מחקר חדש מגלה: החרדים פחות עניים ממה שחשבתם

ההתנהלות הצרכנית של החרדים נבונה יותר, מנגנונים קהילתיים כמו גמ"חים עוזרים להם לגמור את החודש, וגם אם יגידו שהם עניים - הם מרוצים ממצבם • מחקר חדש מעלה כי שיעור העוני בחברה החרדית הוא חמישית מהנתון הרשמי • האם ההתקרבות לתרבות המערב דווקא "תגדיל" את שיעור העוני?

חרדים / צילום: Shutterstock
חרדים / צילום: Shutterstock

הנתונים זועקים - יותר ממחצית מהחברה החרדית חיה מתחת לקו העוני. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, 53% מהחרדים מצויים מתחת לקו העוני - רמה דומה לזאת שקיימת במגזר הערבי, ושיעור גבוה משמעותית מזה הקיים בציבור היהודי הלא-חרדי, 9%. ההכנסה לנפש בחברה החרדית עומדת על כ-3,500 שקל בחודש, מחצית מההכנסה בקרב היהודית הלא-חרדים, וקצת יותר מאשר בחברה הערבית.

החרדים פחות עניים ממה שחשבתם / מקור: המכון החרדי למחקרי מדיניות
 החרדים פחות עניים ממה שחשבתם / מקור: המכון החרדי למחקרי מדיניות

ואולם למרות הנתונים המובהקים - קיים פרדוקס: החרדים לא תופסים את עצמם כעניים ולא מתנהגים ככאלה. ספר נתונים ומחקר חדש של המכון החרדי למחקרי מדיניות, המתפרסמים כאן לראשונה, מראים כי לא פחות מ-71% מהחרדים מרוצים ממצבם הכלכלי, לעומת פחות משני שלישים מהיהודים הלא חרדים ו-53% מהערבים הישראלים.

יתרה מכך, רק מעט פחות מ-8% מהחרדים חשים שהם עניים, נתון כמעט זהה לנתון בקרב היהודים הלא חרדים, במדד שביעות הרצון הכללי מהחיים, הנתונים בכלל מרקיעים שחקים. יותר מ-98% מהחרדים מדווחים על שביעות רצון מחייהם.

זה לא רק עניין של הרגשה. פחות מ-10% מהחרדים נאלצו בשנה החולפת לוותר מדי פעם על אוכל בשל מחסור בכסף, לעומת 5.6% בקרב היהודים הלא חרדים ויותר מ-14% אצל הערבים. רמת הבריאות במגזר החרדי היא מהטובות בישראל, וכך למשל תוחלת החיים של תושבי בני ברק, עיר חרדית ברובה, כמעט זהה לזה של תושבי גבעתיים, אף שזו אחת מהערים העניות בישראל.

החרדים פחות עניים ממה שחשבתם / מקור: המכון החרדי למחקרי מדיניות
 החרדים פחות עניים ממה שחשבתם / מקור: המכון החרדי למחקרי מדיניות

עוד נתון כלכלי חשוב הוא שיעור החייבים בהוצאה לפועל, קרי מי שכמעט ואינם מסוגלים לשלם את חובותיהם. בישובים החרדיים המובהקים מגיע שיעור זה לכ-5% בלבד, בדומה לשיעורו בשני העשירונים העליונים. בכל המגזר היהודי הנתון הוא 15% ובמגזר הערבי 22%. כלומר, לא רק שהחרדים לא מרגישים ורואים עצמם כעניים, אלא שההתנהלות שלהם אינה כשל מגזר נחשל שאינו מסוגל לספק את צרכיו.

החרדים פחות עניים ממה שחשבתם / מקור: המכון החרדי למחקרי מדיניות
 החרדים פחות עניים ממה שחשבתם / מקור: המכון החרדי למחקרי מדיניות

הפתרונות החרדיים לחילוץ מעוני

ניצה (קלינר) קסיר, שערכה את המחקר החדש יחד עם דמיטרי רומנוב, טוענת כי לפרדוקס יש כמה הסברים. ההסבר הבולט שבהם הוא כי שיעור העוני האמיתי בחברה החרדית נמוך משמעותית מהנתונים הרשמיים, אם מתייחסים למדדים פרטניים המתייחסים לאורח החיים החרדי ובהשוואה פנים מגזרית. חישוב כזה מעלה כי שיעור העוני נע בין 8% ל-14% - כחמישית מהנתון הרשמי.

קסיר מסתמכת הן על הנתונים הקיימים, ובהם מדד הביטחון התזונתי שבמגזר החרדי די דומה למגזר היהודי הכללי, והן על בחינה מחקרית מדוקדקת המביאה בחשבון את אופי החברה החרדית, את כללי ההתנהלות, סלי הצריכה וההוצאה המשפחתיים ועוד. נתון בסיס חשוב לשיעור העוני האמיתי במגזר הוא שיעורי הסיוע הסוציאלי לנזקקים בערים החרדיות הזהים לאחוזי העוני שבהם נוקבת קסיר.

לדבריה, אופייה של החברה החרדית מהווה למעשה משק כלכלי כמעט סגור, שתכונותיו מביאות לכך שלמרות ההכנסה הנמוכה באופן משמעותי, משפחה חרדית מצליחה להסתדר ולספק את כל צרכיה. אחד ממדדי המחקר של קסיר שהביא לנתונים הפחותים בהרבה, בודק בין השאר את רמת ההכנסה ביחס להכנסה ממוצעת במגזר החרדי לבדו ולא מול הציבור הישראלי הכללי.

גורם חשוב אחד הוא התנהלות צרכנית נבונה, ששונה באופן מהותי מהאופי הצרכני של החברה המערבית המודרנית. ההוצאה הממוצעת למשק בית חרדי, אף שמספר נפשותיו גדול יותר, קטנה ב-12% מההוצאה הממוצעת למשק בית יהודי לא חרדי, ואם מודדים לפי הוצאה לנפש הפער גדול בהרבה, 48% פחות, ובסכומים מוחלטים, 3,350 לעומת 6,450 שקל לנפש בחודש.

התופעה הזו מתבטאת גם מנקודת המבט של ספק השירות החרדי המבקש פחות ומסתפק ברווח מועט יותר. רואת החשבון אביגיל שקוביצקי, שבבעלותה משרד המעסיק כ-60 עובדות, זכתה לאחרונה במכרז עבודה לגוף ציבורי גדול. אחד ממתחריה פנה לבית המשפט בטענה כי לא ייתכן שהמחיר שהציעה כה נמוך. ההסבר שלה הוא נכונותה להסתפק ברווח מזערי על השירות ולא בשיעור הרווח המקובל במשרדים החילוניים.

סיבה נוספת היא מערך התמיכה הקהילתי: החברה החרדית הסגורה יחסית משמרת בתוכה רמת קהילתיות גבוהה במיוחד, הכוללת שיעורי התנדבות ותרומות גבוהים, עזרה הדדית, דאגה לנזקקים, מסגרות תמיכה כלכליות מגוונות ועוד. ההשוואה לכלל הציבור בהיקף התרומות מספרת את הסיפור. למרות ההכנסה הכללית הממוצעת הנמוכה, שלושה רבעים ממשקי הבית החרדים תורמים תרומות קבועות ובהיקף שנתי של כ-500 שקל. זאת לעומת רבע ממשקי הבית היהודים האחרים ופחות מעשירית ממשקי הבית הערבים.

סכום התרומה השנתי הממוצע אצל היהודים הלא חרדים מגיע לכ-200 שקל. מערך ההלוואות והמימון במגזר החרדי מגוון במיוחד והוא כולל את מסגרות הגמ"חים השונות (ראו מסגרת) ועמותות או גורמים אחרים המעניקים הלוואות ללא ריבית בפריסות החזרים גמישות. את נתוני שביעות הרצון ניתן להסביר בדרך החיים החרדית/דתית שאינה מקדשת את הכסף והמעמד הכלכלי, ברוח הפסוק מהמשניות "איזהו העשיר - השמח בחלקו".

החרדים אולי מרוצים, אבל המדינה משלמת

רמת ההכנסה הנמוכה של המגזר החרדי נובעת משלושה גורמים עיקריים שמהותם אינה בכשלים חברתיים או כלכליים כפי שקורה בדרך כלל אלא מאופיו המודע של המגזר. ראשית, התעסוקה במגזר החרדי נמוכה. רוב הגברים עוסקים בלימוד תורה, וגם העובדים שבהם חלק ניכר במשרות חלקיות ובשכר נמוך. שנית, מערכת החינוך מוכוונת לימודי קודש וממעטת בלימודים מעשיים המסייעים למציאת עבודה. ולבסוף גיל נישואים נמוך ומשפחות גדולות מהממוצע הישראלי.

כלומר אורח החיים החרדי מכתיב את התנאים הכלכליים, והחרדי הממוצע יודע ומוכן לכך. לכן הוא גם לא מתלונן על מר גורלו, בניגוד למי שהעוני נפל עליו מסיבות חיצוניות ומן הסתם לא מבחירה.
ההכנסה הנמוכה הזו, גם אם אינה עוני אמיתי, היא נחשבת ככזו במדדים הבינלאומיים הנחשבים. זאת אחת הסיבות העיקריות לכך שישראל, ביחד עם ארצות הברית, נמצאות בתחתית רשימת מדינות ה-OECD בתחולת העוני עם נתון קשה של כמעט 18% עניים מכלל האוכלוסייה.

לפי קסיר, ההשלכות הכלכליות של מצב זה על המדינה, הן באי מיצוי פוטנציאל צמיחה בשל היעדרות מכוח העבודה של מחצית הגברים החרדים. בשל האבטלה מדעת של מגזר זה, המדינה רושמת פחות הכנסות ממסים והרבה יותר תשלומי העברה כגון קצבאות. חוסנה הכלכלי חברתי של המדינה נפגע, ויחס חוב לתוצר מושפע גם הוא לרעה. המצב גם יוצר תחושות שליליות בחברה כולה כלפי החרדים. הם נתפשים כמי שאינם נושאים בנטל הכלכלי, לא משלמים מסים, ומהווים נטל על משלמי המסים.

אלה הסיבות מדוע המדינה לא יכולה לשקוט על שמריה ועליה לפעול לשינוי המצב, גם אם שיעור העוני האמיתי נמוך מזה שמשתקף מהמדדים המקובלים. לפי המדיניות הנוכחית, הפתרון העיקרי הוא בהתאמת שוק העבודה לאורח החיים החרדי כדי להגיע ליעד של בין 60% ל-70% תעסוקה בקרב הגברים בשנים הקרובות.

אי אפשר להתעלם מאורח חיים זה, גם אם מדובר בהשקעות ראשוניות ובוויתורים חברתיים ואחרים בתהליך ההתאמה המדובר. כך למשל, הכשרות, לימודים והשתלמויות המיועדות לגברים בלבד, ושהמדריכים או המרצים הם רק גברים, מה שיצר התנגדות בקרב חלקים מהציבור. כך הדבר גם לגבי השירות הצבאי, שתורם מאוד להשתלבות החרדים בשוק העבודה, אך יוצר מחלוקות פוליטיות ודורש מהצבא לערוך התאמות רבות לקליטת החרדים.

השינויים שמאיימים לנפץ את הפרדוקס

תפיסת העולם הכלכלית החרדית הזו, המבוססת על שביעות רצון מובנית מהצב הקיים, יהא אשר יהא, מאותגרת בעשור האחרון עם השינויים החלים במגזר.

בעשור האחרון מתרחבת תופעת החרדים החדשים, חרדים המשתלבים יותר ויותר במרחב הישראלי ומאמצים אורח חיים מעט פתוח יותר. הם מחזיקים בטלפונים חכמים, יוצאים לחופשות, רוכשים בגדים יקרים ועובדים בעבודות במגזר הפרטי, ניהול חשבונאות, עריכת דין, מסחר ועוד. החשיפה לאינטרנט ולעולמות מידע חדשים דרך אתרי החדשות החרדים האינטרנטיים היא אחת הסיבות המרכזיות לכך.

ומה תהיה ההשפעה של תהליך השינוי על התפיסה החרדית של "השמח בחלקו"? קשה לומר, גם כי תהליך השינוי בראשיתו, וגם בשל השפעות חברתיות וקהילתיות שקשה לכמת אותן ולהסביר אותן.

קונים רק כשצריך ובכמויות גדולות: כך מתמודדים החרדים עם יוקר המחיה

בחברה החרדית מתנהלים כלכלית אחרת מאשר בחברה החילונית. התנהלות זו כוללת שימוש חוזר בבגדים (למשל העברה בין ילדים במשפחה) או בכל מוצר לא מתכלה אחר, רכישה רק כשבאמת צריך, הוצאה קטנה מאוד על מוצרי מותרות ועוד. הוצאות בתחום התקשורת, קרי טלפונים סלולריים, אינטרנט ומחשבים הן נמוכות בהרבה בסל ההוצאה החרדי. גם טלוויזיה היא לרוב מחוץ לתחום.

בתחום התחבורה, אחת מההוצאות הכבדות למשפחה ישראלית ממוצעת, החיסכון ניכר. במגזר החרדי מספר כלי הרכב ל-1,000 נפש מגיע ל-85 בלבד, לעומת 345 בקרב יהודים לא חרדים ו-190 במגזר הערבי. ברוב הישיבות יש איסור על התלמידים לעשות רישיון רכב בטרם נישאו. ומכאן, לפי נתוני המכון החרדי למחקרי מדיניות, מחצית מהחרדים משתמשים בתחבורה ציבורית לעומת 27% מהיהודים הלא חרדים וחמישית בלבד מהאוכלוסייה הערבית.

מחירים של מוצרים רבים למגזר החרדי זולים יותר מסיבות שונות. רשתות המזון המוזלות, אושר עד, זול פה ואחרות מתמקדות במגזר, וכך גם רשתות ארציות כמו רמי לוי, שלה יש רשת סופרמרקטים ייעודיים במגזר, ו"שוק מהדרין" מבית יינות ביתן. ברשתות אלה מוצרים חלופיים המיועדים למגזר החרדי, רבים מהם באריזות גדולות יותר ובמחירים זולים יותר.

שיטה אחרת להוזלת מחירים היא רכישות קבוצתיות/קולקטיביות המנצלות את כוח הקנייה הקבוצתי. השיטה נפוצה בעיקר במזון או ביגוד והיא נהוגה בישיבות או בחסידויות. ואגב בגדים, סגנון הלבוש השמרני והאחיד מוזיל גם הוא עלויות, המלתחה, ובוודאי זו הגברית, מצומצמת למדי, וכך גם ההוצאה עליה.

שיטת מסחר אופיינית למגזר היא המסחר הזעיר הייעודי הביתי, הכוללת אלפי סוחרים ובעיקר סוחרות הפותחות חנויות זמניות, בעיקר בתחום האופנה. בנוסף, החופשה של משפחה חרדית היא ברוב המקרים בישראל, כשלאחרונה הולכת ונפוצה שיטת החלפת הדירות בזמני חופשות.

הגמ"ח - שילוב של בנק נטול עמלות, יד שרה ויד 2 בחינם

הגמ"ח - מוסדות גמילות החסדים הם אבן יסוד חברתית מוסרית וכלכלית של הקהילה החרדית. מקורם ההיסטורי בקהילות היהודיות לאורך שנים, בקופות צדקה של בתי הכנסת ובערבות החברתית העמוקה של הקהילות בגולה. הם מבוססים על מצוות התרומות המגוונות בהלכה היהודית והעמיקו את האחיזה בקהילות החרדיות הסגורות יותר לחברה הכללית, סגירות שנבעה מהשהיה בגולה אך הועתקה גם לארץ ישראל למדינת היהודים.

אף שמוסד הגמ"ח חרדי המהותו, גם מי שאינם חרדים נמנים על המקבלים סיוע מגמ"חים העוסקים בהלוואות. מסד חשוב של התנהלות הגמ"חים הוא האמינות והמחויבות של הלווים כסף והמשאילים מוצרים להחזיר את שלקחו, ולתרום בעצמם לכשיתאפשר להם.

האסטרטג החרדי שלמה וייזר מחלק את הגמ"חים לשלוש קטגוריות:

1. גמ"ח מוצרים - גמ"ח השאלת מוצרים הכוללים את כל קשת המוצרים האפשריים, ממוצץ לתינוק, עגלה, תנור חימום או כורסה לסלון. וכך רוב המשפחות החרדיות משלימות את הריהוט הנחוץ, הציוד, הביגוד וכל השאר מהגמ"ח הרלוונטי. גם למוצרים מתכלים כמו טיטולים מזון ותחליפי חלב יש גמ"חים ייעודיים במגזר. המקור כאן הוא שימוש חוזר בציוד, תרומות של משפחות כשילדיהן בגרו, עיזבונות של נפטרים וכן תרומות כספיות.

2. גמ"ח קופות הצדקה - מגוון של גופי צדקה ורווחה שהגדולים שבהם הן "קופות העיר" הנמצאות בערים החרדיות, "ועד הרבנים" ואחרים והם נותנים לנזקקים מענקי קיום, מענקי חג, תרומות למטרות כמו נישואים וכן תלושי מזון ברשתות הגדולות הפועלות במגזר החרדי. מקורות המימון הן תרומות של נדבנים חרדים ברובם, מקצתם מחו"ל.

3. גמ"ח הלוואות - הבנקים החברתיים החרדים. מוסדות פיננסים נטולי ריביות בהתאם לכלל ההלכתי המוכר וללא עמלות. הם זמינים לכל דורש ובעלי גמישות בלתי מצויה במספר ההחזרים וגובהם. כאן מקור מימון החשוב ביותר הוא הציבור החרדי עצמו, אבל לא כתרומות שאינן חוזרות אלא כהפקדות החוזרות למוסר אותן בטווח הארוך. הריבית הנמוכה בבנקים מעודדת העברת עודפי הכספים כפיקדון בגמ"ח הקהילתי הקרוב, והרווח כאן הוא המצווה של סיוע לנזקקים.

רו"ח שקוביצקי אומרת כי משפחות מבוססות חרדיות יעדיפו להפקיד את כספן בגמ"ח ולתרום בכך לקהילה. לפי המודל הזה, משפחה שתרמה כשילדיה היו קטנים תזדקק לסיוע הגמ"ח בעת שתחתן את הילדים ותזדקק לסיוע. לפי וייזר, אין כמעט אברך שבצעירותו לא נזקק להלוואה מגמ"ח והמטרה העיקרית היא להוצאות חד פעמיות כבדות כגון נישואין, רכישת דירה וריהוט ועוד.

כעת, בשל דרישות בינלאומיות בתחום המס, המדינה נדרשת להסדיר את פעילות הגמ"חים. שקוביצקי, המעורבת במגעים להסדרה של הגמ"חים בחקיקה, אומרת שרק כאשר החוק יכנס לתוקף אפשר יהיה לדעת מה ההיקף האמיתי של הגמ"חים. 

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
צרו איתנו קשר *5988