פנסיית הגישור נשארה בחוץ

לאורך שנים ארוכות היו השופטים שיאני הפנסיה בשירות הציבורי. שופטים שמונו עד שנת 1999 קיבלו מהמדינה פנסיה תקציבית - פנסיה מיטיבה ובטוחה שמשלם ציבור משלמי המסים, ובניגוד לפנסיה צוברת אינה תלויה בעמיתים האחרים בקרן. שופטים ותיקים אלה מקבלים פנסיה שמגיע לעתים ל-60, 70 ואף 80 אלף שקל בחודש - תלוי בשופט ובמעמדו.

ב-2013, לדוגמה, קיבל אחד השופטים הבכירים גמלת פנסיה חודשית בסך 88,607 שקל. באותה שנה קיבלו יותר מ-500 מגמלאי מערכת המשפט גמלה חודשית של 30 אלף שקל ויותר, וגובה הגמלה הממוצעת לשופט עמד על 38,483 שקל בחודש.

אבל הכול השתנה ב-1999. אז החליטה המדינה להפסיק לשלם פנסיות תקציביות ולהתחיל להפריש לעובדיה לפנסיה צוברת, כמקובל במגזר הפרטי. וכך (בדומה לחלקים אחרים במגזר הציבורי) נוצר מצב שבו יש שכבת עובדים ותיקה ומיוחסת ולעומתה שכבת עובדים חדשה שחשה מקופחת.

השופטים שהתמנו לשיפוט אחרי 1999 החלו לקיים מחאה מנומסת אך תקיפה על השינוי בתנאי פרישתם. באמצעות נציגות השופטים, שבראשה עומדת סגנית נשיא בית הדין הארצי לעבודה ורדה וירט-לבנה, הם מנהלים זה שנים משא-ומתן מול האוצר ובמעורבות משרד המשפטים כדי לשפר את הפנסיה של השופטים החדשים.

עו"ד אשר חלד, שייצג את נציגות השופטים, אמר בעבר בראיון לעיתון "דה מרקר" כי "הדאגה האמיתית לדמות החברה הישראלית קשורה לפנסיה העלובה שמצטברת עבור הישראלים שיהיו גמלאי הדור הבא כחלק מפנסיה צוברת".

לדבריו, "מצב שבו לעובד מדינה בכיר או שופט בכיר צפויה להצטבר פנסיה של 8,000 שקל הוא איום על המערכת החברתית הרבה יותר מאשר מתי מעט המקבלים, כדין או בשל עיוות היסטורי, ומכוח הסכמים עתיקי-יומין, פנסיה תקציבית. השערורייה של התנערות מוחלטת של המדינה מאחריות לפנסיות של מי שמשרתים אותה ואת השירות הציבורי, חמורה הרבה יותר מאשר ההגזמות שבפנסיה התקציבית".

בניסיון למצוא פתרון, מונתה ועדה בראשות שר המשפטים לשעבר משה ניסים. בסוף 2014 היא הגישה את מסקנותיה, ובהן 3 המלצות מרכזיות: האחת - הגדלת שיעור החיסכון של השופטים למקסימום - 22.8%. השנייה - מתן מענקים חד-פעמיים נדיבים על חשבון המדינה לחסכונות הפנסיה של השופטים, בהיקף של 9-12 משכורות, כדי להגדיל את הפנסיה שלהם, כאילו הם חסכו במשך 5 שנות עבודה נוספות.

לפי ההמלצה, לשופטים תוענק "פנסיית גישור" בשווי עשרות אלפי שקלים בחודש, כדי לאפשר לשופטים "שחוקים", או בלשון פחות מכובסת, שופטים שהמערכת לא מרוצה מתפקודם, לצאת לפנסיה מוקדמת בלי להיפגע.

רוב המלצות הוועדה אומצו בהסכם הפנסיה המתגבש כעת בין השופטים ומשרד האוצר, ואולם מסתמן כי ההמלצה על מתן פנסיית גישור לא תאומץ, וטוב שכך, מאחר שלפי ההערכות, מדובר בתוספת של עד 40 אלף שקל בחודש לפנסיה של השופט הפורש בפרישה מוקדמת.

פנסיית הגישור "מניחה" כאילו השופט שמקבל אותה התמנה לתפקידו בגיל 40, ולפני כן לא חסך כלל לפנסיה, בעוד שבמציאות לכל השופטים יש חסכונות לפנסיה, לעתים משמעותיות, מהתקופה שבה עבדו כעורכי דין.

התוספת לפנסיה של השופטים שמונו אחרי שנת 1999 היא חשובה וראויה, שכן היא תאפשר את שימורם של שופטים איכותיים במערכת המשפט וגם את המינוי של שופטים טובים בעתיד.

גם אחרי התוספות לפנסיה של השופטים יהיה הרבה יותר קל לעשות כסף ולהתעשר כעורך דין במגזר הפרטי, אבל אנחנו, כציבור, רוצים שהשופטים שלנו יגיעו למקצוע בעיקר מתוך תחושת שליחות ציבורית ורצון לתרום לחברה ולשפר את פניה - והרבה פחות בגלל הדיבידנדים החומריים שעבודת השיפוט יכולה להעניק.