האח הקטן של הבוטיק: הכירו את יקבי הגראז'

עולם היין משופע כידוע במאות ואולי אלפי מושגים, שרובם אינו נהיר כלל לרוב חובבי היין ולעיתים אפילו לא לאלו המשתמשים בהם בחופשיות יתרה. אחד המושגים היותר ברורים, גם אם הוא נזיל מאוד, הוא יקב בוטיק. בוטיק הוא שם קוד נפוץ ליקב קטן, משפחתי, ארטיזנלי. לא תמיד המושגים הנ"ל קשורים באמת למציאות. יקב קסטל, למשל, מייצר כבר 300,000 בקבוקים בשנה. לא ממש קטן. אבל משפחתי כנראה.

כל-כך נפוץ ונזיל המושג הנ"ל, עד שלפני כמה עשורים נולד מושג חדש, הבא לתאר יקב קטן אפילו יותר, כמעט אוונגרד. יקב גראז'. הוא נולד בבורדו בשנות ה-90 של המאה הקודמת והתייחס אז לא רק לגודל הקטן (במקרים רבים, היין אכן יוצר בחניה הביתית), אלא לסגנון שונה מאוד ממה שהיה מקובל עד אז בבורדו. סגנון שזכה בתחילה לקיתונות בוז והפך לימים לנחשק ביותר.

נדמה לי שלא מעט מזה חלף בראשו של עידו לוינסון כשפתח לפני כעשור את יקב גראז' דה פאפא (Garage de Papa) - המוסך של אבא, או אם תרצו, המוסך של האפיפיור. היקב אכן מוקם בחניה הביתית בווילה המשפחתית של הוריו בהוד השרון.

לפני כמה שבועות חנך לוינסון הצעיר את משכן הקבע החדש של היקב העומד בפני גדילה משמעותית. מהגראז' הרומנטי של אביו העביר היינן השאפתן את היקב שלו לאזור התעשייה של פתח תקווה. לא ממש ציורי, תודו.

הגדילה הוא אולי משמעותית עבור לוינסון, אבל עדיין מציבה אותו בתחתית סולם הכמויות המקובלות כיום אצל רוב הקולגות החשובים שלו. היקף יצור של 20,000 בקבוקים בשנה, מספר שנחשב פעם לנפוץ בתעשיית יינות הבוטיק, הפך כבר מזמן לקטן מאוד. רבים וטובים מגרדים ואף עוברים את רף ה-100 אלף. להגנתם יאמרו שאחרת אין להם זכות קיום כלכלית. לא שזה ממש משנה.

מה שכן משנה לטעמי הוא שהיין יהיה טעים. ואם הוא כזה, מצדי שיגיע מיקב של 10,000,000 בקבוקים. לכרמל יש כמה בקבוקים כאלה, למשל.

לוינסון הוא איש עסוק מאוד. מי שהיה עד לא מזמן אחד מצוות הייננים המוכשר של יקב רקנאטי, הפך בבציר האחרון ליינן הראשי של היקב הגדול בישראל, יקב ברקן. ועדיין, אלוהים יודע איך, הוא מצליח להשקיע לא מעט זמן גם בבייבי הפרטי שלו.

בעזרתו האדיבה של סטס פלדביין, סגנו הנאמן, מזגזג לוינסון בין ברקן ליקב הפרטי, מהלך שלא מעטים מהקולגות שלו כבר עשו לפניו ועושים גם כיום: אסף פז, שעבד ועובד ביקב ויתקין המשפחתי שלו, ועד לא מזמן עשה זאת במקביל לעבודה ביקבים ענקיים כמו כרמל, תשבי, סגל ובנימינה; קובי ארביב, היינן הראשי של רקנאטי, שמתחזק גם את יקב מיה לוצ'ה, ויש גם אחרים.

אם לשפוט לפי התוצאות, בבסיס האם ובלוויין הקטן, ולא רק אצל לוינסון, התוצאות מצדיקות את המאמץ. לא אלאה אתכם בפילוסופיות הייצור של לוינסון, זנים דרום-צרפתיים, התססה באשכולות שלמים ושאר עניינים, מרתקים ככל שיהיו, אלא רק בקצרה: לטענתם של חסידיה המודרניים של השיטה העתיקה, התססה באשכולות שלמים (בניגוד להפרדתם מהשזרה והשלכתה לזבל) מעניקה ליין יותר רעננות, אלגנטיות, ייחודיות וטעם "קלאסי".

כך או כך, לוינסון מצליח כבר כמעט עשור ליצור כאן יינות שאינם הולכים לגמרי בתלם ומייצרים אופוזיציה לאופוזיציה. כלומר אנטיתזה לא רק ליקבים המסחריים הגדולים, שהוא כאמור בשר מבשרם, אלא אפילו ליינות הבוטיק. אני מתכוון לחיפוש המבורך והחשוב אחרי טעם וסגנון מקומיים. הדרך עוד ארוכה, אבל היא מרתקת.