הנקראות ביותר

"בבחירות הקרובות צפוי בלגן, בעיקר בגלל תחושת ערעור המציאות. יש גופים פוליטיים שניזונים מזה"

הסוציולוג וחוקר הרשת ד"ר יובל דרור מנתח בראיון ל"ליידי גלובס" איך האלגוריתמים של ענקיות האינטרנט - גוגל, פייסבוק, אפל ואמזון - משפיעים על ההתנהגות שלנו • "השליטה שלהם על חיינו אינה פחותה מהשליטה שיש לנבחרי הציבור"

יובל דרור / צילום: רמי זרנגר
יובל דרור / צילום: רמי זרנגר

פסימיות טכנולוגית עמוקה היא תכונה שמעטים יעזו להודות בה, מאחר שהיא עלולה לקשור אל הפסימי מידות לא אטרקטיביות בעליל, כמו טכנופוביה, שמרנות, נטייה לנוסטלגיה, אולי אפילו חוסר רלוונטיות. הסוציולוג וחוקר הרשת, ד"ר יובל דרור, דווקא מצויד באופטימיות, אבל נשמע בעיקר מודאג. "התקווה שלי היא שאם אנשים יבינו מה עושים להם, הם יוכלו גם להתנגד", הוא יאמר לי לקראת סיום הראיון. גם אז לא אזהה תקווה ממשית בקולו.

דרור מנתח את מעלליו של הדואופול הכי אפקטיבי בהיסטוריה הדיגיטלית: גוגל-פייסבוק. הצמד הזה הבטיח לנו (וממשיך להבטיח) להתנזר מרוע ולחבר את כל האנשים בעולם, אבל מושך כה רבים מאתנו בתחבולות לפידים, לוּפּים ומלכודות ללא סוף. דרור רואה בשניים האלה מכונה יעילה להפליא: "מצד אחד נכנסים הכישרון, המאמץ, העבודה, ההנאה והתשוקה שלנו, הגולשים, ומצד שני יוצאים סכומים גדולים של כסף, שלא מגיעים אלינו בכלל".

הנתונים מראים שבסוף 2018 חצתה פייסבוק את רף ה-2.5 מיליארד משתמשים. גוגל מחזיקה בכ-87% משוק החיפוש, ועונה על 5.5 מיליארד בקשות חיפוש מדי יום, כ-63 אלף בקשות בשנייה. וזה עוד לפני שדיברנו על קוד המעקב הסמוי שגוגל הצליחה להטמיע ב-76% מהאתרים בעולם, בעוד שפייסבוק שתלה את שלה 'רק' ב-24% מהאתרים. מה שאומר ששתיהן יודעות עלינו פי כמה וכמה יותר מאמא שלנו, ככל הנראה גם הרבה יותר ממה שאנחנו יודעים על עצמנו.

במצב עניינים כזה, אך טבעי שהבלבול והחרדה של רבים מאתנו נוסקים. מה גם שגוגל-פייסבוק, כפי שנראה בהמשך, מעודדות את הכאוס. אולי משום כך אנשים נצמדים כיום למספרים, נתונים וסטטיסטיקה יותר מאי פעם בהיסטוריה האנושית.

אתה טוען שהאקולוגיה של המדיה החדשה, בראשות גוגל־פייסבוק, מרדדת מחשבות, מעשים ותחושות לנתונים מספריים. עד כמה ההערכה העצמית, תחושת הרלוונטיות שלנו, מושפעת כיום מערכים מספריים?

"זה חלק עצום מההערכה העצמית שלנו כיום, ויש בזה משהו עצוב. מספרים לא יכולים לתאר תחושות, אבל הרבה מאוד אנשים השתכנעו שאפשר למדוד בהם כל דבר בעולם. אנחנו רואים, למשל, תנועה חזקה בכיוון של כימות עצמי, של אנשים שאומרים לעצמם 'אם רק אכמת כמה אני אוכל, ישן, הולך וכולי, אדע יותר על עצמי'. מה שהתחיל מדבר מצומצם, יחסית, הפך לפריזמה תרבותית, שדרכה אנחנו רואים הכול. אנחנו מדרגים וממספרים כל דבר בחיינו, מתוך איזו תחושה שכך נשיג התקדמות ומשמעות".
ועדיין, מה לעשות, אלף לייקים הם הרבה יותר משני לייקים.

"נכון, אבל מה הלייקים האלה מלמדים אותנו? מה הם שווים? קח, לדוגמה, את התנועות החברתיות שפועלות ברשתות החברתיות. אתה מעלה בפייסבוק פוסט מאוד כועס, מקבל מאות לייקים ואומר: 'יאללה, נפגשים מחר בכיכר' - אבל למפגש מגיעים רק ארבעה אנשים. אלדד יניב, לפני הבחירות ב-2015, עלה לראיון אצל רזי ברקאי ואמר לו: 'רזי, אתה לא מעודכן, כל הסקרים האלה (שהראו כי יניב לא עובר את אחוז החסימה, ד"א) לא שווים כלום. תיכנס לעמוד שלנו בפייסבוק ותראה שאנחנו מקבלים 100 אלף לייקים!' כולם יודעים איך זה נגמר. לא כל לייק שווה הצבעה בבחירות, ממש לא".

לנתניהו יש היום 2.4 מיליון עוקבים בפייסבוק.

"כן, אבל כמה מהם מקזסחטן, כמה מאזרבייג'ן וכמה נקנו לפי משקל? אני מעריך, בהערכה זהירה, שעשרות אלפים הם לא אנשים אמיתיים. חלק אחר הם אנשים אמיתיים שעושים מזה כסף, אבל כשאנחנו מסתכלים על המספר הזה, אנחנו כמובן אומרים 'וואו' ומאוד מתרשמים".

אם המספרים, מגוגל אנליטיקס עד למדדי אינגייג'מנט, הם חזות הכול, עד כמה רחוק ילכו בעלי תפקידים כדי להשפיע על הסטטיסטיקות, אפילו לזייף אותן?

"הם כבר הולכים רחוק מאוד. אצל זמרים ישראלים, למשל, יש כיום מערכת ממוסדת ששואלת אותך כמה צפיות אתה רוצה ב-YouTube. 100 אלף? בבקשה, יש מחירון. המספר יכול לשכנע את העורך המוזיקלי, נאמר בגל"צ, שיש כאן משהו ששווה השמעה. הכול נובע מכך שאנחנו חיים בתרבות של מספרים, כולם עובדים בשביל המספר ולא בשביל הדבר עצמו. בהרבה מאוד מקומות עבודה מדרגים עובדים, ב-Airbnb האורחים והמארחים מדרגים אלה את אלה, זה ככה גם ב-Gett עם הנוסעים ונהגי המוניות. כולם מדרגים את כולם".

"אנשים קיצוניים, גסי רוח, שמתבטאים בקצרה ובאגרסיביות, הם אלה שזוכים לרוב תשומת הלב - פייסבוק מתוכנתת לקלוט אותם". ד"ר יובל דרור / צילום: רמי זרנגר

משתלם לעצבן אותנו

דרור, 48, חוקר ותיק של טכנולוגיות האינטרנט והמחשבים, כיהן עד ספטמבר 2018 כדקאן בית הספר לתקשורת במסלול האקדמי של המכללה למנהל. לאחרונה יצא לאור ספרו 'קוד סמוי' (כנרת זמורה ביתן דביר), שבו הוא קובע כי פייסבוק היא המערכת הגדולה בעולם כיום לניהול רושם. ככזו היא גם, למרבה הצער, הבמה המרכזית של האנושות לביצוע השוואות בסגנון 'כמה הצלחתי בחיי וכמה אתה', 'איפה אני ואיפה אתה', 'כמה כיף לי וכמה לך'.

"ההשוואות האלו גורמות לעלייה חדה במפלס הדיכאון שלנו. אנחנו מחפשים תמיד להיות נאהבים, מקובלים ובעניינים - אנחנו חיות חברתיות. לכן פייסבוק מושכת אותנו, כי אנחנו פוגשים שם את החברים שלנו, את העולם".

מה רע, בעצם, במערכת לניהול רושם?

"כשאנחנו מתחברים לפייסבוק יש לנו, מצד אחד, עניין להציג את עצמנו בצורה הטובה ביותר, ומצד שני, להתעדכן מה קורה אצל אחרים. הבעיה היא שכולם משחקים במשחק הזה, כולם רוצים להציג את עצמם הכי טוב שאפשר, ואז זה הרבה יותר קשה ומבלבל כשמכל עבר אומרים לך: תראה איפה אני נמצא, תראה איזה חיים אני עושה, תראה כמה כיף לי, תראה, תראה, תראה.

"התוצאה של כל זה היא תופעת ה-FOMO - אנשים מרגישים כל הזמן שהם מחמיצים משהו. המשתמש הממוצע אומר לעצמו: 'היי, החיים שלי לא כאלה מרגשים, כולם נוסעים, כולם מבלים ורק אני פה'. מי שרוצה לחיות חיים מאוזנים, חייב להבין שכאשר הוא נכנס לפייסבוק, הוא נכנס למערכת שמתוכנתת למשוך תגובה ולהפעיל אותו".

מה באמת מפעיל אותנו הכי טוב, לפי פייסבוק?

"מטרת האלגוריתם של פייסבוק, זה שמסדר לנו את הפיד בלי שממש נדע איך הוא עושה את זה, היא להשיג את תשומת הלב שלנו, להשאיר אותנו אצלו עוד חצי דקה ואז עוד חצי דקה. האלגוריתם הזה למד מהר מאוד שאחת הדרכים הכי טובות לעשות את זה היא לעצבן אותנו. כעס וזעם מתפשטים בפייסבוק במהירות אדירה. ייתכן מאוד שהדבר שימשוך את תשומת לבך בפיד בכלל לא יהיה רלוונטי לחיים שלך, הוא פשוט ירגיז אותך".

נראה שיש אנשים, בדרך כלל לא נחמדים מדי, שממש נולדו לפייסבוק. הם מלאי שנאה וזעם פנימי - ומוכנים לרסס את שניהם על כל העולם בכל רגע נתון.

"בדיוק כך. פייסבוק מתה עליהם. כפילוסופיה היא מתה עליהם, כי הם מושכים תשומת לב. זו הסיבה שאמיר חצרוני פרח בפייסבוק, אחרי שפלט שם שטויות כמו 'צריך לשרוף את מדינת ישראל'. מבחינת האלגוריתם של פייסבוק זה נהדר, זו מכונת הקצנה, זו מכונה שדוחפת אותנו כל הזמן לקצוות".

אתה בעצם אומר, שכדי להיות רלוונטי בעולם המדיה החדש, אנחנו צריכים להתאים את עצמנו למה שמפעיל את פייסבוק?

"למרבה הצער, כן. לכן אנשים קיצוניים, גסי רוח, שמתבטאים בקצרה ובאגרסיביות, הטרולים - הם אלה שזוכים להמון תשומת לב. הם פיצחו את מה שהאלגוריתם מחפש. פייסבוק מתוכנתת לקלוט אותם. פעם זה היה אפלטון, היום זה אמיר חצרוני".

גם אתה לאורך השנים הקפדת להחליף מהלומות מילוליות מדי פעם, בעיקר עם עיתונאים שהרגיזו אותך. גם זה נבע מניסיון לככב באקולוגיית המדיה החדשה?

"לא, זה בגלל שאני חמום מוח".

בוא נגיד כמה מילים על גם YouTube, עוד מכונה שיודעת להקצין.

"נכון. יוטיוב תמיד תשלח אותך לרמה הבאה, או אפילו כמה רמות הלאה ממה שחיפשת. אם אתה מחפש סרטונים על דונלד טראמפ, ההמלצות של יוטיוב יביאו אותך בהדרגה לניאו נאצים. תתחיל בצמחונות? תישלח לטבעונות. זה תמיד ייקח אותך עד לקצה. חיפשת ג'וגינג? קבל אולטרה מרתון. למה? כי רף העניין שלנו הולך ונשחק. כך קורה שרצית רק כמה טיפים על הליכה מהירה ומצאת את עצמך בוהה בסרטונים על איש הברזל".

"האלגוריתם של פייסבוק למד מהר מאוד שאחת הדרכים הכי טובות להשיג את תשומת ליבנו היא לעצבן אותנו". מרק צוקרברג / צילום: רויטרס- Stephen Lam

מנצלים את החולשות

דרור מדבר על המושג 'אפקט זייגרניק', שפיתחה הפסיכולוגית בלומה זייגרניק, ולפיו אנחנו מתעניינים במשימות שלא השלמנו הרבה יותר מאשר במשימות שהשלמנו. העובדה הזו, הוא טוען, מנוצלת על ידי הרשתות החברתיות הגדולות כדי להגדיל את זמן השהייה שלנו אצלן. "כאשר ביוטיוב נטען סרטון חדש מיד לאחר סיום הסרטון הקודם, נפתחת לולאה. זה כך גם בפיד של פייסבוק, שמאפשר גלילה אינסופית.

"מנהל בכיר בפייסבוק אמר לי שכל משתמש גולל ביום בממוצע 92 מטרים של פיד. זה כמו לגלול את כל פסל החירות מלמטה למעלה, זה טירוף שנובע אך ורק מהפחד להישאר מאחור. יש כאן ניצול של חולשות אנושיות, כדי להשיג יותר תשומת לב, יותר זמן שהייה. הם מעצבים את המוצרים שלהם במטרה לנצל את החולשות שלנו. ומצליחים".

שאלת המחיר שאנחנו משלמים על החיים תחת שלטונם של ארבעת הפרשים - גוגל, פייסבוק, אפל ואמזון - עולה שוב ושוב בשיחה עם דרור. פייסבוק-גוגל (בעיקר הן) לא רק מרדדות את חיינו לרלוונטיות מספרית, אלא גם מפצלות את תמונת עולמנו לחלקיקים קטנים שמקשים על חיבור הפאזל לכדי תמונה שלמה; מבודדות אותנו בפרסונליזציה, שמכניסה כל אחד למרחב דיגיטלי אישי; מערערת את ביטחוננו בעצם מהימנותה של המציאות (פייק ניוז, היי); ועושות את כל זה תוך ניצול חולשות פסיכולוגיות, המשותפות לכולנו כבני אדם.

פייסבוק יוצרת, או לפחות מעודדת, תחושת ערעור ובלבול. זה קורה גם משום שהמאסטר של הרלוונטיות בת ימינו הוא ה־EdgeRank, האלגוריתם של פייסבוק, שקובע איך ייראה הניוזפיד של כל אחד מאתנו, מבלי שנדע בכלל איך הוא פועל.

"נכון, וזו אחת הבעיות הגדולות ביותר. כל אמצעי תקשורת יוצר סביבה שמעדיפה גורמים מסוימים ומרחיקה אחרים. למשל, ברדיו תתקשה להסביר פנטומימה, והעיתון לא סובל דפים לבנים. עם זאת, סביבת המדיה הקודמת הייתה מובנת לנו, היא הייתה ליניארית. אם הגעת לטלוויזיה ב-20:10, ידעת שמאחוריך הכותרת הראשית ולפניך תחזית מזג האוויר. ידעת איפה אתה עומד, הכול היה שקוף.

"הדבר האחרון שאפשר להגיד על הסביבה של פייסבוק זה שהיא שקופה. היא מנוהלת על ידי אלגוריתמים שלא מונעים משיקולי רלוונטיות, לא משיקולי חשיבות, לא משיקולי אורך, לא משיקולי זמן. השיקול היחיד שמנחה את האלגוריתם הוא מה טוב למערכת, מה יחזיק אותנו בפיד עוד כמה דקות".

אבל פייסבוק־גוגל כל הזמן מספרות לנו שהן רק פלטפורמות, שהן לא מקבלות החלטות עריכה.

"זה לגמרי קשקוש. הצרה היא שיש לא מעט אנשים שקונים את הנייטרליות המזויפת הזו. פייסבוק וגוגל מקבלות כל הזמן החלטות עריכה, לא לפי מה שחשוב, אלא רק לפי מה שישאיר אותנו אצלן יותר זמן ויספק להן יותר מידע. אלגוריתמים הם יצירות אנושיות, וככאלה הם לא יכולים להיות נייטרליים. להיפך.

"אלגוריתמים יכולים להיות מוטים, גזעניים, אפילו שוביניסטים. הם מסתכלים על מאגרי מידע שאנחנו נותנים להם, ואם במאגרים האלה, לדוגמה, במטבח תמיד מצולמות נשים, אז כשהאלגוריתם יראה גבר במטבח הוא יגיד שזו אישה. אם אנחנו לא נייטרליים, למה שהאלגוריתמים יהיו?".

שליטי העולם

באקולוגיית המדיה החדשה הייתה הבטחה גדולה - והיא התנפצה. בשורה התחתונה, המאכזבת והמפחידה, הבטיחו לנו מדיה מהפכנית שתאפשר לכל אחד לשדר את עצמו ולהיות רלוונטי, במינימום עלויות וכמעט ללא חסמי כניסה. לכאורה, דמוקרטיה מושלמת. בפועל, קיבלנו מספר מצומצם מאוד של חברות ענקיות, הנשלטות על ידי מיליארדרים ציניים ומתוחכמים מאוד, שלא נבחרו מעולם על ידי הציבור. הם, המיליארדרים, שולטים בעולם החדש.

"זה לא מקרה שברוב סרטי המדע-בדיוני, ברוב הדיסטופיות, העולם נשלט על ידי תאגיד", אומר דרור. "יש בזה משהו מפחיד, כי התאגיד לא נבחר, האינטרסים שלו תמיד כלכליים ואנשיו תמיד מוצגים כקרירים וכמניפולטיביים. אתה ואני לא בחרנו את סרגיי ברין, מרק צוקרברג, ג'ף בזוס או טים קוק - אבל השליטה שלהם על חיינו, בחלק מהמדינות, אינה פחותה מהשליטה שיש לנבחרי הציבור. אנשים חייבים להתחיל לשאול את עצמם: האם אנחנו מעוניינים לתת להם כל כך הרבה מידע וכוח?".

נאמר שאני לא מעוניין לתת להם כוח. מה אני יכול לעשות?

"הפתרון הוא לא להתנתק לגמרי, לא לחזור לגור במערות. משווים את ההתמכרות למדיה החדשה להתמכרות לסיגריות, אבל זה לא נכון, כי בסיגריות אין שום דבר טוב ובמדיה החדשה דווקא כן. קשה לי, למשל, לדמיין את החיים שלי בלי גוגל.

"מה כן? קודם כל, צריך לחפש ולמצוא את המקומות שבהם עדיין יש אלטרנטיבות. אני, לדוגמה, לא אוהב את אפל, לא אוהב שהם מכניסים אותי לאזור סגור, לא אוהב שהם משתלטים לי על שקע ה-USB במחשב. אז אני לא קונה את המכשירים שלהם ומשלים עם כך שאני מפסיד משהו, כי יש בחוויה של האייפון משהו קוסם.

"מעבר לכך, אנחנו צריכים להחליט מה חשוב ומה הסחת דעת. אני תומך בתזה של קאל ניופורט (Cal Newport) על מינימליזם דיגיטלי: כל אחד מאתנו צריך לבחון את כל השירותים והשימושים הדיגיטליים שלו - ולהחליט מה הכרחי בשבילו. וכל מה שלא - למחוק. הדבר השלישי שחייב לקרות זה רגולציה. אם יותר ויותר אנשים יתחילו להפעיל לחץ על המחוקקים, אולי הם יפעילו את הכלים שיש להם להגביל את הענקיות".

מערערים את המציאות

זה ממש לא מקרי שבבית הלבן יושב עכשיו אחד, דונלד טראמפ.

"ממש לא מקרי. לפי 'וושינגטון פוסט', טראמפ הצהיר 6,420 הצהרות כוזבות או מטעות ב-649 הימים הראשונים שלו כנשיא, ממוצע של כ-10 ביום. זה גם לא מקרה שהנשיא האמריקאי הנבחר הוא חיית טוויטר, שזה המדיום המועדף עליו. טוויטר זה קצר, אמוציונלי, עם עדיפות לביטויים של מלה אחת או שתיים כמו sad או Fake news.

"טוויטר גם מאפשר להעביר מסר להרבה מאוד אנשים, ולא להיות חייב דין וחשבון לאף אחד. טראמפ, למעשה, עוקף את כל המערכת שנותנת ולוקחת מיקרופון - ומייצר בטוויטר את המיקרופון בכל רגע נתון, בלי לענות על שאלות או לצאת לפרסומות. זה מדיום שתפור עליו".

נתניהו הלך על פייסבוק. מתאים לו?

"מאוד. מה גם שרוב הציבור הישראלי נמצא בפייסבוק ולא בטוויטר, ולכן נתניהו שם. מעבר לכך, נתניהו מעלה יותר וידיאו מאשר טראמפ, ולכן יותר נוח לו בפייסבוק. בשורה התחתונה, זה לא מקרה שהזן הזה של פוליטיקאים שמתבטאים בצורה קיצונית, רגשית ודרמטית, עולה ופורח במדיום הזה".

מה צפוי לנו בבחירות הקרובות בישראל?

"בלגן. בעיקר בגלל תחושת הערעור של המציאות. התחושה של כולנו היא שכבר אי אפשר לדעת מה נכון ומה לא, שכבר אי אפשר לדעת מה ניוז ומה פייק ניוז. יש גופים פוליטיים שניזונים מתחושת הערעור הזו. יש מי שמרוויח מתחושת הבלבול הכללית, יש מי שמרוויח מכך שאתה ואני אומרים שאנחנו לא יודעים למי להאמין. בארה"ב ראינו שטראמפ הרוויח מזה. מצביעים שהגיעו למסקנה שכולם מושחתים פשוט לא הצביעו, ואלו היו בעיקר מצביעים של הילארי קלינטון".

יש גם חדשות טובות שקשורות לבחירות ההן בארה"ב?

"כן, כי שם נוצר הסדק הראשון בשריון של גוגל-פייסבוק, שנראה עד אז בלתי חדיר. הבחירות בארה"ב הפנו בבת אחת את תשומת הלב הציבורית והפוליטית לסכנה ששתי החברות האלו מגלמות. פתאום נראה לנו לא הגיוני, ששתי ענקיות מידע ואלגוריתמים כאלו לא מצליחות למצוא קשר בין מודעות פוליטיות לרובלים. בסדק הזה נכנסים עכשיו הקונגרס האמריקאי ודעת הקהל בארה"ב ומתחילים לנקוט בלשון של איומים: 'אם לא תטפלו בזה, אנחנו נטפל בכם. אם לא תרסנו את עצמכם, אנחנו נעשה את זה'. וזה מצוין".

הבלבול הגדול יוצר הזדמנות נדירה לאמצעי התקשורת.

"דווקא בתקופה של בלבול אנשים מחפשים מגדלור, מחפשים כוכב צפון - ולא כל כך מוצאים. כוכב הצפון החדש, אם ייווצר, הוא הזדמנות עסקית, תרבותית וחברתית. זו הזדמנות לבוא ולומר: 'אני אבדוק כל דבר, אפרסם רק דברים נכונים - ואעשה את זה לאורך זמן. אצלנו אפשר לראות ניסיונות חיוביים ב'העין השביעית' עם מדד הייצוג, או בפרויקט 'המשרוקית' של 'גלובס', שמתחייב לבדוק התבטאויות פומביות של אישי ציבור".

אבל מה באמת הסיכוי של אותם גופי תקשורת מול ארבעת הפרשים?

"אני רוצה לקוות שתקום אידיאולוגיה טכנולוגית חדשה, שתילחם בארבעת הפרשים. זה לא סוף ההיסטוריה, לא נהיה עם פייסבוק עד סוף ימינו".

אתה מאמין שהמציאות המדומה תחליף את סביבת המדיה הנוכחית?

"טכנולוגיות המדיה התפתחו לאורך השנים כשהן מנסות לצמצם ככל הניתן את תפקידן כמתווך, כך שיוכלו להעביר את המציאות 'כפי שהיא', וכדי שאנחנו נרגיש כאילו 'אנחנו שם'. מציאות מדומה לוקחת את המגמה הזו עד הקצה - כאשר היא תגיע לשיאה, היא תאפשר לנו להיכנס למציאות שמצד אחד היא מלאכותית, ומצד שני מרגישה אמיתית.

"עם זאת, לצד יתרונות עצומים בשדות שונים, ממשחקים ועד טיפול, מעסקים ועד רפואה, המציאות המדומה טומנת בחובה סכנות לא מבוטלות. רמות השליטה על המשתמש והפלישה לפרטיותו עלולות להיות חסרות תקדים בהיקפן. גם ההשפעות החברתיות והתרבותיות הנלוות לניתוק מהמציאות הפיזית ומעבר למציאות מדומה עשויות להיות עצומות".

באיזה מובן?

"כבני אדם אנחנו זקוקים למגע, לתקשורת בלתי מתווכת. מציאות מדומה היא, בהגדרה, מציאות שמתווכת על ידי מכונה, על ידי סביבה מלאכותית. סביר להניח שייעשו התאמות אישיות למשתמשים בסביבות האלה, ובכך תוקצן עוד יותר המגמה של בידוד ושל הכנסת אנשים לתוך מרחבי מידע נפרדים, מגמה שיש לה השלכות על התרבות, על השיח ועל הפוליטיקה. כבר ניתן לראות דוגמאות ראשונות להשפעות מהסוג הזה, והן לא מעודדות, בלשון המעטה".

כשדרור מדבר על סכנות המציאות המדומה, הוא מתייחס גם לתופעת ה'היקיקומורי', שקיבלה את שמה מהפסיכיאטר היפני טאמאקי סאיטו. סאיטו מדבר על אנשים בטווח גיל שנע בין 15 ל-39, שנמצאים כמעט כל היום בביתם, נמנעים ככל האפשר מאינטראקציות חברתיות, ולא לוקחים חלק בשוק העבודה במשך חצי שנה או יותר. כל זאת, ללא סיבה רפואית מובהקת כמו דיכאון או סכיזופרניה. לפי הערכות, ביפן יש כיום כ-500 אלף חולים כאלה. האם הם יהיו רק טיפה קטנה בשלולית ענקית ועכורה, תחת שלטונה של המציאות המדומה בחיינו? מול תרחיש כזה, תודו, אפילו הדורסנות של גוגל-פייסבוק נראית פתאום קצת פחות מפחידה.

"אם אתה טוב רק בדבר אחד - המכונה תחליף אותך"

מותה של הגישה הקפיטליסטית הקלאסית, והמקצועות החדשים שנולדים

כשעוסקים ברלוונטיות, מיד עולה הנושא של עולם התעסוקה העתידי שבו עובדים רבים יוחלפו בידי מכונות, אלגוריתמים ו/או בינה מלאכותית.

בוא נדבר על הפיל בלשכת התעסוקה: הדור הבא יהיה מובטל ברובו?

"זה בהחלט יכול לקרות. יותר ויותר אנשים מוחלפים ויוחלפו על ידי מכונות ואלגוריתמים. מצד שני, זה לא התחיל היום. הקיטור עמד במרכז המהפכה התעשייתית, החשמל - במרכז המהפכה האלקטרונית, המחשב - במרכז המהפכה הדיגיטלית. ועדיין, אנחנו פה ויש לנו עבודה".

יש הבדל מהותי, לא?

"זה ההבדל: בכל המקרים שהזכרתי השינוי היה ורטיקלי. עם כניסת המכוניות, רוב מי שהתפרנס מכרכרות סוסים איבד את עבודתו, אבל בזה זה נגמר. בינה מלאכותית ואלגוריתמים, לעומת זאת, נמצאים כמעט בכל מקום ומאיימים כמעט על כל סוגי העבודות. האלגוריתמים כיום כותבים מוזיקה לסרטים ולומדים לספר בדיחות".

מה ממדי הבלגן?

"לפי מחקר של אוניברסיטת אוקספורד, 47% מכלל העבודות בארה"ב ייעלמו תוך 20-25 שנה. כך גם 77% מהעבודות הקיימות כיום בסין ו-85% מהעבודות באתיופיה. בישראל, לפי מחקר של ה-OECD, 46% מהעבודות נמצאות בסכנה - 18% בסכנת היעלמות גבוהה ו-28% בסכנה בינונית. אנחנו בדיוק באמצע מבחינת הממוצע העולמי".

דבר אתנו במספרים מוחלטים. כמה אנשים יאבדו את עבודתם?

"לפי מחקר של מקינזי מדצמבר 2017, עד שנת 2030 יאבדו את עבודתם 400 עד 800 מיליון אנשים ברחבי העולם. הפער במספרים נובע מחלוקה לתרחישים: זה יהיה 'רק' 400 מיליון, אם יתממש התרחיש הרגוע ביותר".

מה יכול האדם הפשוט לעשות מול כל הטירוף הזה?

"בוא נדמיין שאתה חוזר אחורה בזמן ל-1994, בימים שבהם רק 25 מיליון איש היו מחוברים לאינטרנט. אתה פוגש אדם חכם, מספר לו שעוד רבע מאה יהיו 4 מיליארד מחוברים לאינטרנט ומבקש ממנו לדמיין אילו מקצועות יהיו בסכנה. סביר להניח שהוא יאמר לך שדפי זהב יהיו בבעיה, שעיתונאים ועובדים בחנויות להשכרת וידיאו יסבלו. עם זאת, לא בטוח שהוא ידע משהו על Airbnb, גוגל, ווייז או אפילו על אמזון של היום. קשה לנו לראות הזדמנויות, כי אנחנו עוד לא שם. קשה לנו לדמיין עבודות חדשות, אבל זה לא אומר שלא יהיו. יהיו הזדמנויות גם בעולם החדש והן יחכו לאנשים שידעו לזהות פוטנציאל.

"דבר נוסף: אנשים חייבים להבין שהשכלה לא נגמרת בתואר ראשון, שני, שלישי או תשיעי. נצטרך ללמוד ולהתפתח כל הזמן, כי המכונות, בדרך כלל, טובות בדבר אחד. ואם אתה טוב בעבודה שלך בדבר אחד, כשתגיע המכונה - אתה תוחלף".

כל השנים אמרו לנו להתמקצע.

"נכון, זה הפוך מהגישה הקפיטליסטית הקלאסית, שאמרה תמיד: 'אנחנו אוהבים מומחים'. כל אחד מאתנו צריך כיום לשנן לעצמו: 'נכון, אני מומחה בכך וכך, אבל זה כבר לא מספיק'; ולחשוב כל הזמן מה אפשר להוסיף לסט היכולות האישי".

יש מקצועות מוגנים יותר?

"יש מקומות שכנראה לא נרצה להכניס אליהם מכונות. לדוגמה, ההסתברות שגננת תוחלף על ידי מכונה עומדת על 0.7% בלבד ב-25 השנים הבאות. זאת לעומת 99% לטלמרקטינג, 97% לקופאים ו-92% לסוכני ביטוח. הסיבה לכך היא שכולם רוצים בנאדם עם הילד שלהם. אחת העבודות הנדרשות ביותר בעתיד תהיה טיפול בקשישים, יהיה משקל גדול לאלמנט של חמלה, סימפטיה ותקשורת פנים אל פנים".

איך נדע אם העבודה שלנו בסכנה?

"יש מבחן פשוט שכל אחד יכול להריץ על עצמו ועל העבודה שלו. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו: אם ייתנו את העבודה שלנו למישהו אחר, האם הוא יוכל לעשות אותה בדיוק כמונו? אם התשובה חיובית, העבודה שלנו תימסר, כנראה, למכונה. מצד שני, אם יש משהו ייחודי בעבודה שלנו, נהיה יותר מוגנים. עורכי דין, פרסומאים וסופרים יכולים לחשוש פחות. למה? כי ברמות הגבוהות של המקצועות הללו תמיד צריך להביא משהו ייחודי, משהו מעצמך. דמיון זה משהו שקשה מאוד לתכנת, ולכן עבודות יצירתיות נראות כרגע יותר מוגנות".

רוצה להשאר מעודכן/ת בנושא הסיפורים הגדולים של השבוע?
אני מאשר/ת קבלת תוכן פירסומי מגלובס
נושאים נוספים בהם תוכל/י להתעדכן
נדל"ן
גלובס טק
נתוני מסחר
שוק ההון
נתח שוק
דין וחשבון
מטבעות דיגיטליים
✓ הרישום בוצע בהצלחה!
עקבו אחרינו ברשתות