שר האוצר ניסנקורן: למה זה רעיון טוב, וגם למה לא

הכרזתו של יו"ר ההסתדרות אבי ניסנקורן על ציפייתו להיות שר האוצר הבא של מדינת ישראל (בתמורה לתמיכתו בבני גנץ) הייתה הכותרת הכלכלית הבולטת, בשבוע עמוס כותרות פוליטיות. ניסנקורן, במובן מסוים, הוא כבר היום שר האוצר של ישראל. באוצר נזהרים מאוד בכבודו ובודקים כל מהלך שנוגע לו במבחן "עובר את אבי - או לא עובר". ההתבטלות מול ניסנקורן היא גם במישור האידיאולוגי. בשנתיים האחרונות ניסנקורן הפך למנטור הכלכלי של משה כחלון. על ניסנקורן כחלון נשען בגישה הגם-וגם-וגם הכלכלית שלו, שגורסת שאפשר להגדיל הוצאות בלי להעלות מסים ובלי לפרוץ את מסגרות התקציב. ניסנקורן לפחות יודע שהדרך היחידה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, היא לעשות עוד עוגה. יש לו רעיונות כיצד להגדיל את הפריון ובמובן הזה הוא טוב מכחלון, שלא מתעניין במקרו-כלכלה ולא מנסה לטפל בבעיות היסוד של המשק.

לניסנקורן יש יתרון פוטנציאלי נוסף על כחלון - יכולותיו בניהול משא ומתן. בניגוד לכחלון שרק רצה לפנק את העובדים, ניסנקורן לא יתבטל בפני יו"ר ההסתדרות, יהיה מסוגל לעמוד על האינטרס הציבורי ולהוציא ויתורים. אין לו אשליות לגבי ההסתדרות והכוחות האמיתיים שעומדים מאחוריה. הוא יודע לזהות את הבלופים ואת נקודות החולשה. השאלה היחידה היא, האם ירצה להשתמש ביכולות האלה נגד בסיס האם שלו. ניסנקורן אדם זהיר ומחושב. רוב הסיכויים שהוא ירצה לשמר לעצמו את האופציה לחזור להסתדרות אם הקריירה הפוליטית לא תמריא.

הבעיה של ניסנקורן היא במישור האישי ומול נתניהו. לכחלון יש יחסי הערצה-שנאה למנהיג הליכוד. למרות אכזבות רבות-מספור, כחלון מסוגל ומוכן לעבוד עם נתניהו כשצריך. לניסנקורן אין הערכה או יחס חיובי אחר לראש הממשלה. בין השניים לא קיים אמון בסיסי. השנאה לנתניהו כבר הובילה אדם אחר, אבי גבאי, לנטוש ממשלה ולבגוד בראש המפלגה שלו, פשוט מפני שלא היה יותר מסוגל להסתכל על עצמו במראה. ניסנקורן לא פחות אמוציונלי, לא פחות נעלב ולא יותר מוחל על כבודו מגבאי. כל עוד נתניהו ראש הממשלה, החיבור עם ניסנקורן כשר אוצר לא יעבוד.

על רצון ועל יכולת

אחרי הקדנציות של כחלון ויאיר לפיד באוצר, תופנה לראש הממשלה הבא קריאה לא למנות את שר האוצר ממפלגה שאיננה מפלגת השלטון. כלכלנים כמו פרופ' עומר מואב סבורים ששר אוצר שאינו ממפלגתו של ראש הממשלה מסכן את יציבות הכלכלה הישראלית, כי הוא פועל לפי אג'נדה אלקטורלית עצמאית בנוסף לאג'נדה של הממשלה. אחרים סבורים שרק שר אוצר מקצועי יוכל לפעול באמת לטובת הכלכלה הישראלית (בהנחה שיש בכלל מקצועיות כלכלית נקייה מאג'נדה פוליטית).

לא צריך לפשפש עמוק בזיכרון כדי לראות שזה לא יעבוד. קחו כדוגמה את שר האוצר יובל שטייניץ, שבאופן חריג העדיף את האינטרס הממלכתי על שיקולים פוליטיים. זה עבד מול הטייקון יצחק תשובה אבל זה הפסיק לעבוד ברגע ששטייניץ התעמת עם גורמים פוליטיים חזקים באמת (ותשובה, עם כל הכבוד, לא היה כזה). שטייניץ נכשל בניסיונו לבטל את הפטור ממע"מ על פירות וירקות, ולא הצליח להעלות את גיל הפרישה לנשים - כי נתניהו התפייד מהשטח וללא גיבוי ממנו שטייניץ נותר חסר אונים. בעוד שלשטייניץ לא הייתה יכולת, לכחלון לא היה רצון. היו לכחלון לפחות עשר ידיים בכנסת של חברי סיעת כולנו וצ'ק פתוח מנתניהו לנהל מדיניות כלכלית כראות עיניו. אבל כחלון לא רצה לסכן את המנדטים שלו. היחיד שהפגין גם רצון וגם יכולת היה יאיר לפיד, שבשנה הראשונה שלו כשר אוצר העלה מיסים (ומאז הוא מצטער על-כך). אז עם כל הכבוד להצעות השונות - את הפתרון שיבטיח שלשר האוצר הבא יהיו גם רצון וגם יכולת להתעלות מעל השיקולים הפוליטיים עדיין לא ראינו.