קצת שיפורים, ו"יריחו" ביפו תהיה יופי של מקום

נדמה לי שכל מי שקורא באופן סדיר, וגם לא כל-כך סדיר, טורי ביקורת מסעדות, מכיר כנראה את ז'אנר המבקר המתלונן על השירות. יש לו, לסגנון הנ"ל, נציג בכיר ומתמיד במיוחד. רובכם יודעים כנראה למי הכוונה.

עכשיו ככה. זה לא שלא צריך לקבל שירות במסעדה. צריך ועוד איך. זה חלק מהעניין. אבל בין זה ובין ציפייה מתמדת לשירות קשוב, מקצועי, ידעני וזריז, אין ולא כלום. בעיקר משום שאנו חיים במדינה שבה מלצרות אינה מקצוע אלא סוג של עיסוק זמני עד שהמלצר/ית יגמור את התואר / יתגלה על-ידי במאי הוליוודי בכיר / יעשה את האקזיט הראשון.

ועדיין, יש ז'אנר אחד בתוך ז'אנר ה"אין שירות" השנוא אפילו עליי, מבקר בעל ציפיות נמוכות למדי בתחום זה. וזהו דווקא ז'אנר ה"יותר מדי שירות". ובכל זאת, בדרך כלל אני מבליג גם עליו, ואתם לא שומעים עליו ממני כאן. עד גבול מסוים.

כשהייתי שף בבר היין יועזר, כמה מטרים מהמקום שאליו הגענו בצהרי שישי המדובר, הייתה מלצרית אחת שהייתה רוכנת על הלקוחות. פעם הערתי לה. זה לא נגמר טוב. ויתרתי.

המלצרית (אחת מהן. תיכף נגיע לזה) ששירתה אותנו ביריחו, המסעדה החדשה של תומר אגאי (סנטה קתרינה) ועידן פרץ (אקס פופינה), לא גהרה עלינו אומנם, אבל כן התיישבה אל שולחננו ואיך אמר בני הצעיר? זה הרגיש כמו החיסון שעושים בכיתה ב'. פרץ המחמאות על בחירותנו המושכלות מתוך התפריט הקצר אכן הזכיר את מה שהאחות אומרת לך אחרי הזריקה ההיא. איזה גיבור היית, כל הכבוד.

אבל זה לא הכול. אחרי שהחמיאה לנו ללא הרף על יכולתנו לבחור אוכל כמו גדולים, ואחרי ששלוש מהמנות נחתו על שולחננו במהירות שיא, כמעט מהר מדי לטעמי, היא נעלמה לבלי שוב. אף שעמדה מטר מאיתנו, לא רק שלא הביטה לעברנו, גם לא שמה לב שניסינו לסמן לה, ובקיצור: אין יותר אוכל, אף שהזמנו עוד. בדרך, הגיעה חברתה למשמרת עם הקינוח(!), שעוד לא הזמנו. ואז עם עוד משהו. של מישהו אחר. ועוד כמה כאלה. הכול כמובן בשיא הנחמדות, ושיא האנטיפטיות. תלוי על מי מהן נפלנו.

וזה קצת חבל. משום שיריחו היא אחלה מקום, שעם קצת פחות אובר-שירותיות, יכול להיות אפילו מדליק עוד יותר. לא שאין מקום לשיפור גם בגזרת האוכל, אבל זה, אני מניח, פתיר. זאת אומרת, אני יודע איך. את עניין השירות יצטרכו לפתור בלעדיי. בינתיים. גם יחסי האנוש הפרטיים שלי לא משהו. בגלל זה אני לא מלצר. חבל, שמעתי שהם מרוויחים לא רע.

התחלנו עם פיתות מהטאבון (אין מסעדה בלי טאבון בתל-אביב היום, אבל זה דווקא סבבה). יופי של פיתות חמות עם בצל מטוגן עליהן ופנכות שמן זית, עגבנייה מרוסקת ולבנה. כיף.

המשכנו למה שכונה "חצילים ובצלים" - בצלים חרוכים ובתוכם מעין סלט חציל שרוף, כלומר עם חלק מהקליפה. לצדם עגבניות בטאבון ועשבי תיבול. מצוין ממש. מזרח תיכון חדש/ישן כמו שצריך.

הפיצה של אגאי הלכה איתו כל הדרך ממסעדת סנטה קתרינה המצוינת שבמתחם בית הכנסת הגדול של אלנבי, וגם כאן היא הייתה פשוטה וטובה, עמוסה במוצרלה איכותית וברוטב עגבניות מקצועני.

 פיצה יפואית/ צילום: אנטולי מיכאלו

עכשיו הגיעה פאוזה גדולה, ואחרי שהערנו כאמור, הגיעו קציצות עדשים שחורות שהוגשו עם חציל קלוי וקישואים אפויים בטאבון ולצידם מיזונה* - עלה סלט מדליק במיוחד, שקישט גם מנות נוספות - צלוי וחצי לימון צלוי אף הוא וטעים לאללה. מנה עם רעיון טוב, אבל ביצוע קצת מפוספס שהותיר את הקציצות קצת יבשות.

גם חלקי הפנים של הטלה, תענוג גדול בדרך כלל, אם מטפלים בהם בזהירות, בילו דקה אחת יותר מדי בטאבון. זה חבל, כי מדובר בחלקים נהדרים כמו שקדים, לבבות וכבדים שהוגשו עם גרגירי חומוס חמים, סלט מאשוויה וטחינה. כמו שצריך, אבל, כאמור, קצת עשויים מדי יחסית לעדינות הנדרשת.

המסאחן, העוף הצלוי הערבי המפורסם בטאבון, היה מצוין, עסיסי כנדרש. הוא הוגש על לחם טוב, עם צנוניות, ארוגולה ויוגורט זעתר.

"כדור הים הקרוע" היה באמת כדור של נתחי מוסר נאים מעורבבים עם בורגול, פלפל שושקה, לימון וצ'ילי. הסבירו לנו שצריך לפרק אותו ולאכול. צייתנו כמו ילדים טובים. זה היה מצוין. מקורי, טעים ויפה לעין.

הצ'יפס ה"מושלם" (לשון התפריט כמנהג ימינו) היה בכלל תפוחי אדמה מבושלים ואז מטוגנים, שהוגשו עם איולי כמון. בחירה קצת מוזרה, כמון, אבל התוצאה הייתה אכן טובה מאוד.

קינחנו במלבי מוזר מחלב קוקוס עם צ'יפס שומר, קדאיף עם קרם מסקרפונה לא רע ומוס שוקולד מצוין עם חלבה וסילאן. מזרח תיכון, כבר אמרנו.

הדיווחים על שילוב בין מטבחו הייצרי של אגאי למטבחו המתוחכם של פרץ התגלו כמוגזמים לשמחתנו. מדובר במטבח שהוא יותר ייצרי ממתוחכם, וטוב שכך. אם רק ישכילו לתקן טעויות קטנות במטבח, להנמיך קצת את הווליום של הדי. ג'יי ולהרגיע את המלצריות, יהיה המקום הגדול והמדליק הזה בסמטאות מתחם השוק היווני שמאחורי השעון ביפו, ובכן, "מושלם", כמו שמכנים כאן את הצ'יפס.

 ברוסקטה טרטר/ צילום: אנטולי מיכאלו

כדאי להכיר

מיזונה. עלי המיזונה, או בשמם המדעי Brassica Rapa, מכונים גם חרדל יפני או כרוב רפה. אשכרה. מדובר בעלים בעלי טעם ניטרלי משהו, מעט מתקתק ומעט חריף, שמשתלבים נהדר לא רק בסלט ירוק אלא גם כתוספת למנות עיקריות אחרי שהוקפצו קלות במחבת. כמו כל הירוקים, הם גם בריאים מאוד.

יריחו

פרטים: פנחס בן יאיר 4, יפו, טל' 058-6666921. א'-ה' 19:00-02:00, ו' 12:30-02:00, ש' 18:00-02:00

מחירים: פיתות - 24 שקל, פיצה - 47 שקל, חצילים ובצלים - 31 שקל, קציצות עדשים - 48 שקל, מעורב טלה - 56 שקל, מסאחן - 59 שקל, צ'יפס - 28 שקל, כדור ים קרוע - 46 שקל, מוס שוקולד - 34 שקל, מלאבי - 32 שקל, קדאיף - 36 שקל

השורה התחתונה: טוב