הנקראות ביותר

טור פרידה

איך פספסנו את דוד לוי, ומי ירוויח מעובדים זרים בהייטק

אורלי לוי-אבקסיס / צילום: פלאש 90
אורלי לוי-אבקסיס / צילום: פלאש 90

הפוסט האישי והמרגש שפרסמה בימים האחרונים חברת הכנסת אורלי לוי-אבקסיס לרגל יום הולדתו ה-80 של אביה, הוא זמן טוב לחשבון נפש. לא רק על היחס ללוי, אלא על החברה הישראלית כולה שגם בשנת 2018 הבאה עלינו לטובה רואה בדמות המזרחי משהו לצחוק עליו. חברה שעדיין מקדשת את הכוח ועורגת לאליטה ישנה של נסיכים - אם לא נתניהו אז גנץ, אם לא גנץ אז הנדל.

זה זמן טוב לחשבון נפש גם עבור בני עדתי, יוצאי צפון אפריקה, שהעדיפו את הירושלמי הנהנתן מרחביה שהתחנך באמריקה, על פני העולה ממרוקו שהגיע לבית שאן ונלחם על הזכויות של פועלי הבניין בשנות השישים. האיש שהיה לחוטב העצים ושואב המים של קיבוצי האזור, כשעבד בייעור הגלבוע ובחפירת תעלות עבור מקורות, מי שנשפט ל-12 ימי מחבוש לאחר שעקר דלת בלשכת העבודה אחרי תקופה של אבטלה מרה, היחיד בממשלה שהתריע מפני הטבח בסברה ושתילה עוד לפני שהפלנגות נכנסו למחנות. לוי יכול היה להיות המנהיג המרשים והאותנטי ביותר של תנועת הליכוד אחרי עידן מנחם בגין - במקום זה בחרו חבריה בעידן קיסריה, הסיגרים והשמפניות.

האינטליגנציה של לוי, נועם ההליכות, היושרה והמתינות בכל מה שקשור לזירה הלבנונית (מול הפלסטינים הוא נחשב דווקא ניצי יותר), נמחקו כלא היו. נמחקו כי היה מי שדאג לצרוב אותו בתודעה כמזרחי הנעלב, המקופח, המזגזג, הדמגוג, רודף כבוד גם כשלא מגיע לו. כזה הוא המזרחי על המרקע גם כמה עשורים מאוחר יותר: עממי, חם מזג, איש משפחה, לעתים קרובות גם עילג, ככה בשביל הבונוס. תמצאו אותו בתפקיד המוסכניק, הסבתא שמעמידה סירים, הטכנאי שמבקש קפה, או הפוליטיקאי הטמבל מנתניה (כי בנתניה יש יותר טמבלים, ברור). את האשכנזי תמצאו בתפקיד הרופא, הבנקאי, או כמובן: ראש הממשלה.

אם יש משהו מנחם בעוול הפרטי-לאומי של דוד לוי, זו בתו הפרטית-לאומית, אורלי לוי. ההתרפקות שלה על דמות האבא, זה שלא ממש הכרנו, חידדה את גודל הפספוס, גם בלי לומר מילה על עצם הפספוס. לוי התגלתה כבת לתפארת, ועתה נותר לקוות שגם הקריירה הפוליטית שלה תהיה כזו (בטח אחרי ההתנתקות שלה מ"ישראל ביתנו" והריקבון שמלווה את המפלגה הזו). אורלי היא לא רק התיקון בתודעה, היא גם התקווה שמשהו בכל זאת עוד עשוי להשתנות פה.

כן, לשבור

"המונופול לא באמת נשבר", זעקו כותרות העיתונים הכלכליים, גם זה שלנו, בעקבות הרפורמה בחברת החשמל. לא ברור מתי שבירה הפכה לערך (להוציא את "כן לשבור" של ז'בוטינסקי), אבל העובדה היא שהמונופול בתחום ייצור החשמל כבר נשבר לפני כמה שנים עם ההקמה של תחנות כוח פרטיות, וכעת יישבר עוד יותר על רקע הסעיף המרכזי ברפורמה שמאלץ את חברת החשמל למכור 5 תחנות קיימות. גם תחום אספקת החשמל, המקטע שאחראי לצד של השירות והגבייה מול הצרכן, ייפתח לתחרות.

קיראו עוד ב"גלובס"


הדבר היחיד שהחליטו לא לשבור, ותודה לאל על כך, הוא המונופול בתחום הולכת החשמל. זהו המקטע החשוב של התשתית, אותם קווי מתח גבוהים או טמונים שפרוסים לאורכה ולרוחבה של המדינה.

בעשור הקודם אצו-רצו אנשי אגף התקציבים במשרד האוצר יחד עם מקהלת השופרות שלהם בתקשורת וגיבשו רפורמה שאמורה הייתה לפרק את החברה לחתיכות ולייצר תחרות בכל אחד מהמקטעים. לקח לאנשי האוצר כמה שנים בודדות להודות שהתוכנית ההיא לא התאימה למדינה קטנה כמו ישראל, ושהניסיון מקליפורניה וממדינות נוספות הראה שפירוק מקטע ההולכה עלול היה להביא למבול של הפסקות חשמל ועוד מיני אסונות, שבסופן לא תאמינו: הלאמה.

אז באוצר הודו, אבל השופרות המשיכו להטיף לפירוק ולשבירה, כמה שיותר מהר וכמה שיותר חזק. לא עזרה גם העובדה שלפי כל קנה מידה מקומי ובינלאומי, לרבות סקרי שביעות רצון, השירות של חברת החשמל הוא לא פחות מפנטסטי. בטח ברמת השטח, במהירות התגובה של הצוותים לתקלות.

ומה לגבי המחיר? מי יבטיח שהרפורמה תוזיל לנו את החשבון? המחיר ממילא מפוקח היום על-ידי המדינה, שמצידה הייתה יכולה לעשות הרבה יותר מול מי שבאמת שולטים על השורה התחתונה: יצחק תשובה והחברים שלו בשותפויות הגז.

עכשיו תאמרו - אין לך טיפת ביקורת על הוועד וההסתדרות. ובכן, יש דווקא יש. על אף הרציונל בקביעת "תג מחיר" לתוכנית שמביאה לפרישתם של 2,800 עובדים (גם אם זה בתנאים מצוינים), לא ראוי לדרוש (ולקבל) מענק בגובה 30 אלף שקל לכל עובד קבוע בחברה שהיא גוף ציבורי. עוד יותר לא ראוי לקבוע שעובדים "זמניים" יקבלו מענק נמוך בהרבה (10,000 שקל), בטח כש"הזמניות" בחברה עומדת על עשר שנים שלמות וארוכות.

עובדי חברת החשמל צריכים להיות גאים בתנאים הטובים שלהם ולא להתבייש בכוח הארגוני שאיפשר להם את זה, אבל ההתעקשות על מענק במקרה הזה רק מחזקת את המסיתים ואת מי שמבקשים לשבור לא רק עוד מקטע במערכת החשמל - אלא את העבודה המאורגנת בכלל. נכון, עם תדמית לא הולכים למכולת, אבל התדמית היא לעתים הדבר היחיד שמפריד בינם לבין עוד רפורמה מיותרת.

מהנדסי עירך קודמים

השבוע פורסם כי אגף התקציבים באוצר מתכוון לכלול בחוק ההסדרים הקרוב סעיף שיקל על יבוא עובדים זרים לענף ההייטק. בדיוק כמו בהחלטת הממשלה מינואר האחרון, התירוץ הוא מחסור באלפי מהנדסים. מי שמעלה באופן עקבי את הטענה למחסור הם ראשי חברות ההייטק, ששוכחים כי הם עצמם נוהגים לפטר בסיטונות מהנדסים כחול-לבן שחצו את גיל הארבעים. הם גם שוכחים את הסנוביזם הכללי שלהם, וסנוביזם זו כנראה מילה מכובסת למשהו הרבה יותר גרוע בכל מה שקשור לגיוס מהנדסים בני מיעוטים, או "סתם" כאלה שלא ממש נמנים עם הדי.אן.איי ההומוגני יחסית של הענף הזה.

כששאלתי על כך את סאמי סעדי, מנכ"ל משותף בעמותת "צופן" שעוסקת בשילוב מהנדסים ערבים בהייטק, נדמה היה שהתפרצתי לדלת פתוחה לרווחה. "יבוא זרים רק יגדיל את הקושי הקיים היום, במקום לנצל קודם את הפוטנציאל הקיים במגזר הערבי", הוא אומר. לדבריו, ישנו גידול עקבי במספר הסטודנטים הערבים במקצועות המחשב וצריך לעשות יותר כדי לחזק את המגמה הזו. "אם בשנת 2008 היו רק 350 סטודנטים ערבים למדעי המחשב ולמערכות מידע, הרי שנכון לשנת 2016 היו כבר 2,000 סטודנטים כאלה", הוא מוסיף.

סעדי מגלה, בטח לא תפלו מהכיסא, שהממשלה עדיין לא יישמה החלטה שהתקבלה כבר לפני שנה להקצות 900 מיליון שקל לצורך עידוד צעירים ערבים עוד בשלב התיכון, וכי גם החלטה נוספת להקים פארק תעשיות הייטק בכפר קאסם עדיין לא יצאה לפועל. אז למה למהר להביא זרים? אולי כי זה קל יותר, ואולי כי מישהו בתעשייה פשוט רוצה להוריד את רמות השכר שממשיכות לטפס.

יאללה ביי

אחרי 12 שנים, זהו הטור האחרון שלי ב"גלובס". הייתם הקוראים הנהדרים בעולם, במיוחד אתם המופרעים שעדיין מתעקשים להחזיק את הנייר הוורוד שמודפס כל יום במכונות הכי משוכללות של טכנולוגיית האתמול. אם המילה הכתובה היא שיר, הנייר הוא הרומנטיקה. תחזיקו בה כל עוד אפשר, כל זמן שהיא פה. אני מקווה שהצלחתי לעניין אתכם, לאתגר קצת את התפיסות והמחשבות, אפילו להרגיז מדי פעם.

האמנתי ואני עדיין מאמין בעיתונות עם אג'נדה, כזו שמניחים על השולחן ללא תחפושת, בלי אובייקטיביות מזויפת שרק פוגעת באמון ובאמינות. אג'נדה לא צריכה לבוא עם אוטומטיות: לא כל קפיטליזם חזירי, לא כל הפרטה גרועה, לא כל איש שמאל הוא דמוקרט גדול.

כלכלה בריאה, כמו עיתונות טובה, לא יכולה לסגוד להון, כשם שאסור לה לקדש רק את הצרכן או העובד. כל עובד הוא גם צרכן, כל צרכן הוא גם עובד. מאחורי "יוקר המחיה" יש אנשים שעמלים על מוצר - היום זה הם, מחר אתם. היו שלום, עוד ניפגש.

עקבו אחרינו ברשתות
רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
לכתבה הקודמתמה עושה לוביסטית בלשכה של יו"ר הקואליציה דוד ביטן?