הנקראות ביותר

ג'ונתן פראנזן: "תפקיד הסופר - לדאוג שלא כולם יאהבו אותו"

ג'ונתן פראנזן, הסופר האמריקאי החשוב בעולם היום, מצליח להסתבך עם כולם, ולא נראה שהוא עומד להפסיק ■ ראיון מיוחד ל'ליידי גלובס'

ג'ונתן פראנזן  / צילום: רויטרס
ג'ונתן פראנזן / צילום: רויטרס

עשרה ימים לפני נפילת מגדלי התאומים במנהטן יצא רשמית לאוויר העולם הספר 'התיקונים', שהפך את ג'ונתן פראנזן מעוד סופר לסופר עטור תהילה. אחרי כמה שנים קשות שבהן סבל מבצורת כתיבה, נישואיו התמוטטו, ואביו נפטר אחרי שחלה באלצהיימר, סוף סוף הגיעה ההכרה הגדולה בכישרונו.

אלא שבזמן שפראנזן כבש את מקומו בקאנון הספרותי העולמי, בבית התנהלו הדברים בצורה קצת פחות זוהרת. בת הזוג שלו, הסופרת קתרין צ'טקוביץ, התקשתה להתמודד עם השינוי הפתאומי במעמדו. כשהכירו, הוא כבר פרסם שני ספרים והיא אפילו לא אחד, אבל למזלה היא בכלל לא שמעה עליהם. הקנאה התפרצה במלוא עוזה רק כשכל העולם נע סביבו.

בזמן שכולם היללו אותו והוא הוזמן לאירועים רבים, היא הענישה אותו בכך שמנעה ממנו יחס וסקס, כי זה הכוח היחיד שיכלה להפעיל נגדו. אחרי האסון הכבד בגראונד זירו הם לא דיברו על מה שיקרה לספר, אבל בתוכה היא חשה הקלה על כך שלראשונה זה זמן רב היה משהו שהאפיל עליו ועל 'התיקונים'.

בסופו של דבר הם נפרדו לתקופה קצרה. ואז חזרו. שנתיים לאחר מכן היא פרסמה מאמר חושפני, כן וארוך תחת הכותרת 'קנאה', שבו סיפרה בהרחבה על אותה תחושה הרסנית שחשה כלפי הכישרון שחי איתה בבית, בעוד שהיא מקיזה דם על כל מילה.

איך הרגשת כשקתרין פרסמה את המאמר?

"גאה. חשבתי שזה מאמר מעולה. היא נתנה לי לקרוא לפני הפרסום, היו לי כמה הערות, אבל חשבתי שזה ממש טוב".

מתוארת בו חוויה מאוד קשה.

"טוב, תראי, היא יושבת עכשיו ועוברת על אימיילים שני מטרים ממני, אז כמה גרוע זה כבר יכול היה להיות".

היית בן 42 כשחווית את ההצלחה הגדולה. אתה מאמין שהיית חווה אותה אחרת אם היית בשנות ה-20 שלך?

"בוודאי, ויש לי הרבה מזל שזה לא קרה מוקדם יותר. עדיין הצלחתי לעשות כמה דברים בצורה לא ראויה, במשך כמה חודשים התנהגתי כאילו אני בן 25, וזו הסיבה שהסתבכתי בצרות עם אופרה ווינפרי. אבל בגדול, בנקודה ההיא בחיי כבר הייתי מוקף בחברים טובים, היה לי קשר טוב עם המשפחה, וידעתי שאלה הדברים החשובים לאדם. לא היה סיכוי שההצלחה תהפוך לדבר החשוב ביותר בחיי. בגיל 22 רציתי להפוך לרוקסטאר וזה לא קרה, אבל אני מבין את כל הצעירים שמצליחים בגיל 25 ונופלים לסמים, כי זה פשוט מסבך לך את המוח".

פראנזן, 57, הסופר האמריקאי החי החשוב ביותר היום, כתב חמישה ספרי פרוזה ומספר ספרי עיון. לאחרונה תורגם לעברית ספרו 'טוהר' (הוצאת עם עובד), ובימים אלה הוא עובד על תסריט לסדרה המבוססת על הספר בכיכובו של דניאל קרייג. במקביל הוא כותב מדי פעם למגזין 'ניו-יורקר'.

למה, בעצם, אתה עוסק גם בכתיבה עיתונאית?

"אני אוהב להיות עיתונאי, להיות בעולם, לאסוף עובדות ולפגוש אנשים, בעיקר כי את רוב חיי אני מעביר בחדר קטן וחשוך וממציא דברים בתוך הראש שלי. זה מרענן לצאת החוצה. בדרך כלל אני כועס על משהו, יש לי הנחה מוקדמת לגביו, ואז אני יוצא לשטח ופוגש את האנשים שאני כועס עליהם. תוך כדי המפגש אני מתחיל להיקשר אליהם, ואז מאוד קשה להמשיך לכעוס. כאדם, אני נהנה לבחון את התגובות הרגשיות שלי לדברים, להכניס את עצמי לקונפליקט. זו עבודה שונה לחלוטין מלהמציא סיפורים".

להיות עיתונאי זו עבודה שמאפשרת לך להפוך את העולם למקום טוב יותר?

"זה ביטוי שצריך להוריד מהמילון, אני לא רואה הרבה עדויות לכך שמישהו מצליח להפוך את העולם כולו למקום טוב יותר. זו הייתה האמביציה שלי כשהייתי בן 20, היום אני לא מדמיין שאוכל לעשות את זה. זה אמביציוזי מדי. ספרות, באופן כללי, יותר שקועה במחשבות, ועוסקת בבעיות שלעולם לא ייעלמו. מצד שני, לפעמים בעצם זה שאני כותב ספר, ובמקום אחר בעולם אנשים מרגישים קצת פחות לבד, בדרך הקטנה הזו אולי הפכתי את החיים למעט יותר טובים עבור מישהו".

אז אתה לא חושב שאנחנו בדרך לעתיד טוב יותר.

"תלוי מה. קחי, למשל, את האינטרנט, אם את רוצה לקנות כרטיסי טיסה זולים או לעבוד עם אנשים מעבר לים, אז היום זה אפשרי. אם את זקוקה לבסיס מידע רחב, יש לך את זה, ולכן בתחום האזרחי האינטרנט הוא דבר נהדר. מצד שני, יש לך את טוויטר, וטוויטר נתן לנו את טראמפ, אז...".

מה זה עוזר שהכוח עבר להמונים, אם בסוף טראמפ הוא הנשיא.

"בדיוק".

למה כולם כועסים

הראיון עם פראנזן מתקיים בשיחת טלפון מבית אחיו שבאורגון. הוא אינו נוהג להתראיין לפני שתיים בצהריים, אבל בשל הבדלי השעות הוא מסכים לחרוג ממנהגו. כשאנחנו מדברים על מוקדי הכוח שהשתנו בשנים האחרונות, הוא מציע שתי זוויות מבט על הקשר שבין דמוקרטיה לאינטרנט. "בואי נצא מנקודת הנחה שהלאומיות נמצאת עכשיו בעלייה, ודחיית האליטות נמצאת בעלייה - רואים את זה בגרמניה, בצרפת, במזרח אירופה, בישראל ועכשיו באמריקה, ויש כמות עצומה של כעס כלפי הגלובליזציה הכלכלית, אבל גם החברתית.

"זווית המבט הראשונה היא שכאשר אתה מאפשר לכל אחד לצייץ בטוויטר, כשאתה עוקף את האורגניזמים הישנים של תקשורת וממשל, ועובר לקשר ישיר בין הנשיא לעם, אתה באמת נותן כוח לאנשים. התוצאה, כפי שאני רואה אותה, היא שאנשים היום הרבה יותר כועסים מאשר סובלניים. אולי הדמוקרטיה שאנחנו מתנסים בה היא לא באמת דמוקרטיה. פעם אחוז קטן של אנשים ניסה להפוך את העולם למקום טוב יותר, וברגע שאפשרנו לכולם להיכנס, התברר שרוב האנשים לא נחמדים כמו שחשבנו, אלא כעסנים, בורים ועמי ארצות מתוך בחירה.

"האפשרות השנייה היא שהמדיום הוא זה שהפך את האנשים לכעסנים ולבורים יותר. הוא חיזק אנשים שלא מתעניינים בדעות שלא תואמות את הדעות שלהם, שדוחים כל רעיון של פשרה. זה משהו שרואים בהרבה מדינות - אין שום קרקע משותפת עם הצד השני, ואף אחד לא מסוגל לדמיין שזה יקרה.

"אני מאמין שזה חלק מטבעו של המדיום, של המדיה החברתית, שמאגדת אנשים שאכפת להם ממשהו, והם מציגים את הדעות שלהם ועושים דמוניזציה לצד השני. אנחנו בעיצומה של התפתחות טכנולוגית שיש לה היגיון משלה, והיא יוצרת מציאויות יותר מאשר משקפת את הפוטנציאל האמיתי של אנשים בדמוקרטיה".

היום העשירים מפחדים מכוחו של הציבור. פחות חוגגים במסיבות ענק כמו פעם.

"אולי זה דבר טוב, לא? למרות שזה לא אומר שיש להם פחות כסף או פחות כוח. הם פשוט מתביישים או מפחדים להפגין את זה מול הזעם של ההמון. זה כמו האופן שבו התנהלו פעם החיים בכפר. היית צריך להיזהר שלא לעצבן את הכפר, כי הוא היה שם מולך. במובן הזה, להמון יש יותר כוח, ואתה חייב לקחת צעד אחורה.

"אבל, כאמור, זה לא אומר שהמציאות השתנתה. סנט לואיס, שבה אני גר, היא מקום מאוד ליברלי, ולפני כמה שבועות הייתה פה ועידה שמרנית באחד המלונות. מנהיג שמרני מאוד מוכר בא לנאום, וכמה מהחברים שלי יצאו להפגין נגדו. שאלתי אותם מה הם בדיוק מתכוונים להשיג עם המחאה הזו, והם ענו 'כל מה שאנחנו מנסים לומר הוא, אנחנו לא רוצים אותך בסנטה קרוז'. אבל מה המטרה? אז תהפכו את סנטה קרוז לבועה, שבה לעולם לא תצטרכו להתמודד עם דעות שונות משלכם. האם זה באמת עוזר? לא ברור".

נשיא הטוויטר

פראנזן לא מחבב את המציאות הפוליטית בארה"ב, בלשון המעטה, ומצד שני מנסה לשכנע שהכוח של טראמפ הרבה יותר מוגבל ממה שהוא ואנחנו חושבים.

טראמפ לא מאיים על חופש הביטוי?

"לא בדיוק. אולי הוא יהפוך איום על חופש הביטוי, אבל בינתיים הוא דוגמה למה שקורה כשיש לך חופש ביטוי מוחלט, שלא מרוסן על ידי כללים אזרחיים ועובדות. טראמפ הוא סיוט חופש הביטוי, את לא חושבת? השליטה הרפובליקאית בוושינגטון מהווה איום אמיתי לערכים חשובים למדינה כמו לכבד את כל האנשים, או לקבל מהגרים. אני חושב שהוא מהווה איום משמעותי על הסביבה. זו סכנה לתת לו לשלוט בנשק גרעיני. אני לא רוצה אותו ליד שום נשק כזה. וזה משהו אמיתי לדאוג בגללו, בניגוד לדאגות הספקולטיביות, האם הוא יפגע בתקשורת החופשית. כבר עכשיו הוא מגלה שהתקשורת הרבה יותר חזקה ממה שהוא דמיין, ושגם מערכת המשפט הרבה יותר חזקה ממה שהוא חשב.

"מה שאנשים מחוץ לארה"ב עלולים לפספס זה שאנחנו אוסף של מדינות, ולכן יהיה לטראמפ הרבה יותר קשה לפעול מאשר אילו זו הייתה מדינה פדרלית חזקה, כמו שהייתה גרמניה ב1933-. הרבה יותר קשה לדמיין דיקטטורה שבה מדכאים את הזכויות הבסיסיות של האזרחים האמריקאים".

אתה צופה שטראמפ ישלים שמונה שנות כהונה בבית הלבן?

"לא. האמת היא שהוא לא נראה לי אדם ממש בריא, הוא לווייתן ענק, כשרואים אותו בחליפה זה בסדר, אבל אם תראי אותו במכנסיים קצרים תביני כמה שהוא לא בריא.

"במובנים מסוימים הוא איש עסקים חכם - הוא אדם שהביא את החברות שלו לחמש פשיטות רגל, והצליח לשרוד אותן ולהישאר הבעלים של הבניינים והמלונות, אבל אני לא חושב שהוא אדם מוכשר או מוסמך לניהול מדינה, וכשאתה כזה, ומקיף את עצמך באידיאולוגים, אתה יכול להיות מספיק אפקטיבי באופן שבו אתה מושל במדינה. בשלב מסוים יהיו משברים, ואני לא חושב שהוא יתפקד בהם טוב. וזו, שוב, הסיבה שאני מודאג מכך שהוא יהיה ליד נשק גרעיני.

"רק החודש ראינו עד כמה הוא בלחץ בגלל כל הקשרים עם רוסיה, ומה הוא עשה? בא והציג האשמה פרועה שהנשיא אובמה הורה לצותת לדירה שלו. מראש נראה היה שיתגלה שזו האשמה פנטזיונרית חסרת בסיס, אבל העניין הוא שלנשיא הטוויטר אין צורך שההאשמה תתברר כאמת, הוא יכול להשתמש במדיה החברתית כדי להסיח את הדעת".

עד לאיזה גבול?

"אני חושב שכאשר זה יגיע למשבר אמיתי, זה לא יעבוד לו. אתה לא יכול להחביא את חוסר היכולת וחוסר הכישרון שלך לנצח, ולכן אני לא אופטימי ביחס לסיכויים שלו להשלים שמונה שנים".

אמרת פעם שסופרים לא צריכים לדבר על פוליטיקה. מה השתנה בתפיסה שלך?

"צריך להבין את ההבדל בין העולם הישן לעולם החדש. בצרפת, מה שסופרים אומרים באמת נחשב ויכול להשפיע - הם באמת עשויים לגרום לאנשים לשנות את דעתם או את אופן ההצבעה שלהם. סופרים צרפתים נחשבים אינטלקטואלים והם מעורבים בפוליטיקה, לכן יש להם אפשרות לעצב את השיח.

"לסופרים בארה"ב פשוט אין את זה. אצלנו, בעולם החדש, הסופרים הם אנשי בידור. יכול להיות שבמידה מסוימת לאנשים תהיה סיבה להקשיב לי כי אני סלבריטי, הם קוראים את מה שיש לי להגיד, ואז אם יש לנו אותן דעות הם מחבבים אותי, ואם לא, הם אומרים 'אף פעם לא אהבתי אותו'. זה קצת טיפשי, ואין לזה שום יכולת להשפיע על התהליך הפוליטי.

"הנקודה העיקרית היא שפוליטיקה מטבעה קשורה אך ורק לאמת - אני משוכנע שהפוליטיקה שלי צודקת ב-100%, שכל מה שאני מאמין בו הוא הדרך הנכונה לעשות דברים, ואם אתה מתנגד לי, אתה 100% טועה.

"כסופר, אני צריך לקחת צעד אחד אחורה, ולשאול את עצמי מה הסיכוי שאני לגמרי צודק, ושטראמפ השמרן לגמרי טועה. למיטב ניסיוני בעולם, זה לא נראה מאוד סביר. בדרך כלל אנשים צודקים לגבי כל מיני דברים וטועים לגבי האחרים. אז כסופר, אני צריך להשאיר את הפוליטיקה מאחור ולהיות פשוט אנושי. אם יש לי מזל, אז אני צודק ב-55% מהמקרים. זו הסכנה בכך שאתה כסופר ניזון מפוליטיקה - אתה מפסיק לשרת את האמת, ומתחיל לשרת את הדעות הפוליטיות שלך. אני לא חושב שזה מקום בריא לאמן להיות בו".

בריחה מהכול

הוא נולד באילינוי, וגדל בפרבר של סנט לואיס. אביו היה מהנדס רכבות, אמו הייתה פקידת קבלה במרפאה, ויש לו שני אחים גדולים. כילד לא היו לו הרבה חברים, ואת תקופת בית הספר הוא מתאר כנוראית, ספרים היו המפלט שלו. "אמא שלי לא האמינה בפרוזה, כי היא חשבה שזה בזבוז זמן לקרוא שקרים ודברים מומצאים, אז קראתי בעיקר ספרי עיון וספרי מדע. הספרים הצילו אותי". בשלב מאוחר יותר הכתיבה הפכה אצלו ל'בריחה מהכול'.

אמו לא קראה את ספרו הראשון כי היה שם יותר מדי סקס לטעמה. אביו קרא את הספר פעמיים, וכתב לו שזה יכול להיות רומן ענק לספרות האמריקאית, "וזה היה אחד הדברים הכי מרגשים ביחסים שלנו".

הוא למד בסוורתמור קולג', והתמחה בגרמנית. ב-1982 נישא לוולרי קורנל, שאותה פגש עם סיום לימודיו, נישואים שהחזיקו מעמד 14 שנה. באותה שנה נסע ללמוד בברלין, ומאוחר יותר שהה גם במינכן. "התקופה שבה חייתי בגרמניה לימדה אותי איך לבלות כמויות עצומות של זמן לבד, והולידה את הסלידה הטבעית שלי מסמכות", הוא מספר.

קרוב ל-20 שנה הוא בזוגיות עם צ'טקוביץ. אין להם ילדים, והם מחלקים את חייהם בין סנטה קרוז לניו-יורק - בימים אלה הם בחוף המערבי.

מתי ידעת שתהיה סופר?

"יותר מוקדם ממה שרוב האנשים יודעים. כשהייתי בן 13 היה לי מורה לאנגלית ששאל אותי 'איפה למדת לכתוב ככה', ולא הייתה לי תשובה. התשובה היא כנראה שביליתי המון זמן בקריאה. כשהייתי בן 21 כבר ידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות. אומרים שאתה צריך שיהיו לך לפחות 10,000 שעות ניסיון כדי להיות מיומן במשהו, ולי היו 10,000 שעות כתיבה כבר בגיל 25".

בעבר אמרת שהטריטוריה שלך כסופר היא בושות גדולות וחרדות גדולות. למה?

"לקח לי המון זמן להבין למה אני רוצה לכתוב. בשנות ה-20 שלי רציתי לשנות את העולם. ואז פרסמתי כמה ספרים, והעולם לא השתנה אפילו קצת. בשנות ה-30 שלי נקלעתי למשבר, התחלתי לחשוב למה אני עושה את זה. אחרי הרבה מחשבה, שיחות עם חברי דיוויד פוסטר וואלאס, וכתבות שעשיתי כעיתונאי, הגעתי להכרה שעבורי זו האפשרות ליצור קשר אינטימי עם אנשים זרים לחלוטין, גם ככותב וגם כקורא.

"במובנים מסוימים, אני מרגיש שאני מכיר את דוסטויבסקי טוב יותר משאני מכיר כמה מחבריי הטובים, כי הייתה לי חוויה אינטימית עם הרומנים שבהם הוא ארגן את העולם באופן מלא והגיוני, והתכתב עם מי שהוא היה כאדם. כשאתה קורא ספרים שלו, אתה מקבל גישה מלאה לעולמו הפנימי.

"כשאתה מתייחס לספר כאמצעי לקשר בין יחידים, אתה נשאב לתוך הסיבות שבגללן אדם עלול להרגיש לבד ולחפש קשר עם מישהו שדומה לו. בושה היא מקום שבו אנחנו חווים את עצמנו בצורה חזקה, כי זה משהו שאנחנו מתאמצים להחביא. מצאתי שלעסוק בדברים שאני בעצמי מתבייש בהם, מאפשר לי לעזור לאחרים להרגיש פחות לבד. זה אותו דבר עם חרדה, לפעמים יש לנו חרדות שאנחנו לא מודעים אליהן, אבל כשאנחנו קוראים על כך פתאום יש הזדהות, וזה מאוד מנחם ומרגש. זה כל הרעיון של כתיבה עבורי. רגשות לא נעימים הם הדבר שמניע אנשים לקרוא ספרים".

כתבת פעם שלטייל זה להיות מופתע. אתה חושב שלכתיבה יש אותו אפקט?

"אני בהחלט חושב שספר טוב מספק הרפתקאות שבהן הקורא - ולא פחות חשוב מזה, הסופר - לא יודע לאן הוא הולך, או לא בטוח איך הוא עומד להגיע לשם. לעומת זאת, רומנים שנכתבו בלי סטייה מהקווים מרגישים כמו טיול מאורגן שבו אתה נוסע באוטובוס תיירים, מתאכסן במלונות נחמדים והכול קורה לפי התכנון".

חמש שנות משבר

לכתיבה הספרותית של פראנזן יש כמה מאפיינים מאוד ברורים. כמעט תמיד מדובר בסאגה סבוכה שמובילות כמה דמויות אומללות שמדחיקות את הקשרים ביניהן. לרוב יש עיסוק כזה או אחר בכתיבה, בין אם עיתונאית, ספרותית או יומנית. וישנו גם עניין האורך: על פחות מ-600 עמודים אין מה לדבר.

בספר 'טוהר' מככבים שלושה אנטי-גיבורים: פיפ (קיצור של פיוריטי, כלומר טוהר) טיילור, צעירה אמריקאית בשנות ה-20 לחייה שמתמודדת עם אם תלותית, היעדר אב וחוב גדול לבנק; אנדראס וולף, שגדל במזרח גרמניה והפך לגורו עם אלפי מעריצים, שמפעיל פרויקט חשיפת שחיתויות בסגנון ויקיליקס של ג'וליאן אסאנג'; וטום אייברנט, בעלי אתר חדשות מדנוור, גרוש שחי עם בת זוג ללא נישואים. דרך כולם עולה השאלה האם צריך להביא ילדים לעולם, ועד כמה מעוות יכול להיות הקשר בין ילד להורה שלו. נשמע קצת טלנובלה, אבל זה פראנזן, משהו אחר לגמרי.

כשטולסטוי כתב "כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. אך המשפחות האומללות - אומללות הן כל אחת על פי דרכה", הוא הניח שיש בכלל דבר כזה משפחות מאושרות. נראה שאתה פוסל את האפשרות הזו מהיסוד.

(צוחק) "זה לא בדיוק נכון. אני מגיע מתרבות אמריקאית של המיד-ווסט, שבאופן תמידי הזהירה אותי מהמחשבה שאני יותר טוב ממישהו אחר. אני פוגש אנשים שנראה שיש להם חיים טובים, הם נחמדים, הם הורים טובים ונאמנים להוריהם. אתה יכול להיות אדם טוב גם אם לא תקרא אפילו ספר אחד אחרי שסיימת את התיכון. ומי אני שאגיד שבגלל זה הם אנשים נחותים, שלא חושבים על דברים לעומק.

"אני מניח שלזה טולסטוי התכוון כשהוא דיבר על משפחה מאושרת, אבל אפשר לשכתב את האמירה שלו, ולהגיד: 'כל האנשים שלא מרגישים צורך לקרוא ספרים דומים זה לזה, אבל כל אחד שקורא ספרים מעניין בדרכו האישית'. עבורי, כסופר, הכול זה אנשים, ומבחינתי מה שטולסטוי אמר זה שאנשים שאצלם לא הכול בסדר הם הרבה יותר מעניינים".

משפחות לא מתפקדות הן מוקד משיכה לסופר, או רק טכניקה לספר סיפור?

"אני כותב על משפחות מתפקדות יותר ממה שאני כותב על משפחות לא מתפקדות, אולי ב'טוהר' היו קצת יותר דמויות עם חיים מבולגנים. אבל זה נכון שפחות מעניין להתרכז בשנות ה-20 שלי שבהן הייתי שמח, ויותר בחמש השנים שבהן הייתי לגמרי אבוד ולא מאושר. זה פשוט הרבה יותר דרמטי. אז יוצא שבספר אחד יש לך מבחר גדול ומתומצת של הרגעים הגרועים ביותר בחייו של אדם, וזה עלול לתת תמונה מעוותת של העולם, אני לא יכול שלא להסכים עם הקביעה הזו, אבל זה יותר מעניין מאשר לקפוץ מאושר לאושר".

רצית פעם להיות כמו אנדראס, ולהקים פרויקט בנוסח 'אור השמש'?

(שוב צוחק) "לא, אף פעם לא היו לי אמביציות משיחיות כמו שיש לאנדראס. כמובן שהוא נקלע לזה כמעט במקרה, וזה הפך מנוע לאגו שלו. מהכיוון הזה אני קצת מזדהה איתו, כי אני לא כותב רק בשביל אמנות טובה, יש אצלי גם את מרכיב האגו. אני מבין את האמביציה לכך שיהיו אנשים שילכו אחריך לכל מקום - כשהייתי בן 22 חשבתי שלקחתי את הפנייה הלא נכונה, ושבמקום לקרוא ספרים בגיל 12 הייתי צריך לנגן בגיטרה, יש לזה מקדם סקסיות יותר גבוה ממה שיש לכותב. אבל לא, אין לי שאיפות לשנות את העולם כמו אנדראס. השאיפות שלי לשינוי העולם בגיל 25 היו לתכנן פצצה, ואז כשהיא תתפרסם אנשים יבינו שהם חיו לא נכון את חייהם, והעולם ישתנה. זה עבר לי".

יש משהו נרקיסיסטי ואגואיסטי בכתיבה.

"'נרקיסיסטי' זה מושג מאוד שימושי באבחון פסיכולוגי. הוא מרמז על כמה סופרים שאני מכיר, אבל כל כתיבה שמתרגלת את האמפתיה של סופר היא בהגדרה לא נרקיסיסטית. 'אגואיסטי' זו מילה שלילית ביחס לבן אדם, זו מילה אחרת לאידיוט. כל כתיבה אקספרסיבית כרוכה במאמץ ובהתגלגלות של האגו, אבל זה לא אומר שכל הסופרים הם אידיוטים".

אתה מרגיש שספרות גברית מקבלת יותר יחסי ציבור מספרות נשית?

"אני חושב שזה משתנה. כמי שגדל תחת מסורת פמיניסטית, כל חיי אני חש חוסר נוחות עם הגבריות של הקאנון הספרותי, ולכן אני מנסה להכניס לקאנון סופרות לא מספיק מוערכות, כמו פולה פוקס, שמתה בחודש שעבר. לקחתי על עצמי את המשימה להכניס לשם את כריסטינה סטד, שכתבה את 'האיש שאהב ילדים', מהספרים הטובים ביותר שנכתבו במאה ה-20. העובדה שהוא נכתב על ידי אישה גרמה לו להידחק הצידה, אם גבר היה כותב אותו הוא היה זוכה למעמד הרבה יותר גבוה, וזה לא בסדר.

"בין הדברים הטובים שקראתי לאחרונה היו הרומנים הנפוליטניים של אלנה פרנטה, שמהווים הישג מדהים. יש רעב אמיתי לטפל בחוסר הצדק ההיסטורי כלפי ספרות נשית, ואני שמח שפרנטה מקבלת את תשומת הלב הראויה. מאוד שמחתי גם שאליס מונרו זכתה סופסוף בפרס הנובל. אנחנו מתקדמים בכיוון הנכון".

עצבני? אני אדם נחמד

הוא כותב מדי יום שש שעות במשרד שנמצא מחוץ לביתו, "ואז יש לי את יתר היום לעצמי. אני בדרך כלל מגיע הביתה ויושב על האימיליים שעה או שעתיים, כדי לא לפגר מאחור. פוגש חברים, צופה בציפורים, משחק טניס, קורא ספרים, צופה בטלוויזיה. בסך הכול די משעמם אצלי".

אבל לא באמת משעמם אצל פראנזן, שמצליח להיכנס לוויכוחים עם כל העולם, פחות או יותר. בין אם זה על איכות הסביבה או על הרשתות החברתיות, נדמה שאם רק יתנו לו הזדמנות לקרב ראוי, הוא יגיע.

אתה מעצבן הרבה אנשים. חלקם קוראים לך סופר רבי מכר עצבני, וכמובן יש את כל אלה שמכנים אותך אדם לבן פריבילגי. נדמה שאתה נהנה להתווכח איתם.

"לא, ממש לא. זה מצער אותי, כי, כאמור, אני מגיע מהמיד-ווסט, ואני רוצה לחשוב על עצמי כעל אדם נחמד, ואני רוצה שכולם יהיו נחמדים אחד לשני. ומצד שני, יש בי חלק שמרגיש שזה כמעט התפקיד של סופר לדאוג שלא כולם יאהבו אותו.

"כשכתבתי על כך שהשיח על שינוי האקלים משתלט על דיוני איכות הסביבה, ולוקח משאבים ממאמצי שימור אחרים, ידעתי שאעצבן הרבה אנשים, אבל גם הרגשתי שאם אני, כאדם לבן פריבילגי, לא אוכל לצאת וליישר את ההדורים, אז מי כן יכול?

"אני מרגיש שאני חייב לתת קול לדעות לא פופולריות שצריכות להישמע. אלה שמסרבים להקשיב הם אנשים אכולי שנאה ששונאים אחרים, כי זה מה שהם יודעים לעשות, הם כמו דונלד טראמפ שקורא לאמצעי התקשורת האחראיים 'פייק ניוז'. זה מה שאתה עושה בעולם המלוכלך של האינטרנט - אתה מאשים אחרים בפשעים שלך".

האם אתה מתחרט על משהו שכתבת?

"יש כמה מאמרים פרובוקטיביים שכתבתי, ואני מצטער שלא הייתי זהיר יותר. כעסתי כשכתבתי את המאמר ההוא על שינוי האקלים, ולקח לי זמן להבין שהייתי צריך לנסח טיעון יותר חיובי, ולהשאיר את הכעס שלי מאחור.

"אני גם מצטער שפגעתי באופרה ווינפרי ב-2001 (פראנזן התנער מהמלצתה על ספרו 'התיקונים', ועלב בה ובקהל שלה, ג"ח). ניסיתי להגיד משהו מורכב, והייתי כל כך חסר ניסיון עם התקשורת, שלא הבנתי שצריך לנסח אמירות פשוטות. אם אתה אומר משפטים ארוכים ומסובכים, יצטטו רק את החלק הראשון שלהם.

"הייתי רוצה לחזור לאחור ולכתוב מחדש את שני הרומנים הראשונים שלי, אני חושב שהייתי יכול לכתוב אותם הרבה יותר טוב. זה נכון שיש אנשים שמתקנים ספרים ומוציאים מהדורה חדשה, זה אולי אפילו יכול להיות מקדם מכירות טוב - 'מעניין מה הסוף החדש שהוא כתב'. אבל אתה חייב לקחת אחריות על הספרים שלך, להגיד 'עשיתי הכי טוב שאני יכול, ואולי זה לא מושלם, ואולי לנצח אני ארגיש לא בנוח עם התוצאה, אבל התרופה היחידה לזה היא לנסות לכתוב את הדברים טוב יותר בפעם הבאה'. במובן מסוים, זה מה שנותן לך את הסיבה להמשיך לכתוב".

אל תצייצו

פראנזן ידוע כמתנגד גדול לרשתות החברתיות, במיוחד לטוויטר, אבל מי שיחפש ימצא אותו בפייסבוק - יש לו דף רשמי, והוא משתתף שם באירועי שאלות-תשובות. כשאני מנסה לברר איתו את הסוגיה הזו, הוא מתחיל לגמגם. "אין לי דף פייסבוק... אולי ליחצנים שלי יש, אבל אף פעם לא ביקרתי בדף הזה. אם הם חושבים שזה חשוב שתהיה נוכחות בפייסבוק, מי אני שאעצור אותם. חשוב לא להיות דוגמטי, אני לא חושב שהכול שם רע, אבל לפייסבוק (משמיע קולות בעתה) יש אחריות מסוימת לכך שטראמפ נבחר, כי הם תרמו לקיטוב במדינה שלנו, ויש להם בעיה אמיתית עם פייק ניוז.

"אני לא אצייץ בטוויטר כי זה לא מדיום שמאפשר דיאלוג אמיתי או שיח אזרחי, ובעיקר אין שם מקום לניואנסים. אם אתה מאמין שחשוב להתייחס לניואנסים בכל שיח, אתה מבין שמדיום שלא מסוגל לזה יוצר באופן בלתי נמנע נזק פוליטי".

אולי זה פשוט מאיים על המקצוע שלך. אנשים מתעסקים ברשתות חברתיות במקום בקריאת ספרים.

"זו הבחירה שלהם. אני מתנחם במספר האנשים שאני פוגש ואומרים לי 'כן, ביליתי הרבה זמן ברשתות החברתיות, אבל הבנתי שזה בזבוז זמן, עכשיו אני חוזר לקריאת ספרים'. והאמת, אלה האנשים היחידים שאכפת לי מהם. אני לא מדמיין שאי פעם תהיה מדינה שבה כולם ירצו לקרוא ספרים כמו שלי, אז אני לא כותב למדינות שלמות, אני כותב לאנשים שאכפת להם. כל מה שאני יכול לעשות זה לנסות לייצר אלטרנטיבה מעניינת לעולם של המדיה החברתית".

בין ספרים לציפורים

פראנזן, לא רבים יודעים זאת עליו, הוא צפר נלהב - תחום שהגיע אליו אחרי ש'התיקונים' הצליח, והוא הרשה לעצמו לקחת שבוע חופש.

איפה אתה מוצא קשר בין כתיבה לצפרות?

"הקשר הישיר ביותר הוא שאני מוצא הוא שציפורים הן יפות, וככל שאתה מכיר אותן יותר אתה מבין יותר איך הן מתנהלות בעולם, והן אפילו יותר יפות בעיניך. יופי מאוד חשוב לי - בצפרות וגם בכתיבה.

"ההקשר השני הוא שציפורים היום בבעיה: הן רוצות לשלוט בעולם, אבל ברוב המקומות האדם כבר שולט. לפני 150 שנה אנשים הכחידו ציפורים באיים כמו הוואי, גם היום הן מאוימות באזורים מסוימים, וזה גורם לי לאהוב אותן יותר, כי גם הספרות עוברת תהליך דומה. הסופרים רצו לשלוט בעולם במאה ה-19, וזה היה נכון ברוסיה, בבריטניה ובצרפת, ועכשיו הספרות מאוימת. אני אוהב אנשים שקוראים ספרים טובים כמו שאני אוהב ציפורים. אני מקדיש לזה את חיי".

גם כתיבה וגם צפרות הם דברים שמצריכים ממך סבלנות.

"בהחלט. כשאני מנסה לכתוב ספר טוב אני יודע שזה לא יהיה קל, זה ייקח זמן ואני אצטרך לזרוק הרבה ממה שכתבתי, כתיבה טובה ורעיונות טובים, והסיבה שאני יכול לעשות את זה היא שאני יודע שבסוף זה ישתלם לי. אני רוצה לכתוב את הספר הטוב ביותר שאפשר, אני רוצה לראות את הציפור המיוחדת ביותר, ואני יכול לגייס את הסבלנות בשביל זה. אני עושה את שני הדברים מתוך רצון גדול להשיג משהו".

אתה אדם פסימי?

"אני פסימיסט פונדמנטליסטי, חלק מזה כהתנגדות שלי לשיח על התקדמות. אנשים שחושבים שהכול יהיה טוב יותר, ומאמינים לשקרים שיוצאים כל הזמן מעמק הסיליקון, מעצבנים אותי. אנשים אף פעם לא היו מי יודע מה טובים, ושום דבר לא עומד לשנות את זה. אני לא מאוד אופטימי בקשר לטבע האנושי, אבל מה שנחמד בפסימיות זה שאתה יכול להיות מופתע מדי פעם, ולאדם דיכאוני כמוני זה מצוין".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות
לכתבה הקודמתלאמנית הישראלית המצליחה בעולם אין גלריה. למה?