דוח אמון
2019
הנקראות ביותר

הכירו את ירון בן נון: יזם, איש שיווק, משורר, טייס, אקטיביסט. רוצה לשנות את העולם

הוא היה ממובילי מחאת הגז, אבל עכשיו הוא מקבל מימון ממשרד האנרגיה • הוא שירת כטייס קרב, אבל מודה שלא היה צריך לעבור קורס טיס ("אני יכול להבין שקשה להעיף את הבן של מפקד חיל האוויר") • הוא רוצה להכות את אילון מאסק ולחסוך אנרגיה באמצעות הקפאה של מים • ירון בן נון מציג: נוסטרומו

loading

ירון בן נון - יזם, הייטקיסט, איש שיווק, במאי, משורר, טיס, "הבן של", ועוד כמה תארים - מדבר מהר, אומר המון דברים וחותך מנושא לנושא בקצב שקשה לעקוב אחריו. לעיתים הוא מדבר בפסקנות, לעיתים בהתרגשות של ממש, בדרך כלל זה מלווה בלא מעט סרקזם. התחושה היא שהוא כל הזמן מוכר לך משהו, ורוב הזמן גם מצליח לעשות את זה לא רע.

מאז 2016, כל היכולות האלה שלו מוקדשות לדבר אחד: חברת נוסטרומו שמציעה טכנולוגיה שאפתנית מאוד - ומצד שני כמעט מעצבנת בפשטותה - לאחד הנושאים החמים בתחום האנרגיה: אנרגיה אגורה. אם לתמצת את הגישה שלו לכותרת, בן נון רוצה לנצח באמצעות המים. גם את תחנות הכוח המזהמות וגם את מה שהוא מכנה "טירוף סוללות הליתיום" שהוא הפתרון העיקרי כיום לאגירת אנרגיה.

האם זה יעבוד? בשלב הנוכחי, קשה מאוד כמובן להתחייב לכך. מה שכן בטוח הוא שבסיפור הזה אין שום דבר שגרתי: החל מהטכנולוגיה המפתיעה, עבור בשותפים ובמשקיעים שהוא גייס, וכלה באישיותו הססגונית של בן נון, שיום אחד החליט שהוא מודאג מעתיד העולם, ננעל על תחום האנרגיה, וכמו שהוא מכנה זאת, "נכנס לאמוק".

"נושא טכנולוגיות האגירה עם הבטריות לסוגיהן שיגע אותי, הטריף אותי, אפשר להגיד שזה היה כמו אובססיה", הוא מספר. "אמרתי שלא יכול להיות שזה מה שקורה, אין בזה שום היגיון".

"ריצת האמוק" הזו אחר טכנולוגיה אלטרנטיבית לאגירת אנרגיה הסתיימה נכון לעכשיו בהקמת מעבדה באורווה ישנה ליד בית ההורים במושב שדמה הסמוך לגדרה, שם מפתחת החברה שהקים בן נון יחד עם איל זיו את הטכנולוגיה שלה.

דרך טרקטורים בין פרדסים מובילה למגרש חניה חולי, ומשם אל אותה אורווה לשעבר, מבנה עם תקרה מפח שמשמש מעבדה ומשרד מאולתר. ההבדל בין זה לבין הגראז' של סטיב ג'ובס וסטיב ווזניאק הוא שכאן יש מכונת אספרסו לא רעה. הבדל נוסף הוא שאת ההון הראשוני למהלך, 800 אלף שקל, הביא בן נון מאביו, אביהו, מפקד חיל האוויר לשעבר, ומאֶחָיו. בהמשך הצטרפה אליהם - כפי שנחשף לפני כמה חודשים באירוע ההשקה של החברה - קבוצת העסקים של משפחת לבנת עם השקעה של חצי מיליון דולר נוספים.

המבנה שבו פועלת החברה/ צילום: נגה שדמי ואן דה ריפ
 המבנה שבו פועלת החברה/ צילום: נגה שדמי ואן דה ריפ

מי שעוד הצטרפו בהמשך הם דוד בן גל, כיום סמנכ"ל הפיתוח העסקי של החברה, יוצא אמדוקס, ששימש סמנכ"ל שיווק בתדיראן טלקום, אבל גם הבן של אלוף במיל' אביגדור (יאנוש) בן גל, מפקד פיקוד צפון לשעבר; כשקצת אחריו הגיע גם דן חולדאי, סמנכ"ל מערכת המידע (CIO), שבתפקידו האחרון בחיל האוויר שימש כראש ענף תשתיות, וגם, ניחשתם כבר, הבן של ראש עיריית תל אביב וטייס הקרב לשעבר, רון חולדאי.

אז מה, כולכם פה "בנים של"?

"זה יצא ככה, זה לא מכוון. עם דן (חולדאי) גדלתי בבסיס חצור. דוד (בן גל) גר במושב עשרת והוא שמע שיש איזה משוגע שמפתח משהו באורווה ובא לראות מי זה, והיום הוא אחד המייסדים".

דוד בן גל (מימין) ירון בן נון ואיל זיו / צילום: נגה שדמי ואן דה ריפ
 דוד בן גל (מימין) ירון בן נון ואיל זיו / צילום: נגה שדמי ואן דה ריפ

ובכל זאת, עניין "הבנים של" לא מסתיים כאן. יום אחד, למשל, החליט ירון בן נון לשלוח מייל לקובי ריכטר, טייס קרב אגדי ואחד מיזמי ההייטק הבולטים שקמו בישראל. ריכטר, קרוב לוודאי, לא עונה על כל מייל שהוא מקבל, אבל כאן הסיפור התגלגל אחרת.

"אלוף ההפלות" הגיע לראות במה מדובר ("הוא זיהה שאני הבן של אבא שלי, יש להם היסטוריה 'עקובה מדם'") והביא עמו תגבורת מרשימה בדמות יהודה ברוניצקי, האיש שייסד את אורמת יחד עם אשתו יהודית, וללא ספק אדם בעל שם וקבלות בתחום האנרגיה. "אחרי פגישה ארוכה ברוניצקי אמר: 'זה מעניין'", מספר בן נון. בינתיים, כפי שניתן היה ללמוד מאותו אירוע שקיימה החברה, גם ריכטר הפך למשקיע בנוסטרומו, ולאחרונה אף הזכיר אותה בראיון טלוויזיוני כמודל לפתרון בעיות במדינת ישראל.

אז השם בן נון עדיין עושה את שלו?

"קיבלתי מענקים משלושה גופים בינלאומיים, שמסתכמים ב-2 מיליון דולר, והם לא יודעים מי זה אבא שלי, אבל כל שאר המשקיעים יודעים היטב. ללא ספק כל היסודות של הדבר הזה היו בעזרתו, אבל הוא אף פעם לא ניצל את השם שלו".

"אני בן אדם פרוע"

הוא בן 48, מה שאומר שבדיוק לפני שלושים שנה הוא התגייס לקורס טיס, ובדיוק בשנים שבהן אביו עמד בראש החיל. "להיות בקורס טיס בתור הבן של מפקד חיל האוויר, זה היה מצב קשה, מצב מביך מאוד", הוא נזכר, ואז קובע בכנות ובבוטות אופיינית: "אני לא חושב שהייתי צריך לעבור קורס טיס. אם הייתי המפקד של עצמי, הייתי אומר לעצמי שלום באיזשהו שלב. הייתי יכול להיות אחד הבקרים הטובים, אבל כטייס הייתי גבולי, זאת הייתה הבעיה. אם הייתי בעשירייה הפותחת, הייתי שם על כולם... אבל אני באמת הייתי גבולי, וכשכולם שאלו 'רגע, למה העבירו אותו?', לא יכולתי להגיד להם 'תקשיבו, אני יודע שמגיע לי בלי קשר'. מצד שני, אני יכול להבין שלמדריכי טיסה קשה להעיף את הבן של מפקד חיל האוויר".

בן נון הוצב כטייס סקייהוק בטייסת 116, אבל רצה רק לעזוב. "הייתי טייס בינוני, זאת האמת, ואני מחבב את האמת. להיות בחיל האוויר היה דבר נורא בשבילי ולכן עזבתי את הצבא ברגע שיכולתי. חוויתי שם חוויות שלא יסולאו בפז, אבל התפיסה העצמית שלי בתוך כל הדברת הבלתי פוסקת הזאת סביב השאלה אם אני שם בגלל אבא שלי... שמחתי מאוד להשתחרר".

בנפשו, בן נון הוא בכלל אמן. תוך כדי השירות הוא פרסם ספר שירים בשם "גיחה מעל לביצה הטובענית", תחת שם העט סגן יב"ן ("הביטוי של שירה היה בי הרבה מאוד שנים, אבל היום זה כבר ניטל ממני", הוא אומר, "לא כל מי שכתב ספר שירים הוא משורר"). אחרי שהשתחרר, בער בו דווקא הרצון להיות במאי קולנוע, אבל היה לו קשה לחזור לספסל הלימודים ("התקבלתי לסם שפיגל, אבל אמרתי לעצמי: אני לא חוזר לטירונות, אין לי כוח. בדיעבד, אולי עשיתי טעות").

בסוף מצא את עצמו כבמאי של פרסומות, קליפים וסרטים דוקומנטריים (הוא הכי גאה ב"נופל וקם - סיפורה של שב"ק ס").
לפני כעשור, בגיל 39, אולי מתוך משבר של אמצע החיים, בן נון מצא את מקומו בעולם האנרגיה. "חיפשתי סטארט-אפ בתחום האנרגיה שאוכל לעבוד בו, הרגשתי שזה משהו שאני מבין אותו באיזו צורה, ושזה הזמן שלו".

אבל מעולם לא למדת את זה, לא היה לך שום רקע בתחום.

"למדתי אלקטרוניקה בתיכון, אבל זה לא קשור לאנרגיה. סבא שלי היה מהנדס יקה וממנו ספגתי הרבה עניין בסדר. מצד שני, אני בן אדם מאוד לא מסודר, בן אדם פרוע, יש בי הרבה דברים, מנת עניין שאדם רגיל היה כורע תחתיה - זה העול שלי וגם העניין שלי. אני באמת לא בן אדם רגוע, ראוי להיות מטופל בטיפול תרופתי על חשבון המדינה. אבל זה אופי ואצלי זה מתבטא בסקרנות גדולה לכול: אני בן אדם מאוד שטחי שיודע ממש מעט על המון דברים. במקרה נולדתי בעידן שזו חוזקה".

הוא התחיל בסטארט-אפ Phoebus של יואב בן-יעקב, שפיתח טכנולוגיה לשאיבת חום וחיסכון בהוצאות הסקה של מערכות חימום גדולות. אחר כך הקים עם שני חברים סטארט-אפ בשם LightApp שעוסק בניהול אנרגיה וייעול אנרגטי בעולם התעשייה המתקדמת, והחל לכתוב גם מאמרים מקצועיים, להרצות ולהשתתף בדיונים בכנסת על עתיד משק האנרגיה בישראל.

ביחד עם הקריירה החדשה בעולמות האנרגיה, ואולי בגללה, בן נון החל להביא לידי ביטוי תחום עניין נוסף שלו: מאבקים פוליטיים וציבוריים. הוא הפך לאחד ממובילי מחאת הגז של 2015, ושלהב, ביחד עם אור-לי בר לב, את המפגינים ברחובות, מנסח את הטענות לכדי קריאות קצובות במגאפון ומעצבן למוות פוליטיקאים במסגרת מה שכונה "פעולה אזרחית ישירה".

ביוטיוב אפשר למצוא גם היום סרטונים שלו מפוצץ הרצאה של שר האנרגיה יובל שטייניץ בבינתחומי או קורא במגאפון קריאות מתריסות מול הבית של שר האוצר משה כחלון בחיפה.

היום הוא קצת נבוך מהסיטואציה: "מ-2015 הייתי ברחובות, בין המובילים של הקבוצה המדהימה של אנשים שנלחמה על הגז הישראלי. אבל הבעיה היא שקיבלתי מלא כסף עכשיו ממשרד האנרגיה, ושטייניץ, שהוא שנוא נפשי, לא יודע שהוא נתן לי כל-כך הרבה כסף. ואם הוא יחבר את זה למה שעושים אנשי המשרד שלו, זה יכול להכניס אותי לבעיה. אבל עם האמת אני לא יכול להתמודד. אני חושב שהדמוקרטיה של ישראל היא בקריסה מתמדת". הדאגה הזו לדמוקרטיה הישראלית היא זאת שהביאה אותו אחרי המחאה גם לתנועת הליכודניקים החדשים (ראו מסגרת).

"שיטה שמתאימה להדיוטות"

עכשיו בן נון מתמודד כאמור עם דאגות אחרות. אגירת אנרגיה הפכה לעניין קריטי בשנים האחרונות כשהתברר שאם העולם רוצה לעבור מתחנות הכוח המזהמות לאנרגיות מתחדשות שמבוססות על שמש ורוח, זה לא יעבוד בלי למצוא דרך לאגור את האנרגיה הזאת. כך נולד לו שוק של מתקני אגירת אנרגיה בהיקף של מיליארדי דולרים שהולך וצובר תאוצה.

אלא שבעוד שהחברות המובילות בענף הזה מבססות את אגירת האנרגיה שלהן על סוללות ליתיום מסוכנות, בן נון, כאמור, בטוח שהכיוון כולו הוא טעות והעתיד נמצא בטכנולוגיה שלו, שבעצם מטפלת בבעיה מהכיוון ההפוך שלה: במקום להגדיל עוד ועוד את יכולת אגירת החשמל של הרשת כדי להתמודד עם שיאי צריכת החשמל - שנוצרים במידה רבה בשל השימוש במערכות מיזוג האוויר - צריך פשוט להפחית את צריכת האנרגיה של המערכות הללו.

כיום מדובר בצריכה אדירה: 35% מהיקף הביקוש בשעות השיא נובע משימוש במיזוג אוויר. נוסטרומו מציעה חלופה לקירור באמצעות חשמל על-ידי שימוש ב"אגירת קור". כן, פשוט להקפיא מים בשעות הלילה, שבהן החשמל זול, בתוך יחידות ה-Ice Brick של החברה, לשחרר את הקור שנאגר בהן בשעות העומס, כשהחשמל יקר, וכך להפחית משמעותית את פעילות מערכות המיזוג זוללות החשמל.

כל בניין שעובר לטכנולוגיה של נוסטרומו מייתר מתקן אגירה מבוסס ליתיום, והרבה בניינים כאלה ביחד יוכלו להביא לסגירת עוד תחנת כוח מזהמת. זה נשמע, כאמור, כמו פתרון קל מדי, אבל כמה אנשים רציניים וסקפטיים שבחנו את המערכת הזאת כבר סיימו כמשקיעים בחברה של בן נון. כל העניין הופך לעוד יותר בלתי נתפס כשנזכרים שבן נון אומנם כבר צבר ניסיון בענף האנרגיה, אבל אין לו בעצם שום השכלה רשמית מעבר לתעודת בגרות.

איך בן אדם בלי שום הסמכה או הכשרה טכנולוגית בונה מערכת כזו?

"עבדנו בשיטה מדהימה שמתאימה להדיוטות, לאנשים חסרי יכולת אקדמית. אתה מוציא משהו דפוק, מבין מה הבעיות בו, ומשפר את זה עד שזה מנצח. דיברתי עם אפרת רוזמן, שהיא ראש צוות הפיתוח של המכונית האוטונומית של ג'נרל מוטורס. אמרתי לה: 'אני מבין את המכניקה של הדברים, אני מוכן להפוך את האורווה פה למעבדה, אבל אני מת מפחד. אני לא מהנדס, אפילו לא הנדסאי. אין לי תואר. הייתי במאי, אז אני יודע לאסוף צוות, אבל זה הכול'. אז היא אמרה לי: 'אם אתה מבין את המכניקה, תזרוק 100 אלף שקל ותבדוק אם זה עובד או לא'".

וזה עבד?

"הרעיון המקורי היה בכלל לקדוח בור באדמה ולהכניס את היחידה פנימה. ואז נכנס רזי אקסנפלד, שהוא סמנכ"ל פרויקטים של יפאורה וחבר, ואמר שזה הרעיון הכי מטומטם ששמע בחיים, כי מפעלים כמו יפאורה יושבים מעל מי תהום ואי אפשר יהיה לקבל רישיון חפירה בכלל. אמרתי 'וואו, איזה מפגר אני'. אבל אז הוא הציע לשים את זה במכולה. ניסינו מכולה ואז הגענו לרעיון של צינורות מרובעים וככה נוצר המוצר. הכול יצא מהרעיון הבסיסי שלא יכול להיות שלא ניתן לאפשר למים להחליף את הליתיום, ולא יכול להיות שלא נמצא את ההנדסה. זה לא אתגר כזה מסובך".

נוסטרומו, צריך לציין, אינה החברה הראשונה שמציעה אגירת קור באמצעות מים. חברת Calmac האמריקאית פיתחה כבר בשנות ה-80 טכנולוגיה להקפאת מים באמצעות מערכים של דודי ענק בגובה 2.5 מטרים. כיום, עם 102 פרויקטים בעולם, היא רחוקה מלהיות הצלחה היסטרית, בעיקר בגלל המגבלות של המערכת שלה: נפח גדול של מתקן הקירור וטכנולוגיה לא יעילה.

בנוסטרומו רוצים להמציא את הטכנולוגיה מחדש: המים נמצאים בתוך 200 קפסולות פלסטיק בנפח 2 ליטרים, צמודות זו לזו בתוך "לבנת הקרח". נוזל בשם גליקול, שטמפרטורת הקפיאה שלו נמוכה ממים, מסתחרר בין הקפסולות ומקפיא אותן במהירות. אחר כך, בזמן פריקת הקור, הנוזל מעביר את הקור לצ'ילר, כשלפי נתוני החברה כמות הקור שמתקבלת היא כפולה מזו של קלמק. המערכת ממשיכה לספק קור לאורך 87% מהתהליך, הרבה אחרי שמכלי המים של קלמק הפכו לפושרים.

טכנולוגיות ההקפאה המהירה, הפריקה הארוכה והספק הקור הגבוה הם הפטנטים הרשומים של נוסטרומו והסוד המסחרי שלה, ובחברה מתגאים גם ביתרון משמעותי נוסף: את לבני הקור ניתן להציב בכל מקום פנוי במבנה, והן אינן דורשות נדל"ן יקר כמו זה שדורשים הדוודים של הטכנולוגיה המתחרה.

"אני אסגור את תחנות הפחם"

איך יודעים שהחברה שלך בדרך הנכונה? למשל, כשענקית האנרגיה העולמית Shell מקבלת אותך לתוכנית האצה לטכנולוגיות פורצות דרך (כך, על-פי נתוני טקראנץ'). החברה הקציבה חצי מיליון דולר לניסוי שמטרתו לבחון את עמידות הטכנולוגיה של נוסטרומו מול עמידות סוללות הליתיום, שהאפקטיביות שלהן יורדת ל-40% תוך כמה שנים. אם נוסטרומו יהיו טובים יותר, הם עשויים למצוא עצמם מגייסים הרבה מאוד מיליוני דולרים ממשקיעים רציניים שיצטרפו בעקבות של.

בשלב הזה, החברה כבר סגרה גיוס של 4 מיליון דולר בשלב הסיד, וסבב A כבר נראה באופק. הם מספרים שהיה כבר לקוח גדול מאוד שביקש להתקין את המערכת שלהם, אבל הוא קיבל סירוב מנומס. נוסטרומו עדיין בשלב של בדיקה ושיפור של המערכת.

הדרך לעשות זאת היא על-ידי הקמת מתקני הדגמה במקומות שונים בעולם. בתוך חודשיים תתחיל לפעול מערכת ההדגמה ראשונה בבית KIA ליד ראשון לציון, במימון 600 אלף שקל מהמדענית הראשית במשרד האנרגיה. מתקן הדגמה נוסף יוקם באוניברסיטת UCLA בלוס אנג'לס באמצעות מענק של 950 אלף דולר שהגיע מקרן בירד האמריקאית-ישראלית. מתקן שלישי יוקם באוסטרליה, במימון של 500 אלף דולר מחברת אנרג'י אוסטרליה. כל הדברים האלה קרו ממש בשבועות האחרונים.

מודל ההכנסות של החברה, מסביר בן גל, יהיה מבוסס על הקמת המערכת עבור הלקוחות וחלוקה ברווחים מההוזלה הצפויה בחשבונות החשמל, שתעמוד על-פי הערכת החברה על כ-30%.

במקביל, בנוסטרומו מפתחים טכנולוגיה משיקה נוספת כדי להגיע ליעד השאפתני הבא: הקמת מערכת ניהול אנרגיה, שתחבר את כל מתקני אגירת האנרגיה שלה ותהפוך אותה לשחקן משמעותי ברשת החשמל בישראל. "מנהל הרשת יכול להגיד לי למשל להוריד ביקושים למשך שעתיים, ואני יכול לכבות את התחנות על המסך וכך להפחית ביקושים מיידית", מסביר בן גל. "יש לי למעשה תחנת כוח וירטואלית, שפורקת אנרגיה בחצרות הלקוח במקום הובלה ברשת".

בן נון חוזר להצהרות הנרגשות: "זה מכניס אותנו למשחק של ספקי התשתית, המשחק של הגדולים. אני אסגור את תחנות הפחם, צריך להציל את כדור הארץ".

זה לא שלב קצת מוקדם בשביל לצאת בהצהרות כאלה?
"תראה כמה דברים קרו לנו, באיזה סוג של תנועה אני נמצא. קרה לי משהו שמבחינתי הוא בלתי נתפס, ההיענות שקיבלנו היא חסרת תקדים. כנראה שיש פה עניין של עיתוי ואני בעיתוי מדהים. אנחנו בול בזמן. הרגולציה הנוכחית עדיין לא תומכת במה שאני עושה, אבל בסוף היא תדע לתגמל את מערכות אגירת החשמל. וכשהגל יעלה, הטכנולוגיה שלנו כבר תהיה בוגרת".

"שלוש השנים שעשיתי ברחובות היו חשובות יותר משבע השנים בצבא" 

אחרי מחאת הגז, ירון בן נון הצטרף ל"ליכודניקים החדשים", עד שהפה הגדול שלו סיבך אותו ואת חבריו. כיום הוא כבר מתרכז רק בעסקים. 

בין שזו הדאגה לדמוקרטיה הישראלית, ובין שמדובר בתסכול מתוצאות מחאת הגז, אחרי שהדי המחאה ההיא שככו, מצא את עצמו בן נון במאבק חדש, הפעם מטעם תנועת "הליכודניקים החדשים". נאמן לניסוחים המעודנים שהביאו אותו עד הלום, בן נון מיהר להצהיר שהליכודניקים החדשים מסמנים "סיכוי להשפיע, ולו במעט, על חבורת האפסים שהשתלטה על המדינה".

אבל כאן לשונו הנחפזת היא גם זו שהפילה אותו. ליכודניק מהסוג הישן, שהסתנן לתוך קבוצת הליכודניקים החדשים, חשף ציטוטים של בן נון בדיונים פנימיים, ותיעד למשל כיצד אמר למועמד להצטרפות לתנועה, שהצהיר ש"דעותיו שמאלה ממרצ", שמבחינתו הוא יכול להצביע בבחירות לחד"ש או לרשימה המשותפת, העיקר שיתפקד לליכוד. בן נון אומנם התנצל על האמירה ההיא, והשעה את פעילותו בליכוד, אבל זה לא מנע את הגשת העתירה לבית הדין של הליכוד בדרישה לבטל את חברותם של כל הליכודניקים החדשים בתנועה.

הפעילות בליכודניקים החדשים לא מתנגשת עם יזמות הייטק?

"אני כבר לא חבר ליכוד. עזבתי את הליכודניקים החדשים ברגע שהתחיל המשפט. החלטתי שאני לא לוקח בזה חלק יותר בגלל הסטארט-אפ שלי. עשיתי שלוש שנים ברחובות ואני מרגיש שזה היה מאבק יותר חשוב משבע השנים ששירתי בצבא, אבל באיזשהו שלב צריך להגיד: אוקיי, קורה פה משהו הרבה יותר גדול מהיותי אזרח מודאג, ואני מתרכז בו, והחברים שלי ממשיכים להילחם את המלחמה. בן אדם צריך לבחור את הקרבות שלו".

בעיית האגירה |  למה צריך לאגור אנרגיה ואיך עושים את זה

רשת החשמל החכמה של ימינו שונה לגמרי מהרשת שנולדה בתחילת המאה ה-20. המעבר למקורות אנרגיה מתחדשים כמו רוח, שמש ומפלי מים, כבר מזמן אינו טרנד סביבתי בלבד. בגרמניה הם מהווים 35% ממשק החשמל, בנורבגיה הם מגיעים ל-70% ופורטוגל הגיעה למצב שכל צריכת החשמל שלה מבוססת על אנרגיה מתחדשת. ישראל משתרכת למרבה המבוכה מאחור עם כ-4% בלבד, אבל משרד האנרגיה מציב לעצמו מטרות יומרניות, לפחות באופן יחסי.

הדחיפה העיקרית למעבר לאנרגיה הזאת נעוצה כיום פחות באידיאלים של הגנת הסביבה, ונשענת יותר על העובדה שהיא פשוט הפכה לזולה יותר. במכרזים הסולאריים האחרונים שפורסמו בישראל, מחיר היעד לצרכן הוא פחות מ-20 אגורות לקוט"ש, כמחצית ממחירי החשמל הנוכחיים. במכרז בסעודיה זכתה לאחרונה חברה שתמכור את החשמל ב-7 אגורות לקוט"ש.

אז מה הבעיה?

אנרגיה סולארית ואנרגיית רוח אינן מקורות אנרגיה יציבים. בשעה 18:00, וגם סתם ביום מעונן, הלוחות הסולאריים מפסיקים לייצר חשמל. רוחות יכולות להתחזק ולהיחלש בכל רגע ביממה. במצבים כאלה נכנסות לפעולה תחנות הכוח הישנות והמזהמות. למעשה, גם כשכוח הייצור המבוסס על אנרגיות מתחדשות מאפשר לספק את כל צורכי הרשת בשעת השיא, עדיין צריך להסתמך על תחנות כוח הישנות בנקודות שבהן אין שמש או רוח, וגם כגיבוי.

ומה הפתרון?

נכון, אגירת אנרגיה. הרעיון פשוט: אוגרים בשעות של היעדר ביקוש ומשתמשים בשעות שייצור האנרגיה נפסק או בשעות של שיא. היישום קצת יותר מסובך וכולל כיום מגוון אפשרויות. למשל, "אגירה שאובה" שמתבססת על שאיבת מים למקום גבוה בשעות הלילה, והזרמתם מטה במפל תלול ליצירת חשמל הידרואלקטרי בשעות שיא הביקוש. בישראל מוקמים בימים אלה כמה אתרים מן הסוג הזה. יש עוד פתרונות יצירתיים: אגירת אנרגיה באמצעות דחיסת אוויר במערות, אגירת אנרגיית חום, אגירה של אנרגיה קינטית ועוד, אבל המיינסטרים בתחום הוא אותן סוללות הליתיום שנגדן יוצא בן נון.

מה רע בסוללות ליתיום?

מדובר בטכנולוגיה שדומה מאוד לזו של המצברים במכוניות שלנו, ומי שמוביל אותה הוא היזם המוכר והמוחצן אילון מאסק (טסלה), שבנה באוסטרליה, למשל, מעין סוללה ענקית שיכולה לאגור 129 מגה-ואט שעה חשמל. בקליפורניה, שהיא מהמתקדמות בעולם באגירת אנרגיה, יש כבר מתקני אגירה בהספק כולל של 800 מגה-ואט שעה, כשהיעד שם הוא להגיע ליכולת אגירה של 35 אלף מגה-ואט שעה עד 2026. אז מה הבעיה? סוללות הליתיום הן מסוכנות, דליקות ומפיצות חומרים רעילים. מהסיבות הללו גם אסור להציב אותן בקרבת בני אדם ולכן הקמתן דורשת איתור של שטחים מרוחקים ומבודדים. מים, אם כן, בהחלט נראים כמו פתרון קצת יותר סימפטי לבעיה.

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
הסיפורים הגדולים של היום
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות