נדחתה תביעה ב-250 מיליון ש' נגד המדינה וחברת נמלי ישראל

12 יבואניות תבואה טענו כי בשנים 1999-2005 רשות הנמלים גבתה מהן 197 מיליון שקל עודפים על פריקת סחורות ■ השופטת ברון קבעה כי הטענות אינן מבוססות

כלי רכב חדשים בנמל אשדוד. בינתיים המדינה נהנית מההכנסות ממסים / צילום: תמר מצפי
כלי רכב חדשים בנמל אשדוד. בינתיים המדינה נהנית מההכנסות ממסים / צילום: תמר מצפי

השופטת ענת ברון מבית המשפט המחוזי בתל-אביב דחתה בתחילת השבוע תביעה בגובה 250 מיליון שקל של 12 יבואניות תבואה נגד המדינה וחברת נמלי ישראל.

התובעות טענו כי נמלי ישראל, בגלגולה הקודם כרשות הנמלים, גבתה מהן תשלומים עודפים בגובה 197 מיליון שקל בשנים 1999-2005 על דמי ניטול - פריקת תבואה בתפזורת מאוניות והעברתה לממגורות בנמלי חיפה ואשדוד.

התובעות הן יצרניות קמח, שמן, עמילן, מספוא וחברות לסחר בתבואה, בהן שמן תעשיות, גלעם, צמח תערובות, טחנת קמח מן המפרץ ומילובר.

לטענתן, ועדת הכלכלה של הכנסת אישרה על סמך מידע מוטעה תיקונים לתקנות הנמלים שאיפשרו את העלאת דמי הניטול, ועל כן יש לפצותן על התשלומים העודפים בהצמדה למדד. לטענת התובעות, העובדה שדמי הניטול הופחתו בשנת 2010 מוכיחה כי האגרה בעשור שקדם להפחתה הייתה גבוהה מדי ולא שיקפה במדויק את עלויות הניטול.

המומחה מטעם ההגנה, פרופ' אשר בלס, טען כי התחשיב שהציגו התובעים, על סמך חוות-דעת מומחה של הכלכלן מנחם פרלמן, לא לקח בחשבון שינויים שהשפיעו על עלויות הניטול לאורך השנים. בלס, לשעבר הכלכלן הראשי של בנק ישראל, כתב בחוות-דעתו כי "תחשיב מתוקן שאנו עורכים, הנאמן לשיטתו של פרלמן אך מתקן מספר ליקויים מהותיים שנפלו בה, מראה כי לא זו בלבד שהתעריפים (ב-1999-2005, נ"י) לא היו גבוהים מהעלויות, אלא להפך: התעריפים היו נמוכים בכ-1.37 לטון בממוצע על פני תקופת התביעה".

הממגורות באשדוד נבנו בשנות ה-80, כדי ליצור אלטרנטיבה לממגורות דגון בחיפה ולחלק את העומס בין הנמלים. עם זאת, הממגורות באשדוד נבנו בעורף הנמל, בשונה מממגורות דגון בחיפה, הממוקמות קרוב למים, ובשל כך הוצאות הניטול באשדוד גבוהות יותר.

השופטת ברון קבעה כי העובדה שהממשלה הגדירה תשלומי ניטול שווים בחיפה ובאשדוד כמנגנון סבסוד צולב, מעידה כי מדובר באגרה שמטרתה להשיג מטרות אסטרטגיות אחרות מעבר לכיסוי העלויות הישירות של הניטול.

השופטת הוסיפה כי טענת ההטעיה של ועדת הכלכלה נסמכת על הוצאה מהקשרם של דברים שנאמרו בוועדה, אך אינם נתמכים בשאר פרטי הדיון, שמעידים על מסירת נתונים מדויקים. השופטת ברון קבעה כי גם טענות הנזק שהעלו התובעות היו כלליות מדי ולא מבוססות, ובין השאר לא כללו פירוט של כמויות הסחורה שנפרקה בשנים הרלוונטיות.

על-פי פסק הדין, התובעות גם לא הציגו אסמכתאות לגובה התשלומים שהעבירו ב-1999-2005, והמומחה מטעמן פרלמן הצהיר כי אינו יכול להתחייב על העובדות.