הציבור שבוי, ולכן הציבור משלם

מדוע הבנקים והמוסדיים עושים עסקאות עם "מגייסי הון" שעשו תספורות?

יש מי שחושב כי שוק ההון הוא שוק אינטרסנטי, וכי הציבור לא ממש מעניין את המוסדיים והבנקים, שהרי רובם לא פועלים כדי להשיג לציבור תשואות, אלא לבכירים במערכת; לייצר כמה שיותר רווחים לגוף המוסדי ולא לציבור.

הציבור מחויב על-פי חוק, זה שנים, להפקיד כספים לפנסיות ולזכויות סוציאליות בגופים המוסדיים, מה שהופך את כספי הציבור לשבויים בידיהם. כספי ציבור אלה נערמים למאות מיליארדי שקלים, שמניבים לגופים המנהלים את הכספים דמי ניהול עצומים. את הכסף של הציבור אמורים המוסדיים להשקיע ולהשיג תשואות גבוהות. אך בפועל, רובם משיגים תשואות נמוכות וגם שליליות.

מדוע זה קורה? כי חלק משגרת יומם היא השתתפות בהנפקות ובעסקאות אחרות, שבהן המוסדיים רוכשים נכסים מניבים ומניות, לרבות מניות של בנקים, יש להם גם מחלקות שתפקידן לממן עסקאות, אך אל אלה מגיעים מיוחסים בלבד, וסכום העסקות שם לא מתחיל בפחות מ-100 מיליון שקל. בכך הם מדירים את רגליהם של אנשי עסקים ויזמים קטנים המשוועים להון והמוכנים להעניק ביושר תשואה טובה למי שילווה להם כספים למימון עסקיהם.

לטענת רוב המוסדיים, השקעה בעסקים קטנים אינה רעיון טוב ואין לה כדאיות כלכלית. זה שנים שמוסדיים רוכשים מניות של חברות, אך חלקם לא משתתפים בניהולן, לא דורשים מינוי דירקטורים בגופים שבהם הם מושקעים, לא מצביעים באסיפות כלליות, ואם הם עושים זאת, זה כדי לצאת ידי חובה, אחרי שאולצו על-ידי חברת אנטרופי (למחקר ולייעוץ כלכלי), וגם אז רובם לא מפעילים את כל כובד משקלם.

לצערנו, ישנם מוסדיים שגם לא נמנעים מלעשות עסקאות ולתת כספים נוספים ל"מגייס הון", שכבר עשה תספורות. רוב הבנקים דווקא כן נמנעים. הם מסמנים בכוכבית כל אדם פשוט שאי פעם קיבל מכתב התראה מהבנק, או לא החזיר חוב כלשהו, ואות הקלון הזה ילווה אותו כל חייו. אבל בניגוד לאנשים "הפשוטים", אילי-הון דוגמת תשובה, פישמן, זיסר ועוד, שכבר "סיפרו" את הציבור מספר פעמים, ממשיכים לגייס כסף מהמוסדיים ומהבנקים, שנדמה כי הם שמחים להשתתף, והופכים את המעשה ללגיטימי יותר.

נזכיר, כי בניגוד לדרישות הבנקים, רוב המוסדיים לא מבקשים שעבודים, ולא להמיר איגרות-חוב למניות. רובם רק רוצים שתהיה עסקה שמשמעותה בונוס. וזה לא משנה אם עוד כמה שנים העסקה תתפוצץ והחוב לא יוחזר. וכך, בדרך זו חלק מהמוסדיים מכרסמים בתשואות לציבור ומגשימים את המשפט "כוח ללא אחריות משול להפקרות".

מנגד, עומדים בעלי העסקים הקטנים והיזמים, אנשים טובים במשק, שנחשבים למנוע הצמיחה של הכלכלה, ונותרים ללא מקורות לגיוס אשראי. ובכל פעם שהם מבקשים הלוואה מהבנק, הם עושים זאת בחשש וכעניים בפתח. הבנקים, שגם הם מחזיקים את הכספים שלנו בפיקדונות ובחשבונות העו"ש, תמורת 0 אחוז ריבית ודמי-ניהול שהם גובים, מעניקים את הכספים שלנו ללווים שונים בריביות שמגיעות עד 22%.

אמנם הבנקים, בניגוד למוסדיים, מוכנים במקרים מסוימים לבחון אפשרות של מתן הלוואה לבעל עסק, אך רק נגד שעבודים אמיתיים ובתמורה לריבית גבוהה. והמשמעות היא, סיכון אפסי וריבית גבוהה, אך הבעיה היא העובדה, שהם לא מוכנים להעמיד לאותם יזמים ובעלי עסקים סכומים גבוהים להתפתחות אמיתית או להגשמת חזון. ואם חלילה, יהיו פיגור בתשלום או אי-יכולת להחזירו, השעבוד לרוב ימומש ויממן את שכר-טרחת עורכי-הדין, ריבית חריגה ועוד הוצאות בנקאיות ועמלות שונות.

לרוב, "הסדר חוב" איתם לא יעמוד על הפרק, גם אם החוב לא הוחזר בשל מחלה קשה של הלווה, או אירוע טרגי, ולא למשל, כמו טייקון שחי חיי פאר, וביצע עסקאות מסוכנות כמו הימור על הלירה-הטורקית ורכישת בתי יוקרה לילדיו.

אנו עדים היום למחיקה של יותר מ-1.5 מיליארד שקל, שהם כסף ציבורי שניתן בשל אותה התנהגות רשלנית, שבסופה רק הציבור נושא באחריות. גם אם תוגש מחר תביעה נגד גוף מוסדי או בנק, והיא תתקבל, והגוף המוסדי או הבנק ייאלצו לשלם כספים או לשאת בשכר-טרחת עורכי-דין, מדובר עדיין בכספים שהציבור השבוי בידיהם ישלם.

■ הכותב הוא עורך דין ושותף מייסד ב-BTB פלטפורמת הלוואות החברתיות לבעלי עסקים קטנים ובינוניים. 

יומן קורונה:
ניוזלטר יומי על כל מה שצריך לדעת
הרשמה
הרישום נכשל
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988