מרתון הדמעות: "חוויתי בכי ללא גבולות"

כשעדי שי שחלה בסרטן, הוא החליט לרוץ במרתון רוטרדם. גם הליכה הייתה אתגר, ולא נמצא רופא שהיה מוכן לתת לו סיכוי לחזור ולרוץ. זה לא מנע ממנו מלעשות את זה ■ יומן אישי

עדי שי במרתון רוטרדם/ צלם: שפי שי
עדי שי במרתון רוטרדם/ צלם: שפי שי

את התוכניות למרתון הזה רקמתי באמצע טיפול כימותרפי, עת התגלה בגופי סרטן מח עצם שהתפשט לעצמות וכשגם ללכת היה כמעט בלתי אפשרי.

צילום פט.סי.טי (סורק פוזיטרונים) דחוף הסביר מדוע. תמטים בכמה חוליות בגב (כלומר, חוליות חלולות). אין אורתופד או רופא שהיה מוכן לתת לי סיכוי לחזור ולרוץ. בטח לא מרחקים ארוכים. ההחלמה? אין החלמה. אצל אדם בריא לוקח לעצמות כשבע שנים להתחלף ולהשתקם. אצלי - אולי 10 שנים. לך תחכה. אני הבטחתי לחזור ולרוץ מרתון.

זה היה באפריל 2015. ב-2016 סיימתי את מחזורי הטיפול, חזרתי לאמן ולהתאמן, וכשהרגשתי שאני מתלבט, נרשמתי למרתון רוטרדם, שחל בעשרה באפריל 2016. בלי שאיפות לתוצאה או לקצב, רק לסיים ללא כאבים וללא פגיעה בחוליות. התחלתי להתאמן. ככל שהאימונים התמשכו, האופטימיות גאתה, ואחרי תוצאות מעולות בחצי מרתון תל-אביב וירושלים, וריצה מסכמת של 35 קילומטר ללא כאבים - הרגשתי בעננים. ואז התחיל המרתון. אווירה מדהימה! מזג אוויר לתפארת הולנד. מסלול שטוח, אורבני ובטבע, חברים יקרים מלווים ורצים. יקירתי שמעודדת, מפרגנת ומאמינה בי בלי הכרה. חצי מרתון בקצב שמתוכנן. אני וחברי הטוב, דורון, רצים יחד. קצב גבוה מעט. דורון חשש מהקצב. אני שכנעתי אותו שיכוון לשיא אישי. אופטימיות באוויר, אני מצלם תוך כדי. וידיאו, סטילס, מדבר וצוחק.

אני חושב על משפחתי הקרובה, על זו הרחוקה יותר, על חברים, מכרים, קבוצת הריצה, על מה שעברתי, על מה שהם עברו. באזור ה-25-24 קילומטר מתחילה החגיגה האמיתית. אני מתחיל להרגיש אותן. את החוליות. דוקרות. בקטנה ככה. כאילו אומרות, שנירגע! ממשיך ויורד בקצב, מתעודד מהידיעה שקבענו מפגש עם "הבנות" - שפי, האחת שלי, ואתי, זוגתו של דורון - בקילומטר ה-28. אבל התחושה לא עוברת. אני מבין שעליי להוריד בקצב. דורון מאחוריי. לא מצליח להגביר. ציפיתי שימשיך ויעבור אותי, לפחות שהוא יעשה שיא אישי. אבל הוא היה במשבר אחר.

ואני? אני פשוט מתחיל לבכות. בכי תמרורים. מתחת למשקפי השמש (אכן פריט חובה). הדמעות זולגות מעצמן. אני בשוק מעצמי. מעולם זה לא קרה לי. ככה באמצע מרתון? הזוי! אני מתחיל וממשיך לרחם על עצמי. זהו. לא אוכל לרוץ מהר יותר לעולם. נגזר עליי לחיות בחשש בכל ריצה. לעולם לא אוכל להתחייב לקצב מסוים. איזה מזל שאני רץ פה בחו"ל ולא שם בארץ. עליבות שכזו.

בקילומטר ה-28 אני רואה את אשתי, זורק לה את הבנדנה המסריחה לידיים (כמו בסרטים, אלא מה?), מסתיר את הדמעות, נעצר לחיבוק חזק, נשיקה ומילת עידוד. האמת - לא ממש בא לי להמשיך. אבל היא אומרת לי "יאללה... תמשיך". אז המשכתי. ובכיתי. והנה כבר 32 קילומטרים מאחוריי. עוד עשרה לפניי. זה כלום.

אני מנתח את הכאב. מרגיש שהוא סטטי ויותר מכך, ככל שהקצב יורד... המצב משתפר. באמת, תודה. בשלב הזה אני קצת מעודד. אין לי ספק שאני מסיים את המרתון בריצה. אבל לפי החישובים שלי זה ייקח כארבע שעות. מצד אחד - הישג. איך שלא נסתכל על זה (אני נזכר ברופא שלי, שהתקשר כמה ימים לפני כדי לומר שהוא חושש מאוד שארוץ מרחקים כאלה). אפילו עכשיו יש כאלה שרצים לאט יותר או שלא מסוגלים בכלל לרוץ עשרה קילומטר. מצד שני - את מי זה ממש מעניין? אז חזרתי לבכותתתת... אבל בכי מעניין, מטלטל. בכי של כאב. של הבנת המגבלות. בכי משחרר. עברתי מעולם ברור, מלא ודאות (שהרי תורת האימון פשוטה וברורה - ככל שתתאמן, כך תשתפר), לעולם מורכב, מאתגר, חווייתי ובלתי צפוי. בכי של יצירתיות חדשה ומורכבת בעידן החדש שלי. בכי ללא גבולות, שנע ונד לו במרחבי גבולות האפשרי והדמיוני. בכי שאומר הנה פרצת גבול, והנה גבול לפניך. הנה מגבלות הגוף, והנה יכולות הרוח. ככה המשכתי עד הסוף. בקילומטר ה-40 קיבלתי עוד חיזוק מבנות הזוג שלי ושל דורון, והמשכתי לסיום אפוף תחושות מעורבות. הייתי צריך לבכות עוד פעמיים אחר כך ולעבור מהר לאווירה באמסטרדם, כדי לחזור ולנתח, להבין ולהודות.

קודם כול על מי שאני. על כמה שיש בי. על יכולותיי ומגבלותיי הפיזיות והמנטליות. על האתגרים שצפויים לי ועל האופטימיות שתהיה שם לצדי לאורך כל הדרך. להבין ולחדד שוב, כי מותר האדם מהבהמה זה בעצם אך ורק ביכולת הבחירה החופשית. אז אני מחליט, כל רגע מחדש, לבחור נכון. לבחור יותר. לבחור לחיות. ותודה לכל יקיריי ומכריי שעל הדרך, ולכל אלה שאיתי, שעוזרים ומזכירים לי כל פעם מחדש, בעיקר את, שפי אהובתי.

ניפגש באולטרה מרתון הראשון שלי. תבחרו נכון, חברים וחברות. תבחרו יותר, ותחליטו אתם כיצד לצבוע את מציאות חייכם.

חצי שנה אחר כך סיימתי אולטרה מרתון של 61 קילומטר במירוץ סובב עמק. שנה אחר כך רצתי את מרתון רומא בפחות משלוש שעות ו-45 דקות.

החלטתי לחיות את חיי גם בתחומים אחרים מתוך עוצמה. אני מאמן באהבה ובהגשמה את קבוצות הריצה שלי "רצים עכשיו" בבקעת אונו-פ"ת, מתנדב בקו החם של עמותה לחולי מיאלומה נפוצה (אמ"ן) ומנחה קבוצות (במסגרת חברת Liftoff) לפיתוח אדם יוצר, בהתפתחות מתמדת לקראת העידן החדש.

צרו איתנו קשר *5988