגיע קצת.

"זה היה מאוד מרגש ובעצם, זה המשך של הסיפור הזה. ממצב של כורח בהשלמת הכנסה, תוך שנה וחצי הכול התהפך. ההכרה מבחינתי מאוד מוקדמת, מה שמדרבן ומרגש בו זמנית, ונותן רגע את היכולת להגיד, תירגע, תנשום את זה. אבל במקום זה אני מרגיש שמהרגע שבו הנחתי את הפסל על המדף, תאריך הפקיעה שלו מתקרב במהירות. היה מחקר שהוצג ב-TED, לפיו אנשים שמרגישים שהלחץ פוגע בהם, יהיו פגועים, ולהפך. יש בזה משהו ממכר, אבל אני יכול עכשיו לשבת בכיף חודשיים בבית עם המשפחה, לראות סרטים, בחיי שזה מה שבא לי לעשות בחום הזה. אז אולי אני נשרף, אני לא יודע. כל עוד אני מצליח לקיים חיי משפחה ופעם בשבוע לראות סדרה בטלוויזיה ולצרוך אמנות, אני לא אשרף".

מתי לקחת חופש בפעם האחרונה?

"לפני שנתיים וחצי, בירח הדבש שלנו, כשטסנו למרכז אמריקה. אני מת לטוס להודו עם הילד, כולנו, אבל לא נראה לי שזה יקרה בשנה הקרובה, כי אשתי, עדי צוקרמן, מעצבת אופנה, נמצאת במסלול מטורף משל עצמה. שנינו נמצאים בשיא הדחיפה, אז נחכה קצת. אולי רגיעה פיננסית תהיה טובה לי ותאפשר לי ליצור יותר ברוגע. אני משכנע את עצמי שחוסר הקביעות שלי הוא יתרון, וכשאני חושב על הקיר טיפוס, אני רוצה להכניס לעצמי סטירה על ההתבכיינות".

בוא נחזור רגע אחורה, לבית צבי. רצית בכלל להיות שחקן? מה השתנה?

"הכוח משחית. אם אתה במאי עם איזושהי יכולת כתיבה, אתה משפיע על המשחק כולו ויכול לשנות את החוקים. כשחקן, אתה יכול לשחק תפקיד אדיר ואחר כך פחות טוב. לא הכול תלוי בך".

בחרת בכוח.

"הכוח גרם לי לעשות את זה יותר, אבל לא בחרתי את זה בגלל הכוח, אלא בגלל הרצון להשפיע על איך שאתה רוצה שייראו התיאטרון והטלוויזיה".

ויתרת לגמרי על המשחק?

"לא ויתרתי, אבל בתכל'ס, אין הצגה שבה אני משחק עכשיו".

יכולת ללהק את עצמך לאחת ההצגות שביימת.

"זה כמעט קרה. עמדתי להיכנס כשחקן לרומיאו ויוליה ואז הסתכלתי על לוח ההצגות והבנתי שהן עולות על ההפקה הבאה שלי, מה שאמר לסיים חזרות בחמש, להיכנס מיד לוואן ולנסוע לטבריה, לחזור הביתה בשתיים לפנות בוקר ובעשר כבר להתייצב בחזרות. הבנתי שלא יישאר ממני כלום. אפשר להגיד שזה היה הצומת הראשון שבו הייתי חייב לבחור. הצטלמתי עכשיו לסדרה 'מטומטמת' שתעלה בקרוב. אני תמיד אומר שאשמח לעשות תפקיד של יום-יומיים צילומים בגלל הלו"ז".

המשחק נובע ממקום אחר מאשר הבימוי?

"זה עונג מהאגן. כיף הדוניסטי. בבימוי אתה עובד בשביל השחקנים. כשאני רואה את אחד השחקנים ישן באולם, אני חושב, איזה כיף לו. כשיש לי חלון בחזרות, אין לי סיכוי ללכת לישון. גם אחרי שהביקורת מתפרסמת, אתה מגיע לאולם לצפות בהצגה וממשיך לגדל אותה, להיות אבא, וזה מעייף".

עכשיו אתה עם "הר לא זז", מחזה פוליטי שכתב גלעד עברון, ועוסק בכלל ביפן.

"ובמות השליט של שבט סמוראים, שמוחלף בכפיל, גנב מהרחוב, כדי שלא ייחלש כוחם. מתברר שהכפיל הוא לא רק ערמומי אלא מתעלה על קודמו ומביא אנושיות שלמנהיג הנערץ לא הייתה. המחזה הוא גם פוליטי, מתעסק במשחק ובאיך משחקים ובאיך אנחנו מצביעים לפרסונות פוליטיות שמתגלות כחלולות. הכפיל מגיע לתפקיד בלי לעבור דרך הביוב הפוליטי, שגם אם אתה נכנס אליו טהור, אתה יוצא מלוכלך, ומציב רף מוסרי גבוה".

אתה אדם פוליטי?

"לא מספיק אולי. אני אדם שרוצה להיות פוליטי. אני רואה בפייסבוק חבר'ה שמוחים נגד מתווה הגז, נלחמים ומשיגים עוד דחייה ועוד אחת, אלה אנשים פוליטיים".

אתה משפיע בדרך שלך בתיאטרון. מה עם קולנוע וטלוויזיה?

"אני מסתכל לשם. יש כמה דברים שמתבשלים בשלבים שונים שאני עוד לא יכול לדבר עליהם. מכיוון שהתיאטרון הוא זה שמפרנס אותי, אני מחויב אליו קודם כול. במאי צריך לעשות שלוש הפקות בשנה, ושאחת מאוד תצליח, כדי לפרנס משפחה. יש עוול היסטורי בדרך שבה מתגמלים במאים. בשיטה הנהוגה, במאי מקבל סכום גלובלי והחל מההצגה ה-50 הוא יקבל 2% מההכנסות. לתוך זה לא מכניסים את הצגות ההרצה והפרמיירה. מחזאי שכתב מחזה מקורי יקבל 10% מההכנסות לפחות, אבל הסכום הגלובלי שיקבל יהיה נמוך יותר. חוסר ההגינות מתחדדת במקרה של הצלחה".

בעיקר כי היא תלויה במידה רבה בבמאי.

"והמחזאי מרוויח פי כמה מהבמאי. עם כל הכבוד והערכה הבאמת עצומה שיש לי לאנשי המילה, שזה הדבר הכי קשה לי לעשות בעולם - זה לא מאוזן".

למה אתם לא פועלים לשנות את התגמול שלכם?

"לא התעסקתי בזה עד לאחרונה, ונעשים מאמצים לשנות את ההסכם ההיסטורי הזה".

זו הסיבה שאתה גם מעבד ומתרגם מחזות?

"ואולי גם בגלל זה אני לא עושה הרבה כדי להביא שינוי, כי אני מוצא את עצמי גם בצד השני. כשהמחזה חדש, ומצריך עבודה יותר אינטנסיבית של הבמאי, הוא מקבל קצת יותר. בעיקרון, אני מתערב בכתיבה כמעט תמיד, כי זה חלק מהסיפור שאני מספר".