שי להב פורץ באגף ימין, איזו דהרה! מעביר אחד, מעביר שני, חותך אל הרחבה תוך שהוא נעזר בדאבל פס ספקטקולרי עם הבמאי רוני ניניו, והנה הוא על סף רחבת ה-16, מניף את רגל שמאל האימתנית, משחרר בעיטה ו... לקורה והחוצה. זו בערך התחושה מן הצפייה ב"אגדת דשא" פרי עטו של להב, שעולה בימים אלה בקאמרי. המון נשמה, השתדלות, כוונות טובות, וגם לא מעט פוטנציאל לפרוט את ההיגיון שמאחורי השיגעון של אוהדי הספורט השרופים באשר הם. אבל אז, במקום ללכת עם כל זה עד הסוף, עם האוהדים, האמונות התפלות, ההומור השחור, המלח-מים והשריטות; במקום לשחק פתוח ועל הניצחון בכל הכוח (וכן, לקחת סיכון), "אגדת דשא" "מוותרת על הכדור" עוד לפני המחצית, לטובת סיפור אהבה בנאלי ושחוק, שחבל על המילים בשביל לתאר אותו. היו מיליון כמותו קודם לכן ויהיו מיליון אחריו. הצגה שבוחרת לשחק על תיקו - וחבל, כי יש פה קבוצה עם פוטנציאל על הבמה, ומחזאי שיודע לנסח דיאלוגים ושניכר שיציעי קריית אליעזר מאותה עונה של אליפות היסטורית להפועל חיפה ב-1998-99, זורמים לו בוורידים.
בין שזה שמואל וילוז'ני בתפקיד מאופק, עדין ויפה כלייבו, מוכר הנעלים מהכרמל, שבעוונותיו גם משמש הקמע של היציע ואבוי לו להחמיץ משחק בית, כי הנאחס בדרך ועל ראשו. בין שזה שלמה וישינסקי בתפקיד מקסים כגרשון האפסנאי והרמטכ"ל של האצטדיון (בעיני עצמו כמובן), ובין שזה יואב לוי שהתפקיד של פופאיי, האוהד האובססיבי לסטטיסטיקה ולקארמה יושב עליו בול. אז בשביל מה כל הקיטש שמסביב? הזאת שבוגדת (שרה פון שוורצה) וההיא שבאה (תמר קינן), והקתרזיס המאוס של נשיקה עם גול הניצחון. נו, בשביל מה? כדורגל זה עסק רציני. תשאלו את פופאיי.
האמת, אפשר שהאשמה כלל אינה בלהב. במדינה עם תרבות ספורט סבירה - עם דגש על המילה תרבות - "אגדת דשא" לא היה מחזה בודד בסצנה, אלא חלק ממארג שלם של יצירות. הרפרנס הבולט הוא כמובן ארצות הברית, שז'אנר סרטי/ספרי הספורט בה מפותח, לרבות מועמדויות לאוסקר. פעם זה צוות האימון שעל הפרק ("מאניבול"), פעם הסוכנים ("ג'רי מקווייגר"), פעם הספורטאים עם דיוקנאות מעוררי השראה, ופעם הקהל (לרוב בבייסבול - המקבילה האמריקאית לשבת הישראלית של כדורגל). הספורט צילום הרנטגן של החברה, ויש כל כך הרבה מה ללמוד ממנו.
בישראל, באין תרבות ספורט - ויהיו שימהרו ויכריזו שגם אין ספורט - "אגדת דשא" נאלצת להתחפש לעוד קומדיה רומנטית על מנת להיכלל ברפרטואר. לפחות זו קומדיה עם נשמה.
"אגדת דשא", הקאמרי
לתשומת לבכם: מערכת גלובס חותרת לשיח מגוון, ענייני ומכבד בהתאם ל
קוד האתי
המופיע
בדו"ח האמון
לפיו אנו פועלים. ביטויי אלימות, גזענות, הסתה או כל שיח בלתי הולם אחר מסוננים בצורה
אוטומטית ולא יפורסמו באתר.
כתבות
ני"ע
