הטובות לתעשייה? פרס התעשיינים המובילים שוב הולך לגברים

10 גברים נבחרו כזוכי פרס התעשייה ומפעל חיים ל-2018 • ב"פורום נשים בתעשייה" רשומות 3,500 נשים, אך אף אחת מהן לא חשבה היא ראויה לפרס

ראשת פורום הנשים בתעשייה, מור שמגר/ צילום: דוברות התאחדות התעשיינים
ראשת פורום הנשים בתעשייה, מור שמגר/ צילום: דוברות התאחדות התעשיינים

ההודעה על "פרס התעשייה" הרגיזה במיוחד. "10 תעשיינים מובילים" נבחרו כזוכי פרס התעשייה ומפעל חיים ל-2018. "הזוכים נבחרו בעקבות הישגיהם יוצאי הדופן והצטיינותם בניהול החברות... גילוי חדשנות ויוזמה וחזון...". הטקס, יתקיים בנובמבר במעמד נשיא המדינה, רובי ריבלין, ונשיא התאחדות התעשיינים, שרגא ברוש, כבר מתמוגג: "אנו גאים... בזכות אנשים יקרים אלה... מודל לחיקוי... ילכו בעקבותיהם..".

כשמתקדמים בקריאה ומגלים ש"בפרס התעשייה" זכו ("לפי סדר א-ב", כך במקור), מנכ"ל סודה סטרים דניאל בירנבאום, מנכ"ל ובעלי בן&ג'ריז אבי זינגר, מנכ"ל נטפים רן מידן, יו"ר טרילידור הנרי צימרמן ונשיא פלקסטרוניקס רובי שייבל. זוכי פרס "מפעל חיים" ("לפי סדר א-ב") הם מנכ"ל קבוצת אלון רפאל אלון, יו"ר וולפמן תעשיות דניאל וולפמן, מנכ"ל ובעלים של ר. טוטנאור רן טוטנאור, יו"ר ובעלי חד אסף תעשיות אברהם שני ומנכ"ל ובעלי פח תעש אהרון שפירא.

כולם גברים. מצעיר לבוגר, ממייסד למנהל, משכיר לבעלים. דני ואבי, אהרון והנרי, רובי, רן ועוד. אפילו לא גברת אחת. לא תעשיינית אחת. זאת כאשר הם מספרים-מתגאים ש"הטובות לתעשייה" (לאחר שנים רבות מדי של "הטובות לתעשיינים"?).

"פורום נשים בתעשייה" הוקם על ידי שתי תעשייניות לפני כ-20 שנה, אבל אחרי זה דעך ונעלם עד שהוקם שוב לפני כשלוש וחצי שנים, במטרה "למשוך, לקדם ולשמר נשים בתעשייה". במאגר ההתאחדות רשומות 3,500 נשים, בדף הפייסבוק של הפורום 11,000 נשים ומעל 10,000 עוקבות. ואף אחת לא התאימה לפרס?

בדיקה העלתה שאלפי הנשים הללו לא חושבות שהן ראויות לפרס. לא לעצמה וגם לא לחברתה (לא ננתח כאן את הפסיכולוגיה שמאחורי הביטול העצמי והחשש מחשיפה והתמודדות). כך קורה שהנשים חזקות בלהטיח האשמות על גברים שמפלים לרעה, על ומערכות ממסדיות שיוצרות במכוון או סתם בהרגל חוסר שוויון, אבל כשזה מתקרב אלינו - דום שתיקה. מבוכה וביטול עצמי.

בראש פורום הנשים בתעשייה עומדת מור שמגר, סמנכ"ל פיתוח עסקי פח תעש אשקלון (מפעל בן 50 שנה, שהוקם על ידי אביה, אהרון שפירא, שמקבל השנה פרס מפעל חיים). הפנייה אליה הייתה כועסת, אבל התשובה שלה הפכה את הרוגז לעצב ואכזבה.

"פנינו לכל הנשים הרשומות במאגר ההתאחדות, כ-3,500 נשים. בנוסף, פרסמנו גם בדף הפייסבוק של הפורום, שוב ושוב ושוב - ולא היתה תגובה כלל. זה היה מתסכל. מנכ"ל ההתאחדות פנה אלי שוב ושוב וביקש ממני לנסות לקדם זאת. זה לא עבד. נשים לא ענו. אי אפשר לתת פרס למי שלא מגיש את מועמדותו. כמסופר על היהודי שמתלונן לבורא עולם שהוא לעולם לא זוכה בפרס, עד שיוצאת בת קול ואומרת 'תעשה טובה ותקנה כרטיס הגרלה'..".

מדוע לדעת התופעה הזאת מתרחשת?

"לדעתי יש לזה מספר סיבות. הראשונה והכי כואבת - יש מעט נשים שהן מנהלות בכירות או בעלים של מפעלים, או מנכליו"ת. בעבר כן זכו נשים בפרס, מעט אבל זכו. גם אז מספרן של אלה שהגישו מועמדות היה קטן. סיבה שנייה היא שהשנה היה מקבץ של מועמדים מדהימים. סיבה שלישית - היעדר קטגוריה לפרס על פי מגדר".

זה מה שאתן חושבות שראוי, הכרזה על קטגוריה מוחלשת?

"יש טיעונים בעד ונגד. טרם גיבשנו דעתנו. אני כן חושבת שאם תעשיינית-אשה מתאימה הייתה מגישה מועמדות - היו צריכים לתת לה העדפה על פני גבר. וזאת מאחר שהמשוכות שהיא נדרשת לדלג מעליהן הרבה יותר גבוהות ורבות מאלה של גברים בתעשייה.

"אני לא תומכת בכך שאשה תקבל פרס רק בגלל שהיא אשה אם התוצאות שלה לא מצדיקות זאת. מדובר בעוול לנשים מצליחות וגם לגברים שמתאימים. אגב, אשה אחת - אחת - כן הגישה מועמדות, ממפעל מאוד ותיק, אבל לא הצליחה להראות לחבר השופטים שהיא אכן יצרה את פריצות הדרך או התוצאות שהפרס מדבר עליהן. היא חברה שלי, היא התאכזבה מאוד".

שמגר מציינת גם סיבה רביעית להיעדר נשים בפרס התעשייה. "נשים שהן לא בעלים - צריכות שההנהלות יגישו את מועמדותן לפרס" - ובכך היא נוגעת למעשה במהות המבנה החברתי-מעמדי-מגדרי הנוכחי בתעשייה ואחת הסיבות המרכזיות למיעוט נשים בוועדות פרס בכלל ובפרסים בפרט.

המגזר העסקי, גם הממשלתי, מורכב מהנהלות שהן מבצרים גבריים סגורים וחסומים, שפותחים שעריהם רק לחבר'ה מסוגם ובדמותם (חריגים: הוראה, סיעוד, ובשנים האחרונות בנקאות ומשרד המשפטים).

לדברי שמגר, "כאן כבר עולה שאלה של יחסי עבודה: האם עובד/ת רוצה להתבלט מול ההנהלה שלו/ שלה? מסתבר שזה לא תמיד מתאים או חכם או רצוי. זה נושא שרגיש גם לגברים וגם לנשים, אבל אצל נשים זה רגיש הרבה הרבה יותר. יש לא מעט דוגמאות של נשים בתפקידי ניהול שהתראיינו - ואחרי כמה שבועות כבר לא נמצאו במקומן. אמנם נתקלנו גם בגברים שאיבדו מקום עבודה בעקבות ראיון שבעלים/מנכ"לים לא אהבו - אבל זה בהחלט קורה יותר לנשים, בגלל התרבות הלא שוויונית בה אנו חיות, שבה נשים שמסכימות לקחת לעצמן את אורות הזרקורים נתפסות ככוחניות, נדחפות, והן משלמות על כך את המחיר".